ירידה בתחושה באצבעות

מונה רופא בתחום הנוירולוגי שמצא כי עקב התאונה נגרמה לתובע ירידה בתחושה באצבעות 4-5 בכף יד ימין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה בתחושה באצבעות בעקבות תאונת דרכים: 1. התובע נפגע בתאונת דרכים שאירעה בתאריך .1.5.95 אין מחלוקת בין הצדדים על חבות הנתבעת לפצותו, המחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק. מצב רפואי 2. התובע נפגע בתאונה בראש, בפנים ובכתף ימין וקיבל טיפולים שונים. בביהמ"ש מונה רופא מומחה בתחום האורטופדי, ד"ר אורי פרנקל. הרופא מצא כי עקב התאונה נגרמה לתובע הגבלה קלה מאוד בתנועת הצוואר ועל-כן קבע נכות צמיתה בשעור % .5 עפ"י המלצתו מונה גם רופא בתחום הנוירולוגי, פרופ' עודד אברמסקי, שמצא כי עקב התאונה נגרמה לתובע ירידה בתחושה באצבעות 4-5 בכף יד ימין, חולשה קלה מאוד בכח התפס ביד ימין, ובגין פגיעה זו (בנוסף לפגיעה הצווארית) קבע כי נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי הינה % 5 התוצאה הינה כי לתובע נכות קלה הן בתחום האורטופדי והן בתחום הנוירולוגי, אחוז הנכות המשוקלל הינו %9.5, ובעיגול %10. יש לציין כי כחודש לפני שמיעת ההוכחות בתיק (ינואר 1998), נבדק התובע ע"י וועדה רפואית של המל"ל. עפ"י המוצג ת/ 16 נקבעה לו נכות בשעור % .0 הנכות המחייבת הינה הנכות שנקבעה ע"י מומחי ביהמ"ש, שכן הוועדה הרפואית של המל"ל ישבה לאחר שכבר ניתנו חוות הדעת. 3. לתובע רקע רפואי קודם: בעת עבודתו בסיני בשנת 1974 עלה על מוקש ונפגע בעצב פרונאלי ברגל ימין, בברך ימין, באצבע יד שמאל וכן בעין שמאל. מצב תפקודי 4. התובע יליד 16.4.1953 והוא עובד מאז 1984 כנהג בעירית ירושלים, מחלקת תברואה, על משאיות אשפה. אחרי התאונה נעדר מעבודתו כליל כ- 4 חודשים, וכאשר שב לעבודה בספטמבר 1995 התלונן שאינו יכול עקב מצבו ופגיעתו בתאונה לעבוד על משאית אשפה גדולה כפי שעבד קודם, ועל כן הופנה ע"י הממונים עליו למחלקה לרפואה תעסוקתית של קופת חולים. עפ"י קביעת אותה מחלקה החליטו הממונים על התובע להעסיקו בעבודה על כלי רכב קטנים יותר ולא על משאית אשפה (ראה ת/8-ת/10). מאז ששב לעבודה התובע איננו עובד יותר על משאית גדולה אלא על כלי רכב קטנים יותר כגון טנדרים. האישורים שניתנו לתובע בענין זה אינם סופיים (ראה ת/14). יש לציין כי המסמכים של המרפאה לרפואה תעסוקתית אינם בבחינת חוו"ד רפואית מחייבת בביהמ"ש אלא הוגשו כמסמכים בהם עשה המעביד שימוש לצורך השמת התובע בעבודה. התובע הינו נהג מקצועי שעבד עד התאונה על רכב גדול. בעבודה זו יש להפעיל הן את הצוואר והן את הידיים. התובע נפגע באיברים אלה, מעבידו שינה במידה מסויימת את עבודתו אחרי התאונה, ולפיכך יש לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע תואמת את נכותו התפקודית. עבודת התובע 5. התובע עבד כנהג משאית כבדה במח' התברואה של העיריה מאז 1984 עפ"י עדותו של מר מאיר קמחי, רפרנט בכיר לכח אדם בעירית ירושלים, התלונן התובע לאחר התאונה כי אינו יכול לחזור לתפקידו הקודם, הופנה לרופא תעסוקתי, ועפ"י המלצתו הוחלט בעיריה להעביר את התובע לעבודה על טנדרים ורכבים קלים (ראה עמ' 4- 5 לפרו'). העבודה כנהג על רכב כבד מקנה לנהג תוספות מיוחדות: תוספת תפוקה - 25 ש"ח ליום, פרמיה מיוחדת - 4.8 שעות לכל יום עבודה בפועל על רכב כבד, תוספת רכב כבד ותוספת הובלת מכולות. הנהלים וההסדרים בעיריה היו כי מי שנפגע בתאונה שהינה תאונת עבודה, ונאלץ עקב כך לרדת מרכב כבד לרכב קל יותר, ממשיך לקבל את אותן תוספות ופרמיות. כך הדבר עד סוף אפריל .1997 באפריל 1997 חל שינוי ונערך הסדר חדש משום שנהגים רבים העדיפו לטעון שיש להם בעיות ולעבוד עבודה קלה יותר על רכב קל ולקבל כמו עובדים ברכב כבד (ראה עמ' 6 למטה). ההסדר החדש (ת/1-ת/3) הינו כי מי שעבר מרכב כבד לרכב קל גם בשל אילוצים רפואיים או אחרים אינו מקבל יותר שכר כאילו עבד על רכב כבד. התוצאה הינה כי מאז מאי 1997 מקבל התובע שכר ללא התוספות הייחודיות לרכב כבד, ולכאורה זהו ניזקו העיקרי של התובע. 6. בדיקת התוספות הייחודיות הללו בארבעת החודשים לפני התאונה (ת/11), מלמדת כי הממוצע החודשי לתחילת 1995 היה כ-300, 2 ש"ח. אלא שבדיקה נכונה צריכה להיות בדיקה של כלל השתכרותו וההבדלים בהשתכרותו, שכן גם בעבודה על רכב קל יש שעות נוספות ותוספות מסויימות. שכרו הממוצע של התובע ברוטו, כולל הכול, בשנת 1995, היה 916, 8 ש"ח לחודש, הממוצע החודשי בשנת 1996 היה 371, 8 ש"ח, ואילו בתשעת החודשים הראשונים של 1997- 534, 8 ש"ח לחודש. 7. השוואה נוספת היא בין השתכרות כוללת של התובע בארבעת החודשים לפני התאונה ובין השתכרותו של התובע לאחר ההסכם החדש שנכנס לתוקפו ביום 1.5.1997: לארבעת החודשים הראשונים של 1995, דהיינו לפני התאונה, הממוצע הינו 200, 7ש"ח לחודש, ואילו השכר הממוצע החודשי לחודשים מאי - ספטמבר 1997ה ינו 784, 8 ש"ח. בעניין זה יש להביא בחשבון שני נתונים נוספים: האחד - הפרשי מדד בין תחילת 1995 לאמצע 1997בשיעור של כ-%25, וכן תוספת דרגה של התובע מדצמבר 1996שהעלתה אותו לדרגה 8והעלתה את שכרו בכ-% 10 (ראה עמוד 9 שורה 10). אם נוסיף הפרשים אלה של מדד ודרגה לשכרו של התובע בתחילת 1995, תהיה התוצאה של השכר הצפוי כ-700, 9 ש"ח אלמלא התאונה, לעומת השכר בפועל שהיה כ-784, 8ש"ח. התוצאה הינה הפרש של למעלה מ- 900 ש"ח. 8. השוואה כללית של רמות השכר בין השנים 95', 96', 97' מראה על ירידה בשכרו של התובע בסכום גבוה יותר מ- 900 ש"ח. עם זאת, ראוי ורצוי לדבוק בנתונים של תמונת השכר לפני התאונה ואחרי ההסדר החדש (מאז מאי 97') המתאימה גם לנכותו של התובע ומגבלותיו. 9. ב"כ התובע טוען כי קיים סיכוי של ממש שהתובע יפוטר ממקום עבודתו עקב התאונה ותוצאותיה. הוא מבסס טענה זו על כך שהעיריה מתכוונת לצמצם הפעילות ברכב קל, על כושרו הלקוי של התובע ועל העימות שהוא נמצא כרגע עם מקום עבודתו. עימות זה לא בורר במשפט זה והוא נוגע למקום אחר, ובענין זה היו אמירות כלליות ובלתי מחייבות. התובע הינו עובד קבוע וותיק בעיריה, קיים סיכוי כי תימצא לו עבודה אחרת ולא פחות מכך כי יחזור לעבוד על רכב כבד ולו באופן חלקי. למרות האמור, אין להוציא לגמרי מכלל חשבון האפשרות כי לנכות תהיה השלכה מסוימת קטנה על הפסקת עבודתו בעיריה. 10. שקלול הנתונים שבפני מביאני למסקנה לקבוע כי ההפסד החודשי של התובע הינו כ-000, 1 ש"ח. עם זאת, נראה לי כי במקרה זה יש לקבוע אבדן השתכרות לעתיד על דרך האומדן הגלובלי וזאת מהטעמים הבאים: א. ספק בעיני אם ניתן לייחס את כל ירידת השכר אך ורק לתאונה ותוצאותיה. ב. גם לפני התאונה לא עבד התובע כל יום על רכב כבד. כך עולה מעדותו של קמחי בעמ' 9- 8 לפרוטוקול ומתלושי המשכורת ת/11. ג. אין קביעה סופית של רופא תעסוקה כי התובע איננו מסוגל לעבוד לצמיתות על רכב כבד. ד. מעדותו של התובע ומעדות קמחי עולה כי יש לו בעיות וקשיים במקום העבודה, ולא ברור אם רובם נובעים מתוצאות התאונה ובחודשים אוקטובר דצמבר 97' התובע כמעט ולא עבד. הנזק 11. התאונה הינה תאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי שילם באמצעות המעביד דמי פגיעה. אין חולק בין הצדדים כי לתובע לא נגרם הפסד השתכרות עד 30.4.97. 12. אין בפני הוכחה ממשית על הוצאה ממשית לסיעוד או הוצאות אחרות. 13. התובע זכאי לקבל הפסד השתכרות בסך 1000ש"ח בחודש ממאי 97'. החישוב לעתיד יהיה חישוב אקטוארי. א. הפסד השתכרות לתקופה מאי 97' - ינואר 98' 000, 9 ש"ח. ב. התובע יליד אפריל 53' ונותרו לו עוד 20 שנות עבודה. בהתחשב בנימוקים דלעיל אני מעמיד סכום הפסד ההשתכרות לעתיד על 000, 130 ש"ח. 14. נזק לא ממוני: אין מחלוקת כי הסכום כולל ריבית 910, 13 ש"ח. 15. התוצאה לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 910, 152 ש"ח. אין ניכוי מל"ל כיוון שהתובע לא זכאי למענק על פי קביעת הועדה הרפואית של המל"ל. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור % 13+ מע"מ. הסכומים נושאים הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. אצבעות