השופט אלון ציין בב"ש 5834/91 שושנה בן-שושן נ' מדינת ישראל כי מעצרה של אשה קשה הוא ממעצרו של איש. אמנם הכל שווים בפני החוק, אך מתוך רגישותה קשה היא פגיעותה. לכן צריך ויהא, במקרים ראויים, משקל מה בבוא בית משפט לשקול מעצרה של אשה עד תום ההליכים. ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' אבוקסיס, פד"י לב(2) 240, 251-252) נפסק כי: "במסגרת 'תוספת משקל' זו מבקש אני להוסיף נימוק נוסף שאף הוא היה בו משום משקל מה בהחלטתי לדחות את ערר המדינה, והוא - שהמדובר במעצרה של אשה. אכן, כלל גדול הוא שהכל שווים בפני החוק, לזכות ולחובה, ומקובלנו ש"השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה' (בבא קמא, טו,א). אך קיימים מצבים מסויימים שבהם רגישותה ופגיעתה של האשה קשים משל האיש, והמעצר או המאסר הוא אחד מאלה. ואם אין ראיה לדבר, הרי זכר לדבר נמצא בדברי הרמב"ם, אשר יסודם בהלכה התלמודית, לענין המקרה שאיש ואשה נפלו בשבי, ואין מספיק אמצעים לפדות אלא אחד מהם: 'האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר (=על הפתחים, כשאין לו אוכל או כסות) לא האשה, ובושתה מרובה' (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה טו); וכן קיימות היו הוראות מיוחדות ומקילות לענין תנאי המאסר של אשה שהורשעה בבית דין עברי ונאסרה בבית-סוהר שהיה בפיקוח מוסדות הקהילה העבריים ושירתו בו סוהרים יהודיים, כפי שבתי-סוהר כאלה קיימים היו במרחבי התפוצה היהודית שנהנתה מאוטונומיה משפטית עברית; (ראה מנחם אלון, המאסר במשפט העברי, וכן בספר המשפט העברי, כרך ב', עמ' 664 ואילך). ותכונת אופי זו לרגישותה של האשה 'הנתפסת בשוק', כדברי ר' יוסי, ונתונה במעצר, יפה גם לימינו, בזיונה קשה מבזיונו של האיש, ויש בכך לשמש נימוק מה נוסף כאשר הכף כבר נוטה לשחרורה ממעצרה". כן ראה אסמכתאות נוספות שם. וראה את סקירתו המאלפת של כב' השופט אלון לענין מעצר במשפט העברי בב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 240, 248-250. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר אישה עד תום ההליכים / שחרור אישה ממעצר: הבקשה: בקשה להארכת מעצרה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה בת.פ. 3796/99. כתב האישום: כנגד המשיבה הוגש כתב אישום הכולל 11 אישומים בעבירות הבאות: תקיפה בנסיבות מחמירות, שתי עבירות לפי סעיף 379 + 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין").נ נסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה אחת לפי סעיף 25+379+382(ב)(2) לחוק העונשין.ב סחיטה באיומים, עבירה בניגוד לסעיף 428 לחוק העונשין. איומים, שמונה עבירות בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין. תקיפת קטין או חסר ישע, שתי עבירות בניגוד לסעיף 368ב' סיפא לחוק העונשין. הפרת הוראה חוקית, שלוש עבירות בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין. היזק בזדון, עבירה אחת בניגוד לסעיף 452 לחוק העונשין. כתב האישום מתאר שורה ארוכה של עבירות שבהן מואשמת המשיבה בביצוען כלפי בנותיה ובעלה. באישום הראשון מואשמת המשיבה, כי ביום 12.12.98, בביתה, בישוב קידר, אשר בסמוך לירושלים, תקפה את שתי בנותיה הגדולות על ידי משיכה בשיער ודחיפה ובנסיון לתקוף את בעלה בעזרת מגהץ ושפופרת הטלפון. באישום השני מואשמת המשיבה כי ביום 19.1.99 בביתה, תקפה שוב את בתה הגדולה על ידי דחיפתה והכאתה באמצעות נעל. באישום השלישי מואשמת המשיבה, כי ביום 9.3.99 בכניסה לישוב, זרקה אבנים לעבר מכונית בה נסעו בעלה ושלוש בנותיה, באיומים על בעלה ועל עד שנכח במקום וראה את מעשיה. באישום הרביעי נטען כנגד המשיבה, כי ביום 11.3.99 איימה המשיבה על בתה הבכורה כי תדקור אותה באמצעות שבר אגרטל שהיה בידה. באישום החמישי נטען, כי ביום 5.5.99, בביתה, תקפה את בתה הגדולה וגרמה לה חבלה של ממש, בכך שדחפה אותה לעבר מגהץ והיכתה אותה בעזרת תרסיס נגד יתושים בידיה וגרמה לה לחבלה ברגלה ובידה וכן איימה עליה. באישום השישי, נטען כנגד המשיבה, כי ביום 9.5.99 נכנסה לביתה בניגוד לצו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב), שאסר עליה להתקרב לביתה או למרחק של 100 מטר ממנו. באישום השביעי נטען, כי ביום 20.6.99 נכנסה המשיבה לביתה בניגוד לצו של בית משפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת נ' מימון). באישום השמיני מואשמת המשיבה כי ביום 20.6.99 איימה על בעלה, כי תרצח אותו עוד באותו יום. באישום התשיעי מואשמת המשיבה כי ביום 30.6.99 ניפצה את חלון הקרוואן בו מתגוררת המשפחה ואיימה על בעלה ושלוש בנותיה ברצח בעת שאחזה שבר של זכוכית בידה. באישום העשירי נאמר כי המשיבה תקפה את בתה הבכורה ביום 26.7.99, על ידי דחיפתה. באישום האחד-עשר נטען, כי ביום 3.10.99 איימה המשיבה על בתה האמצעית בשתי הזדמנויות וכן על בעלה, וזאת כאשר עומד בעינו צו הגנה שהוצא על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת נ' מימון). ראיות לכאורה ועילת מעצר: ב"כ המשיבה הסכימה, כי מבחינה משפטית קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיבה, כמשמעות שניתנה לכך על ידי כב' הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133. ב"כ המבקשת טען כי כנגד המשיבה קמה גם החזקה כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם...", כאמור בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: "החסד"פ"), שכן המשיבה הואשמה בעבירות אלימות בבן משפחה, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחסד"פ, והמשיבה לא הוכיחה אחרת. מדבריה של ב"כ המשיבה עולה, כי המשיבה, נשואה ואם לשלוש בנות בגילאים 16, 15 ו13-, נמצאת בהליכי גירושין מבעלה שהחלו בסוף שנת 1998. המשיבה ומשפחתה מתגוררים בישוב קידר הסמוך לירושלים. לטענת המשיבה, הורעו היחסים בינה לבין בעלה, משזה הגיש נגדה תביעת גירושין בבית הדין הרבני, על רקע חשדה נגדו כי מעל בכספים שנועדו לבניית ביתם בישוב. אשר להתנהגותה כלפי הבנות, נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי הבנות בגיל ההתבגרות, מתחצפות ומעיזות פנים כנגד אימן, מכנות אותה בשמות גנאי שונים וקשים בנוכחות אנשים זרים ואינן מסוגלות לכבד את האם שדאגה לגדלן ולכל מחסורן מגיל צעיר. עוד נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי אין המשיבה מסוכנת למשפחתה ולציבור ואין לה עבר פלילי, וכי המשיבה היתה שרויה במצב אישי קשה, לאחר שאביה נפטר לפני כשנה וחצי, בעלה שתיין ושיכור ואינו דואג למזונותיה ומזונות בנותיה, על אף פסק דין של בית הדין הרבני המחייבו לכך, והבנות והבעל מתנכלות לה, והיא חוששת ודואגת להן. עיינתי בכל תיקי החקירה של המשטרה, בהודעות שנגבו שם מהעדים ובגירסתה של המשיבה כפי שנמסרה, ונחה דעתי כי אכן קיימות ראיות לכאורה בכל האישומים. כן סבורני, כי המשיבה לא הצליחה להפריך את החזקה בענין עילת המעצר. חלופת מעצר: על פי מצוותו של המחוקק בסעיף 21(ב) לחסד"פ, לא יתן בית המשפט צו מעצר על פי סעיף 21(א) לחסד"פ, אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". ב"כ המשיבה הציעה כי בית המשפט יאסור על המשיבה להגיע לישוב קידר והיא תתגורר אצל אחיה וגיסתה בשכונת מורשה בירושלים. בישיבת בית המשפט מיום 12.10.99 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי איננה מוכנה להתחייב שלא להגיע לישוב, שכן היא המפרנסת של הבנות ואינה רוצה להיות אחראית לסיכון חייהן (פר' עמ' 10 ש' 1-2). אחיה של המבקשת, שנכח בעת הדיון בבקשה, עובד באוניברסיטה העברית בירושלים, בכל יום משעה 07:00 ועד לשעה 15:00, ולעיתים אף שעות נוספות עד לשעה 19:00. לדבריו, רעייתו תוכל לשמור על אחותו, בעת שהוא יהיה במקום עבודתו. הרעיה, גב' אילנה הלן ג'ו אבו, מטופלת ב7- ילדים כאשר הקטנה בת כ4.5- חודשים והודיעה כי הינה מוכנה לקחת את המשיבה לביתה והמשיבה תצטרף אליה לכל אשר תלך, אולם אינה יכולה לעצור אותה פיזית. שרות המבחן התבקש להגיש "תסקיר מעצר" על פי סעיף 21א' לחסד"פ. מעיון בתסקיר עולה כי שרות המבחן ממליץ על "חלופת מעצר" ולפיה תשהה המשיבה בבית אחיה וגיסתה, וזאת בתנאי כי תתחייב לא ליצור קשר עם בנותיה פנים אל פנים או בטלפון. העבירות המיוחסות למשיבה, ואשר להוכחתן קיימות ראיות לכאורה, הינן חמורות. אין המדובר בסטירה בודדת שסטרה אם לבתה לצרכי חינוך, אשר אף היא אסורה על פי חוק העונשין, אלא במסכת ארוכה של עבירות שהחלו לפני כ10- חודשים, ועל פי המיוחס למשיבה, תקפה את בנותיה ובעלה, לעיתים בחפצים שונים, ואיימה עליהם ברצח, וזאת תוך כדי שהינה מפירה בריש גלי צווי הרחקה והגנה שהוצאו על ידי בתי המשפט. מעשיה של הנאשמת אף גרמו לחבלה לאחת הבנות - חבלה המלווה בתיעוד רפואי. כל הסבר אשר תיתן המשיבה, בשלב זה, לבית המשפט, אשר לסיבות שהביאוה להתנהגות זו, בין אם המדובר במצב נפשי קשה אליו נקלעה, ובין אם המדובר בפרובוקציות, או בהתנהגות פרובוקטיבית ופוגענית של בנותיה ובעלה כלפיה, אינו יכול להתקבל לעת הדיון בבקשה זו. לדעתי, אין כל ספק, כי לאור העבירות המיוחסות למשיבה, אין כל מקום לשחררה לביתה, שכן לאור מצב היחסים בינה לבין בעלה ובנותיה, לא ירחקו השעות והיא עלולה לשוב ולבצע מעשים כפי שיוחסו לה בכתב האישום, ועל כן יש להרחיקה מהם ומביתה. במסגרת שיקולים אלו, סברתי כי ניתן היה להרחיקה מהישוב, תוך כדי מתן הבטחה מצידה וערבויות שונות, כי לא תגיע לישוב ולא תיצור קשר עם בנותיה, ויהא בכך משום חלופת מעצר סבירה. דא עקא, כפי שמסתבר, לא היתה המשיבה מוכנה להתחייב כי לא תגיע לישובה ולביתה. מה גם שעל פי כתב האישום, ועל פי הודאותיה, למעשה, הפרה לא אחת צווים של בית המשפט שנועדו להרחיקה מביתה ובכל פעם היה בפיה תירוץ שונה להפרה זו. תירוץ אשר אין מקום כלל לקבלו, לעת הזו. עם זאת, חזקה עלי הוראת המחוקק כי יש להעדיף את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם במשיבה פחותה. לא אכחד, כי קשתה ההחלטה ובמיוחד לאור העובדה כי המדובר באשה. יחד עם זאת, בצעדי בנתיב אשר היתווה כב' השופט מ' אלון (כתארו אז) בהלכותיו לגבי מעצר עד תום ההליכים של אשה, להבדיל מגבר, סבורני, כי יש מקום להורות שלא לעצרה עד תום ההליכים. וכה אמר כב' השופט אלון בב"ש 5834/91 שושנה בן-שושן נ' מדינת ישראל, תק-על 92(1) 1524 - "מעצרה של אשה קשה הוא ממעצרו של איש. אמנם הכל שווים בפני החוק, אך מתוך רגישותה קשה היא פגיעותה. לכן צריך ויהא, במקרים ראויים, משקל מה בבוא בית משפט לשקול מעצרה של אשה עד תום ההליכים. אמרנו על כך במקום אחר (ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' אבוקסיס, פד"י לב(2) 240, 251-252): "במסגרת 'תוספת משקל' זו מבקש אני להוסיף נימוק נוסף שאף הוא היה בו משום משקל מה בהחלטתי לדחות את ערר המדינה, והוא - שהמדובר במעצרה של אשה. אכן, כלל גדול הוא שהכל שווים בפני החוק, לזכות ולחובה, ומקובלנו ש"השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה' (בבא קמא, טו,א). אך קיימים מצבים מסויימים שבהם רגישותה ופגיעתה של האשה קשים משל האיש, והמעצר או המאסר הוא אחד מאלה. ואם אין ראיה לדבר, הרי זכר לדבר נמצא בדברי הרמב"ם, אשר יסודם בהלכה התלמודית, לענין המקרה שאיש ואשה נפלו בשבי, ואין מספיק אמצעים לפדות אלא אחד מהם: 'האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר (=על הפתחים, כשאין לו אוכל או כסות) לא האשה, ובושתה מרובה' (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה טו); וכן קיימות היו הוראות מיוחדות ומקילות לענין תנאי המאסר של אשה שהורשעה בבית דין עברי ונאסרה בבית-סוהר שהיה בפיקוח מוסדות הקהילה העבריים ושירתו בו סוהרים יהודיים, כפי שבתי-סוהר כאלה קיימים היו במרחבי התפוצה היהודית שנהנתה מאוטונומיה משפטית עברית; (ראה מנחם אלון, המאסר במשפט העברי, וכן בספר המשפט העברי, כרך ב', עמ' 664 ואילך). ותכונת אופי זו לרגישותה של האשה 'הנתפסת בשוק', כדברי ר' יוסי, ונתונה במעצר, יפה גם לימינו, בזיונה קשה מבזיונו של האיש, ויש בכך לשמש נימוק מה נוסף כאשר הכף כבר נוטה לשחרורה ממעצרה". כן ראה אסמכתאות נוספות שם. וראה את סקירתו המאלפת של כב' השופט אלון לענין מעצר במשפט העברי בב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 240, 248-250. גם טענתה של המשיבה כי הינה אחראית לבנותיה ואינה רוצה לסכנן (ראה ב"ש 5834/91 הנ"ל והאסמכתאות שם) אינה יכולה לעמוד לה, שהרי הואשמה באיומים על חייהן ובתקיפתן בנסיבות מחמירות, לרבות פציעתה של אחת מהן, ואם כך הכיצד ניתן לשחררה לביתן ולהיות במחיצתן?! מטרת המעצר במקרה דנן היא למנוע מהמשיבה להמשיך להזיק ולאיים על בעלה ובנותיה. צו ההרחקה וצווי ההגנה שהוצאו על ידי בתי המשפט השונים (כב' השופט א' רומנוב וכב' השופטת נ' מימון), איפשרו למעשה למשיבה להמשיך להתגורר בישוב קידר אם כי לא בדירתה - בקרוואן המשותף של המשפחה. בישיבה מיום 19.10.99, לאחר הגשת תסקיר שרות המבחן, הודיעה המשיבה כי הינה מוכנה להתחייב שלא להגיע לישוב קידר ושלא ליצור קשר בשום צורה שהיא עם בעלה ובנותיה. לאור התחייבות חדשה זאת, ומתוך נסיון לייחס למשיבה המחשבה כי אמנם הפנימה את הצורך במילוי אחר התחייבותה האמורה, סבורני, כי במקרה דנן, ולאור הנסיבות המיוחדות כפי שהובאו לפני, באם ימנע מהמשיבה להגיש לישוב קידר או למעלה אדומים, מוקם בו ממוקם בית הספר שבו לומדות בנותיה וכן יאסר עליה ליצור קשר כלשהו עם בעלה ובנותיה, תתקיים מטרת המעצר וזאת ללא צורך במעצר בפועל. על כן לדעתי, אין מקום להעתר לבקשה למעצר עד תום ההליכים. לפיכך, הנני מורה על שחרורה של המשיבה בתנאים הבאים: חתימה על התחייבות שלא תגיע לישוב קידר או לישוב מעלה אדומים ושלא תיצור קשר בצורה כלשהי, בין פנים אל פנים, או קשר טלפוני, עם בעלה ובנותיה. חתימה על התחייבות להתייצב לכל הפגישות של שרות המבחן, כפי שתורה קצינת המבחן למבוגרים. חתימה על ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך של 5,000 ש"ח כל אחת למילוי אחר ההתחייבויות האמורות. חתימה של אחיה של המשיבה - מר אברהם אבו - ושל גיסתה - גב' אילנה הלן ג'ו אבו - על נכונותם כי המשיבה תשהה בדירתם ברח' המשמרות 6 ירושלים, וכן על התחייבותם להודיע למשטרה מיידית על הפרה כלשהי של המשיבה את התחייבויותיה האמורות. השחרור יכול שיעשה לפני קצין משטרה. מעצר