קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חריגות בית משפט השלום מהוראות פסק הדין בערעור במחוזי: 1. בעלי הדין רכשו יחדיו נכס מקרקעין הכולל מבנה והנמצא ברח' רשב"ם 5 בירושלים (להלן: הנכס). המחלוקת ביניהם הובילה לשני ערעורים, שבמרכזם שני פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט שלום (כב' השופטת מ' אביב) בסכסוך לגבי הנכס. פסק הדין הראשון נבחן בערעור קודם. באותו ערעור החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטים צ' זילברטל, י' ענבר, ר' שטרנברג-אליעז) לקבל את הערעור בחלקו ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא במספר סוגיות לקביעת ממצאי עובדה שנפקדו. בית המשפט המחוזי פרט מהם הממצאים החסרים, והדגיש שיקולים שיש ליתן להם משקל בקביעתם (להלן: פסק הדין בערעור). לאחר שהוחזר התיק, נתן בית משפט שלום פסק דין נוסף (להלן: פסק הדין השני), כאשר לפניו עמדו גם סיכומים משלימים בעניינים שבהם עסק פסק הדין בערעור. על פסק הדין השני נסוב הערעור שלפנינו. 2. כבר בתחילת פסק הדין השני, ציינה כב' שופטת בית משפט קמא: "הממצאים העובדתיים אליהם הגעתי בתיק זה אינם עולים בקנה אחד עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כפי שהן באות לידי ביטוי בפסק הערעור. גם לאחר הערעור חזרתי והעמקתי בממצאים העובדתיים ואיני רואה כי שגיתי. נהפוך הוא. מן הממצאים העובדתיים אליהם הגעתי נגזרות גם המסקנות והתוצאות המשפטיות. לפיכך, איני רואה מקום לשנות את תוצאותיו של פסק הדין המקורי" (סעיף 2 לפסק הדין). נקל להבין כי הערעור שלפנינו עוסק, בעיקרו של דבר, ב"חריגות" של בית משפט קמא מהוראות פסק הדין בערעור. המשיבים טוענים מנגד, שיש לקבל את הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין, שהרי ערכאת הערעור החזירה לבית משפט השלום את התיק לסיום המלאכה. ב"כ המשיבים הפנה לפיסקה 21 לפסק הדין בערעור, שבה הובהר כי הדיון מוחזר כדי שבית משפט קמא הוא שיקבע ממצאי עובדה (בציינו "שבנושאים העיקריים בהם התקבל הערעור הוחזר הדיון לבית המשפט קמא ואין אנו מכריעים בהם לגופם"), וב"כ המשיבים מבקש ללמוד מדברים אלו, כי בית המשפט המחוזי העביר את המושכות לבית המשפט קמא, והוא עצמו נמנע מקביעת עובדות. 3. המלאכה שלפנינו אינה פשוטה: מחד, אין ספק כי שופטת בית משפט השלום לא ראתה לנכון לקבל את הדרכת בית המשפט המחוזי לעניין הקביעות העובדתיות, אף כי היא מחייבת אותה בדין, ומאידך, חל הכלל שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. בשל הקושי האמור, שקלנו אם לא נכון להחזיר שוב את התיק לבית משפט שלום לדיון לפני שופט אחר. בסופו של דבר, החלטנו, חרף הקשיים, להביא את הסכסוך לסיומו לפנינו, ככל שנוכל. השיפוץ בשטח המשותף 4. הסוגיה המרכזית שבמחלוקת היא סוגיה שלגביה נתן בית המשפט המחוזי בערעור הוראות מפורטות, ועניינה שיפוץ השטח המשותף, אשר על-פי ההסכם בין הצדדים הוטל לביצוע על המשיבים, ואשר בוצע בפועל על-ידי המערערים. המערערים תבעו השבת מלוא עלות השיפוץ. המערערים גם טוענים כי מתוך סך 90,500 דולר ששילמו למשיבים, 77,000 דולר נועדו עבור פינוי הדייר המוגן שהיה בנכס, והיתרה עבור יתר ההתחייבויות על פי הסכם הרכישה, דהיינו, לשיטת המערערים -13,500 דולר, עבור עבודות השיפוץ (40% מעלות אותן עבודות, כהולם את אחוזי בעלותם בנכס). מדובר, בין השאר, בשיפוץ המדרגות וחדר המדרגות ושיפוץ כביש הגישה לכניסה לבניין. המחלוקת בין הצדדים לעניין השיפוץ עסקה בעיקר בשאלת המועד שבו היה אמור להתבצע השיפוץ, כאשר המשיבים טוענים כי המערערים ביצעו אותו לפני המועד שנקבע, וללא הסכמתם. לשיטת המערערים, העובדה שהם שילמו למשיבים מראש את מלוא חלקם עבור ביצוע העבודות בחלקים המשותפים, תומכת בטענתם שהיה על המשיבים להתחיל בביצוע העבודות המוסכמות מייד עם קבלת החזקה בבנין. המערערים טוענים, כי מאחר שהמשיבים לא עשו כן, החלו הם עצמם בביצוע עבודות השיפוץ המוסכמות במקומם של המשיבים. המערערים מדגישים, כי המשיבים היו עדים לביצוע השיפוצים על ידם, לא הביעו כל התנגדות בעת ביצוע העבודות, והתנגדותם באה רק בשלב מאוחר - לאחר בניית המדרגות, שיפוץ חדר המדרגות כולל ריצוף, ריצוף שבילי הכניסה מהרחוב והשבילים בחצר. לכן, אליבא דמערערים, הם זכאים להחזר מלא של הוצאות השיפוץ מהמשיבים כפי שהוכיחו בקבלות שהגישו כראיה, סכום העומד על 154,958 ₪ (ליום הגשת התביעה). 5. בפסק הדין הראשון קבעה שופטת בית משפט השלום, כי המערערים לא היו רשאים לבצע את השיפוץ מבלי לקבל את הסכמת המשיבים, ואף דחתה את טענת המערערים, לפיה המשיבים היו אמורים לבצע את השיפוץ עם קבלת החזקה בבניין. שופטת בית משפט קמא גם דחתה את טענת המערערים, לפיה שילמו למשיבים בגדר עסקת הרכישה סך 13,500 דולר בגין החלק שלהם בשיפוץ. עוד קבעה שופטת בית המשפט קמא בפסק הדין הראשון, כי השיפוץ בשטח המשותף היה אמור להתבצע לאחר תום הבניה על הגג, וגם קבעה כי המערערים ביצעו בגדר השיפוץ שינויים מרחיקי לכת ביחס למוסכם לעניין השיפוץ, ובעיקר בשנותם את כיוון המדרגות בבניין. בסופו של דבר, דחתה שופטת בית משפט קמא את תביעת המערערים להשבת הסכומים אותם שילמו בגין ביצוע עבודות השיפוץ. 6. בפסק הדין בערעור קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום התעלם מטענת המערערים - לפיה לא היה מדובר במעשה חד-צדדי, שכן המשיבים הסכימו במשתמע לביצוע השיפוצים - ולא קבע ממצא בעניין זה. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי המומחה שמינה בית המשפט, האדריכל גאון, ציין בחוות דעתו שהמשיבים נכחו בזמן ביצוע השיפוצים. בנוסף, על פי פסק הדין בערעור, אחד הפגמים בפסק הדין הראשון היה אי-קביעת ממצא בשאלה אם השיפוצים שבוצעו הם השיפוצים אשר עליהם התחייבו המשיבים בהסכמים בין הצדדים. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי אין בידו לקבל את מסקנת בית משפט קמא, לפיה המועד לביצוע השיפוצים אותם התחייבו המשיבים לבצע נדחה עד לסיום עבודות הבניה על גג הבניין, מועד שטרם הגיע. זאת, כאשר רק בנוגע לשיפוץ החזית הוסכם מפורשות שהעבודה תבוצע בגמר הבניה על הגג, וביחס ליתר חלקי השיפוץ (אלו שבוצעו על ידי המערערים), לא נקבעו מועדי ביצוע, וכאשר כלל לא ברור היה מתי אמורה הבניה על הגג להתבצע (אם בכלל יינתן היתר בניה), מה גם שלא היה כל טעם בדחיית השיפוצים בחדר המדרגות, במדרגות החיצוניות ובגינה, עד לתום הבניה על הגג, בשעה שבפועל כבר נעשה שימוש בנכס. בית המשפט המחוזי דחה, על כן, את מסקנת בית משפט השלום, לפיה המועד המוסכם לביצוע השיפוצים היה לאחר תום הבניה על הגג (למעט שיפוץ החזית), וקבע כי היה על בית משפט השלום לקבוע מהו המועד הסביר לביצוע ההתחייבות האמורה והאם מועד זה חלף בטרם ביצעו המערערים את השיפוץ. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש, כי הואיל והמשיבים נהנים מעבודות השיפוץ, הרי שמכח עקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט, קמה למערערים הזכות לתבוע שיפוי או השתתפות בעלותו. בית המשפט המחוזי אף הצביע על הצורך בקביעת ממצא בשאלת חישוב עלות הבניה והוכחתה, ממצא שנפקד מפסק הדין הראשון שעמד לפניו. נוסיף, כי ממצא כזה נפקד גם מפסק הדין השני. 7. שופטת בית משפט קמא בחרה בפסק הדין השני לחזור על הקביעה שבפסק הדין הראשון, ולפיה המועד לביצוע עבודות השיפוץ היה מועד הבניה על הגג, ונימקה זאת בטעמים שונים, שפירטה באריכות. יתר על כן, מסקנתה היתה כי בביצוע פעולת השיפוץ קודם לאותו מועד עשו המערערים "דין לעצמם, באופן חד צדדי ובריוני". כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה, כי אין בחומר שבפניה כל רמז לכך שהמערערים שילמו למשיבים סכום כסף כלשהו, אשר נועד עבור חלקם בשיפוצים. שופטת בית המשפט קמא הוסיפה ועמדה על שורת נזקים, שלשיטתה נגרמו למשיבים בגין עבודות השיפוץ. בהקשר זה ציינה כב' השופטת, כי המערערים "הפכו את כיוון המדרגות, בנו את המרפסות בטרם המועד בו התחייבו, בנו מרפסת מעל פיר המעלית ופלשו וסיפחו לעצמם קטע מתוך הרכוש המשותף" (סעיף 92 לפסק הדין). היא הוסיפה, כי השיפוץ גרם נזקים למשיבים, "הן באותם הפרטים החורגים מן המוסכם, הן בעיתוי שבו נעשו והן בעלות התיקונים אשר יהיה עליהם לבצע לאחר תום הבניה, זאת בנוסף לעצם העובדה כי ספיר [המערערים] הפרו את החוזה ... ופעלו בניגוד לדין" (שם). 8. אין אנו רואים צורך לעסוק כאן בטעמים שהציג בית משפט קמא לקביעות שעסקו במועד המוסכם לביצוע עבודות השיפוץ וביחס ביניהן ובין קביעות בית המשפט המחוזי בערעור. זאת, מאחר שממילא אנו סבורים כי למערערים עומדת טענה טובה המצדיקה שיפוי מהמשיבים בגין העבודות שבוצעו, מכיוון שגם המשיבים נהנים מעבודות השיפוץ, מה גם שהם היו אמורים לבצע את השיפוצים כחלק ממכלול עבודות הבניה אשר נטלו על עצמם לבצע בנכס בהסכם בין הצדדים, ועל פי גרסתם, התכוונו לבצעם. ההשבה תבוסס על עקרונות "עשיית עושר ולא במשפט", שהרי המשיבים היו אמורים לשאת בהוצאה זו, והיא נחסכה מהם על ידי המערערים והם גם נהנים כאמור מעבודות השיפוץ בפועל. 9. בקביעת היקף השיפוי הראוי, נביא בגדר שיקולינו את האפשרות שעלות השיפוץ למשיבים היתה נמוכה יותר, מאחר שהיתה נבלעת ממילא, ולו בחלקה, בעבודות הבניה על הגג (שיקול שצוין על ידי בית משפט קמא), וגם נביא בחשבון את הנזקים שנגרמו למשיבים, כפי שתוארו על ידי כב' שופטת בית משפט קמא, ובכללם, את העובדה שהמערערים שינו את כיוון המדרגות, וגם ערכו שינויים מזעריים בפתחי הדירות שלהם על חשבון הרכוש המשותף, שלא על פי המוסכם. מאידך, נשקול גם את העובדה, שעל פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, מר גאון, שינוי כיוון המדרגות אינו פוגע בערך הנכס של המשיבים, בחוות הדעת גם נאמר: "שינוי כיוון העליה במקרה זה לא משנה כהוא זה את תפקודו של המבנה". אף מדברי המומחה פלדמן עלה, כי במצב זה "תתקבל כניסה פרטית" לדירת המשיבים, "דבר אשר ישביח ערכה". לא נתעלם גם מהטענה שלא נסתרה, לפיה השינויים יכבידו על תכנון פנימי של דירת המשיבים, אך בכל זאת, עובדה היא, כי במהלך ההליך בפני בית משפט קמא נתנו המשיבים הסכמתם לכך, כי השיפוץ אשר עשו המערערים ישאר על כנו. אשר לשיקול שעניינו הנאת המשיבים מעבודות השיפוץ, נציין כי אף בית משפט קמא קבע, כי "כיוון שהשיפוץ נעשה ברכוש המשותף, הרי שחציו של השיפוץ שייך לויינגרטן [המשיבים] והוא נהנה ממנו. אין ספק כי על ויינגרטן להשיב לספיר מחצית זו". בנסיבות אלו, אנו סבורים שבעיקרו של דבר, דעת המשיבים נוחה מהשיפוץ כפי שנעשה והם יתאימו עצמם אליו, אם יש צורך בכך. נוסיף, כי על אף אותן חריגות מהמוסכם - כפי שמצאו ביטוי בחוות דעת המומחים - התרשמנו כי מדובר בשיפוץ שאופן ביצועו אינו רחוק מאומד דעת הצדדים מלכתחילה. שיקול רלבנטי נוסף להשתת שיפוי על המשיבים הוא שיקול שביסודו קביעה עובדתית של בית משפט קמא, שעניינה העובדה שהמשיבים לא התנגדו לעבודות השיפוץ, אלא לאחר ביצוע "החלק הארי", כהגדרת שופטת בית משפט קמא. העבודות התבצעו על ידי המערערים החל מחודש מרץ 2003, ורק ב-4.6.03 הגישו המשיבים בקשה לצו מניעה נגד המשך העבודות, כמו גם בקשה לצו עשה להריסת העבודות שכבר בוצעו. בשל העובדה שהמשיבים התמהמהו בהגשת התביעה, סברה אף כב' השופטת קמא כי הם מנועים מלטעון נגד הנזקים אשר נגרמו להם בגין עבודות אלו. לסיכום, מאחר שאת כלל השיפוצים היה על המשיבים לבצע על פי המוסכם, והמשיבים נהנים מהשיפוצים שביצעו המערערים במקומם, מתבקשת לכאורה המסקנה שראוי להורות על השבה המבטאת הנאה זו, כטענת המערערים. ואולם, יש מקום להפחית מעלות השיפוצים סכום המבטא, ולו בדרך אומדן, את הפגיעה במשיבים. 10. ב"כ המשיבים הפנה לדברי בית משפט קמא, המטעימים כי השיפוצים לא בוצעו על פי המוסכם, כשיקול השולל כליל חיוב המשיבים בעלותם. השופטת בבית משפט קמא נקטה גישה דומה, והדגישה, כי גם אם לא נגרם למשיבים כל נזק, ואפילו אם דירתם הושבחה, אין בכך כדי להועיל למערערים. כדבריה: "ספיר אינם פטרונים של ויינגרטן, אשר אמורים לכפות עליו את השבחת נכסיו". שופטת בית משפט קמא אף הציגה את "הנזקים" שנגרמו למשיבים כטעמים המצדיקים דחיית טענת השיפוי. היא הוסיפה, כי בשל הפרת ההסכם בין הצדדים על ידי המערערים (במועד ביצוע השיפוץ ובאופן ביצועו), החיוב של המשיבים לבצע את השיפוץ התבטל. כדבריה: "החבות לביצוע השיפוצים עברה לספיר". חרף האמור, היא עצמה סברה, כאמור, כי מאחר שהשיפוץ נעשה ברכוש המשותף, הרי שחציו שייך למשיבים והם נהנים ממנו. ברם, לדבריה, השווי של מחצית עבודות השיפוץ אינו בהכרח שווה ערך למחצית ההוצאה שהוציאו המערערים, אלא למחצית מן ההשקעה שהמשיבים היו אמורים להשקיע לו היו הם עצמם מבצעים את השיפוצים, אלא שגם ממצא לעניין אחרון זה לא מצוי בפסק הדין. 11. גישה זו, לגבי זכות המערערים להשבה, גרמה לכך שבית משפט קמא לא קבע ממצא בנושא עלות השיפוצים, חרף הנחייתו הברורה של בית המשפט המחוזי, לפיה ראוי שיעשה כן. בנסיבות אלו (וכדי שלא להחזיר את התיק שוב לבית משפט השלום), אנו רואים לנכון להישען על הראיות המצויות בתיק, ולקבוע עלות זו בעצמנו. נסיבות המקרה - התעלמות בית משפט קמא מהנחיית בית המשפט מחוזי - מצדיקה לשיטתנו התערבות יוצאת דופן זו של ערכאת הערעור בקביעת הממצאים. בתצהיר שתמך בתביעת המערערים (מיום 7.12.04, סעיף 26; להלן: תצהיר ספיר), צוין הסכום שהוציאו בגין עבודות השיפוץ. סכום זה נתמך בקבלות שצורפו לתצהיר. בנוסף, סכום זה עולה בקנה אחד עם הסכום ששולם למשיבים על ידי המערערים בגדר הסכם הרכישה. כאמור, מתוך 90,500 דולר ששולמו, נועדו 77,000 דולר לפינוי הדייר המוגן, והיתרה שולמה עבור יתר ההתחייבויות (ואין מחלוקת שהמשיבים לקחו על עצמם את התחייבויות השיפוץ). על כן, היתרה בסך 13,500 דולר ניתנת להסבר בנקל, כתמורה עבור ההתחייבות שנטלו המשיבים לשפץ את הרכוש המשותף, ומאחר שחלקם של המערערים בנכס 40%, הסכום הכולל ההולם את השיפוץ כולו מגיע לפי 2.5 מסכום זה. אכן, בית משפט קמא לא קיבל את הטענה שהיתרה האמורה מבטאת תמורה ספציפית בגין עבודות השיפוץ, ואולם, לא ניתן להתעלם מהגיונו של ההסבר האמור, שהוצע על ידי המערערים, למצער לעניין קביעת הסכום שישולם בהקשר זה. אנו סבורים, שבהתחשב בכלל השיקולים שפורטו, נכון יהיה להורות למשיבים להחזיר למערערים 60% מסך 154,958 ₪ (מיום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק), ומורים כך. הסעדים האופרטיביים 12. סוגיה אחרת שעלתה בערעור היא שאלת "הסעדים האופרטיביים" - מדובר בשורה של סעדים שניתנו על ידי בית משפט קמא בפסק הדין הראשון, ואשר בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי בערעור הראשון (בסעיף 7 לפסק הדין בערעור), אך שבו להתקיים בפסק הדין מושא הערעור. מהטעמים שצוינו כבר בפסק הדין בערעור, אנו מקבלים את הערעור גם בהקשר זה, ומבטלים חלק זה של פסק הדין. נציין בהקשר זה, כי ב"כ המערערים ביקש בטיעוניו כי נתייחס לסעד של חיזוק יסודות הבניין שהוטל על המשיבים בפסק הדין הראשון ולגביו לא הוגש ערעור, ונורה כי יבוצע בפיקוח מהנדס מטעם בית המשפט. ברם, אין אנו רואים מקום להורות כך, מאחר שאין זה אחד מנושאי הערעור העומדים להכרעתנו. הוא הדין לגבי סעד שיפוץ הגג, שגם לגביו העלה ב"כ המערערים טענות דומות בגדר הטיעון בעל-פה. דמי השכירות וריבית הפיגורים 13. סוגיה נוספת שעלתה לפנינו היא קביעת בית משפט קמא בעניין דמי השכירות ששילמו המערערים, בשל איחור בקבלת חזקה בחלקם בבניין, ממנהל העזבון של הבעלים הקודמים של הנכס, עו"ד פלדמן, שעסק במכירת הנכס, וכן עניין ריבית הפיגורים ששילמו למנהל העזבון על פי דרישתו, בשל איחור בתשלום התמורה לנכס. לטענת המערערים, המשיבים הם אלו שלא עמדו במועד לתשלום התמורה, ובגינם לא נמסרה החזקה במועד ונדרשה תוספת ריבית פיגורים. בנושא זה פרט בית המשפט המחוזי בערעור שורה של שאלות, שלא ניתנו לגביהן תשובות בפסק הדין הראשון. כך ציין: "לא נקבע ממצא בשאלה האם אכן עו"ד פלדמן סירב למסור חזקה בטרם יקבל את מלוא התמורה עבור הנכס. לא נקבע ממצא בשאלה האם עו"ד פלדמן היה מסרב למסור לספיר חזקה בנכס כנגד קבלת חלקם שלהם בתמורה ... בית המשפט לא קבע ממצא בשאלה האם אכן וינגרטן עיכבו שלא כדין את התשלום לעו"ד פלדמן, והאם אכן תשלום זה היה אמור להתבצע מייד לאחר אישור העסקה בבית המשפט (8.3.02). לא נקבע ממצא בשאלה מי אחראי לעיכוב במסירת החזקה, עיכוב שנבע מהמחלוקת בעניין ריבית הפיגורים ... כמו כן, לא נקבע ממצא בשאלה האם ספיר היו מוכנים לשלם את חלקם בתמורה מייד עם אישור העסקה על ידי בית המשפט, כך שהעיכוב אכן נגרם כתוצאה מאי-התשלום מצדם של וינגרטן. מפסק הדין כלל לא ברור מה התרחש בפועל: מדוע התמורה לא שולמה במועד ... בית המשפט גם התעלם לחלוטין מהראיות שלפניו בענין ההליכים המשפטיים שיזמו ספיר כדי להביא לפתרון המחלוקת עם עו"ד פלדמן" (סעיף 11 לפסק הדין). 14. שופטת בית משפט קמא לא הציגה תשובות לכלל שאלות אלו. היא אמנם ציינה כי המשיבים "איחרו בפרעון יתרת התשלום לעו"ד פלדמן", אך לא התייחסה ישירות לשאלה האם בשל כך לא קיבלו המערערים את החזקה. בהקשר זה היא הדגישה, כי גם המערערים לא הפקידו את הכספים בנאמנות בידיו של עו"ד פלדמן, והם אף שילמו לו את חלקם לאחר המשיבים. שופטת בית משפט קמא הגיעה למסקנה, כי המערערים לא הוכיחו טענותיהם בהקשר זה, ובכלל זה הטעימה כי עו"ד פלדמן לא הוזמן למתן עדות. גם בנושא זה אנו סבורים כי יש מקום להתערבותנו בהכרעות העובדתיות, מאחר שהשאלות אשר העמיד בית המשפט המחוזי לא נענו ומאחר שהקביעה העובדתית בנושא זה אינה סבירה. 15. נציין, כי על פי הסכם הרכישה, ביצוע התשלומים שהוטלו על רוכשי הנכס (המשיבים והמערערים) היו תנאי למסירת החזקה. העסקה אושרה על ידי בית המשפט ביום 8.3.02. לגרסת המערערים, הסתבר להם במועד זה כי המשיבים אינם מוכנים לשלם את חלקם. בתצהירי המערערים נאמר שעו"ד פלדמן סירב למסור את החזקה בדירות שרכשו המערערים, ועמד על כך שיקבל את כל התמורה בטרם ימסור חזקה. בקשר בין התשלומים שנדרשו שני הצדדים לשלם, הודו אף המשיבים (פר' מיום 26.9.06 עמ' 62 ש' 9). אנו סבורים, כי על השאלה אם המערערים היו מוכנים לשלם את חלקם במועד ולא עשו כן משהתחוור להם כי המשיבים אינם עושים זאת, כטענתם, יש לענות בחיוב. זאת, לאור הפניות המוכחות של המערערים בעניין זה למשיבים (ראו מכתבים שנשלחו לעו"ד ינובסקי, אשר צורפו לתצהיר אשר ספיר, סעיפים 10-9, שם), וכן פנייתם לבית המשפט בנושא זה בבקשה לסעד זמני שיחייב את המשיבים לשלם חלקם בעסקת המכר (בש"א 1465/02, שם, סעיף 10). לא מצאנו בתצהירי המשיבים התייחסות מפורשת לטענות המערערים בנושא זה. התנהגות המערערים העולה ממסמכים אלה מלמדת על רצינות כוונותיהם לעמוד במועדי התשלומים כפי שנקבעו, כדי לקבל את החזקה. 16. כאמור, בית משפט קמא קבע בפסק הדין השני, שלשיטתו, טענת המערערים בנושא זה לא הוכחה, אלא שהחלטתו אינה מבהירה אילו ראיות בחן לצורך קביעה זו ומה בדיוק לא הוכח. יתר על כן, מהנמקת בית משפט קמא עולה, כי נתן משקל מכסימאלי לעובדה שהמערערים לא הפקידו בידי עו"ד פלדמן את חלקם במועד, כדי להקטין את נזקיהם, ולא בחן את השיקול לפיו הפקדת חלקם בלבד לא היתה מבטיחה תוצאה של מסירת החזקה ואף עלולה היתה לגרום להם נזק, אם היה מתברר שהמשיבים אינם מפקידים את חלקם ומפירים את הסכם הרכישה, דבר שהיה חושף את המערערים לאפשרות שהכסף ישמש לפיצוי בגין ההפרה. ונטעים, לא מצאנו בסיס ראייתי לנכונות המשיבים לשלם את חלקם במועד. אנו סבורים, כי התמונה הראייתית, כפי שהיא עולה מהמסמכים שעמדו לפני בית משפט קמא, מטה את הכף לטובת גרסת המערערים, ובנסיבות מיוחדות אלו, שבהן הקביעה העובדתית חלקית, חרף הנחיית בית המשפט המחוזי, ובעייתית לגופה, אנו מקבלים את הערעור גם בנושא זה, וקובעים כי לאי מסירת החזקה במועד גרמו המשיבים, בשל כך שלא עמדו בדרישה לשלם את חלקם בתשלום במועדים שנקבעו. אכן, התערבות כזו בקביעת ממצאים אינה דרכה של ערכאת הערעור, אבל לשיטתנו, מדובר באחד המקרים יוצאי הדופן בהם ראויה התערבות כזו. לעניין התערבות זו בעובדות, נציין כי אנו מודעים לעובדה שבית משפט קמא ראה במערערים אנשי ריב ומדון ולא נתן בהם אמון, ואולם, גם כך, לשיטתנו, התמונה הראייתית הכוללת, המעוגנת גם במסמכים שבכתב, ובכלל זה העדר הסבר של ממש או גרסה של המשיבים בנושא התשלום לעו"ד פלדמן במועד - נוטה לטובת גרסת המערערים. 17. סכום הנזק הנטען בגין איחור זה נתמך בראיות המערערים. אשר לסכום החודשי בגין תשלום דמי השכירות, הושגה הסכמה בבית משפט קמא ביום 21.3.05, ומאחר שעל פי הראיות שלא נסתרו (ראו סעיף 16 לתצהיר ספיר), עד למסירת החזקה עברו חמישה חודשים מהמועד בו אישר בית המשפט את העסקה (8.3.02) (החזקה נמסרה רק ביום 28.7.02), אנו מאשרים את חישוב המערערים לעניין דמי השכירות, שעמד על סך 28,735 ₪ (ליום הגשת תביעתם). גם לתשלום הריבית מצוי בתצהיר אשר ספיר יסוד ראייתי הולם (סעיפים 13 - 16), ואנו מאשרים את החישוב בסך 31,673 ₪ (ליום הגשת התביעה). לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור גם בנושא זה, וקובעים כי המשיבים ישיבו למערערים שני סכומים אלו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועדים שצוינו. הפלישה לשטח המשותף 18. נושא נוסף שעלה בערעור הוא קביעת בית משפט קמא כי במהלך עבודות השיפוץ פלשו המערערים אל השטח המשותף בחדר המדרגות ב-20 ס"מ. בפסק הדין בערעור הראשון הובהר, כי לא היה ביד בית המשפט קמא לבסס קביעה זו על דברי המומחה מטעמו (כהנמקתו בפסק הדין הראשון), האדריכל עופר גאון. בפסק הדין השני הכירה כב' השופטת קמא בטעותה לעניין זה, אך הגיעה למסקנה זהה לגבי עצם הפלישה והיקפה על יסוד התבוננות בתמונות שצילמו המשיבים, מבלי שנעשה על ידה ביקור במקום. מקובלת עלינו טענת המערערים, שקביעה זו מעוררת קשיים רבים. ואולם, מאחר שלקביעה בדבר פלישה היה יסוד בחוות דעת השמאי מטעם המשיבים - וגם אם אין מדובר בתחום מומחיותו של שמאי - לא מצאנו לנכון להתערב בה, זאת בעיקר, לאור ההנמקה המפורטת של בית משפט קמא בהקשר זה, מה גם שבית משפט קמא פסק בהקשר זה פיצוי לא משמעותי בהיקפו, בסך 5,000 ₪. סכום זה יופחת מהסכומים שיש לשלם למערערים לאור פסק דיננו זה. 19. לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין של בית משפט קמא, ופוסקים למערערים את הסכומים שנקבעו לעיל. המשיבים ישלמו למערערים הוצאות הערעור וכן שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ.ערעור