בית המשפט פסק כי מקום מגורי המשיב בתחום הרשות הפלסטינאית מעלה את החשש, כי הוא עלול שלא לכבד את החוק ולהתייצב למשפט ולריצוי העונש, אם יהיה צורך בכך. בשטח כזה, שאיננו נתון לשליטתה של מדינת ישראל, קיים קושי ממשי בהזמנת הנאשם לדין, וכן - וזה העיקר - לא ניתן לאכוף בו על נאשם בכלל, ומשיב זה בפרט, התייצבות למשפט באותם אמצעים אותם ניתן לנקוט לגבי מי שנמצא בשטח הנתון לשליטת המדינה. במקרה זה, תלויה התייצבותו של הנאשם לדין ברצונו בלבד, ואם לא יחפוץ בכך, יוכל להעלם מבלי שניתן יהיה לתפוס אותו בכף. אם יעשה כן, יימצא המשיב "קונה" את החופש מניהול ההליך במחיר הכלכלי של הפרת תנאי השחרור בערובה (ראה: בש"פ 4757/97 ג'אמל עבד נ' מדינת ישראל (תק-על 97(3), 533). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים - נאשמים פלסטינים: 1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 4059/99. המשיב מואשם בכך שבתאריך 22/10/99 בשעה 02: 45 פרץ לדירה בכוונה לבצע גניבה. המשיב טיפס לקומה השניה של הבית, פתח את התריס ונכנס דרך החלון לתוך הדירה. הוא אף נטל צרור מפתחות השייך לבעלת הבית. באותן נסיבות, החזיק המשיב תעודת זהות של אחר, שקיים חשד סביר שהיא גנובה. את המעשים שתוארו ביצע המשיב בזמן ששהה בישראל ללא היתר כדין. על יסוד האמור לעיל, מואשם המשיב בעבירות הבאות: התפרצות למקום מגורים, עבירה לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין וכניסה לישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-. 2. בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לא היתה מחלוקת בדבר התקיימותן של ראיות לכאורה וכן עילות מעצר כנטען בבקשה. 3. עיקרו של הדיון יוחד לטענת הסניגור המלומד, כי ניתן להבטיח את תכלית המעצר באמצעות חלופת מעצר שתוכנה מעצר בית בביתו של המשיב בעיירה בית-אומר, התייצבות בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו (תחנת גוש עציון או תחנת קרית ארבע), הפקדת סכום שייקבע בקופת בית המשפט, העמדת ערב צד ג' בסכום שייקבע וחתימה על התחייבות עצמית. 4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להורות במקרה זה על חלופת מעצר. להלן אבאר טעמי. יש לזכור, כי בענייננו המדובר בקיומן של שתי עילות מעצר. האחת, נעוצה במקום מגוריו של המשיב, הנמצא בשטח B, הנתון אך לשליטה צבאית של מדינת ישראל. מקום מגורי המשיב בתחום הרשות הפלסטינאית מעלה את החשש, כי הוא עלול שלא לכבד את החוק ולהתייצב למשפט ולריצוי העונש, אם יהיה צורך בכך. בשטח כזה, שאיננו נתון לשליטתה של מדינת ישראל, קיים קושי ממשי בהזמנת הנאשם לדין, וכן - וזה העיקר - לא ניתן לאכוף בו על נאשם בכלל, ומשיב זה בפרט, התייצבות למשפט באותם אמצעים אותם ניתן לנקוט לגבי מי שנמצא בשטח הנתון לשליטת המדינה. במקרה זה, תלויה התייצבותו של הנאשם לדין ברצונו בלבד, ואם לא יחפוץ בכך, יוכל להעלם מבלי שניתן יהיה לתפוס אותו בכף. אם יעשה כן, יימצא המשיב "קונה" את החופש מניהול ההליך במחיר הכלכלי של הפרת תנאי השחרור בערובה (ראה: בש"פ 4757/97 ג'אמל עבד נ' מדינת ישראל (תק-על 97(3), 533). העילה השניה הקיימת במקרה זה נעוצה בחשש לבטחון הציבור העולה מן המשיב שבפנינו. פוטנציאל הסכנה לציבור הטמון בעבירות נגד הרכוש נקבע לא אחת בפסיקתו של בית המשפט העליון (ראה: בש"פ 17/99 גנדי גבריאלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 665). בענייננו, המדובר בפריצה לבית מגורים. הפריצה נעשתה באישון לילה, בתחכום ובנועזות. בעלת הבית ישנה באותה עת בבית. ליד המשיב נתפסו גרביים, אשר ככל הנראה נועדו לשמש אותו בשעת מעשה. המשיב אף נטל צרור מפתחות, אשר כלל מפתחות הרכב של בעלת הבית, ככל הנראה במגמה להשתמש בהם לאחר מכן. המשיב נפצע בשעת מעשה ונתפס, ואלמלא כן היה מבצע את זממו. אין צורך להכביר מלים בדבר הפגיעה הקשה בפרטיות ובבטחון האישי הכרוכה בביצוע העבירות המיוחסות למשיב. בעבירות אלה, הכרוכות בהסגת גבולו של הפרט ובכניסה ל"מבצרו" על-מנת לבצע גניבה, יש משום פגיעה חמורה ביותר בבטחון הציבור ובאיכות חייו, ומי ששולח ידו לכאורה בביצוען מסוכן לציבור ויש להגן עליו מפניו. 5. כאשר באים לבחון את האפשרות להמיר את המעצר בחלופת מעצר, יש מקום לאזן בין האינטרס הציבורי לבין הפגיעה במשיב הנובעת מן המעצר. לא אחת נאמר, כי המעצר איננו בבחינת מקדמה על חשבון העונש או אמצעי להרתיע את הציבור בפני ביצוע עבירות. תכליתו העיקרית היא מניעתית, היינו, הרחקתו מן החברה של נאשם שמסוכנותו הוכחה לכאורה והבטחת ניהול ההליך המשפטי בצורה תקינה. לפיכך, יש לבדוק אם ניתן להשיג שתי תכליות אלה בדרך שאיננה מעצר. כאשר נבחנת האפשרות לבחור בחלופת מעצר יש לתת את הדעת הן ל"מעשה" והן ל"עושה". על ה"מעשה" כבר דובר לעיל. אשר ל"עושה" שבפנינו, המדובר, כאמור, במשיב המתגורר בתחומי הרשות הפלסטינאית. למשיב גליון הרשעות קודמות מכביד. בשנת 1993 נדון למאסר לתקופה קצרה ולמאסר על תנאי על עבירה של נסיון להתפרצות. שלושה חודשים לאחר מכן, בתאריך 11/1/94, נדון המשיב לתקופת מאסר של 42 חודשים וכן למאסר על תנאי, וזאת בגין 21 עבירות של התפרצות למקום מגורים שבוצעו בשנים 1989 ו1992- - 1993. כאמור, באותו עניין נדון המשיב גם למאסר על תנאי, ואולם בעת שביצע לכאורה את העבירות בתיק הנוכחי, חלפו שבועיים מאז פקיעת התנאי. עוד יצויין, כי נגד המשיב הוצאו שני צווי מעצר בהעדרו בקשר עם תיק פ.א. 625/96 של תחנת עציון ותיק פ.א. 533/95 של תחנת מעלה אדומים, וזאת לנוכח הקשיים באיתורו. בכל הנוגע לתיק הראשון שהוזכר, המדובר בתיק משטרה שהועבר עתה לטיפול התביעה הצבאית. לא נמסרו אודותיו פרטים, זולת העובדה שהמדובר במקרה בו נמלט המשיב מניידת משטרה. יש להזכיר תיק משטרה נוסף - פ.א. 1205/96 של תחנת הבירה, במסגרתו נשלחו שני מברקים, האחד בתאריך 1/9/97 והשני בתאריך 26/11/98, לתחנת חברון בבקשה לסייע באיתור המשיב. אין צורך לומר, כי המשיב לא אותר עד כה בנוגע לתיקי המשטרה הנ"ל בהם היה דרוש לשם השלמת החקירה. כך, על אף קיומם של צווי מעצר ועל אף קיומן של פניות לקבלת סיוע ממשטרת חברון. 6. השימוש בחלופת מעצר מניח כי ניתן לתת אמון במשיב. בענייננו, המדובר באמון כפול: הן שהמשיב יתייצב למשפטו ולריצוי העונש אם יהיה צורך בכך, והן שהמשיב יימנע מלבצע עבירות ולסכן את הציבור. בנסיבות שתוארו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להורות על חלופת מעצר. בבש"פ 2652/97 שחרור מותנא נ' מדינת ישראל (תק-על 97(2), 300) נאמר בהקשר זה (מפי כב' השופטת ביניש): "בית משפט זה כבר ציין ברבות מהחלטותיו כי בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של כוחות הבטחון ומשטרת ישראל. כן ניתן להתחשב בכך שקל יותר לתושב שטחים אלה להמלט ולהתחמק ממשפטו, וקשה יותר להתחקות אחר תנועותיו. (ראו החלטתי בבש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ' חוסיין אלחלייל (טרם פורסם); החלטת השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 7767/95 בכרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, כבר הבעתי דעתי בעבר כי זוהי נסיבה בעלת משקל רב, אך לא בהכרח מכריעה לענין חלופה; מטעם זה יש לבדוק בנוסף לקושי בניהול המשפט ובהבטחת התייצבותו של הנאשם הנובע ממקום מגוריו, גם את יתר הנסיבות הקשורות הן באופיין של העבירות והן בעבריין (ראו בש"פ 2543/97 מדינת ישראל נ' סאמי עפאלקה (טרם פורסם)). בעניין שלפנינו הצטרפה לעובדת מגוריו של העורר מחוץ לשטח הנתון בתחום האכיפה של רשויות המדינה גם העובדה שהעורר ניסה להמלט כאשר נצטווה על ידי איש משטרה לעצור את הרכב בו נהג ללא רשות. במעמד זה אף החל להמלט בפראות ופגע בג'יפ המשטרתי שניסה לעצרו. בנסיבות אלה, נוכח התנהגותו המסוכנת של העורר, נסיון ההמלטות שלו, וכן בהתחשב באזור מגוריו, נראה כי אין חלופת מעצר יכולה להשיג את מטרת המעצר (ראו: החלטת השופט טירקל בבש"פ 7561/96 מדינת ישראל נ' פלונים (טרם פורסם))". 7. מן הכלל אל הפרט. נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה כי ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. שעת הפריצה ונסיבותיה, לרבות נטילת המפתחות, כל זאת בעת שבעלת הבית ישנה בבית, מעידים על מומחיות ועל תעוזה עבריינית. אין זו מעידה חד פעמית. המשיב הוא עבריין רכוש מועד אשר צבר לחובתו הרשעה בלא פחות מעשרים ואחד מעשים דומים של פריצות לבתי מגורים, שנעשו במשך מספר שנים. המשיב ריצה עונש מאסר, אך הוא מיהר ושב לסורו מייד כשחלפה תקופת התנאי שהוטלה עליו. בנסיבות אלה, אין לומר כי שחרור בערובה ובתנאים ירתיע אותו מלשוב ולבצע עבירות. המשיב הוכיח במעשיו, כי לא ניתן לתת בו אמון, שיימנע מלבצע עבירות אם ישוחרר מן המעצר. אשר על כן, בנסיבות שתוארו, הדרך היחידה לשמור על בטחון הציבור היא הותרת המשיב במעצר. הוא הדין בחשש להימלטות מאימת הדין. חשש זה אף גובר לנוכח האפשרות, הסבירה בנסיבות העניין, כי יוטל על המשיב עונש של מאסר בפועל אם יורשע בדין. החשש האמור מתחזק לאחר ששבים ומעיינים בכל שנאמר לעיל בנוגע לקשיים באיתור המשיב, לצווי המעצר שהוצאו נגדו בהעדרו עקב העובדה שלא אותר, וכן לאותו ארוע שהוזכר בדבר בריחה מניידת משטרה. בעניין אחרון זה, פרטים מדויקים אמנם לא נמסרו, אך לא נשמעה גם הכחשה מפי המשיב. כפי שכבר הוזכר, לו היה מדובר במי שמצוי בשטח מדינת ישראל, ניתן היה לאכוף עליו התייצבות למשפטו באמצעים שונים העומדים לרשות רשויות אכיפת החוק, ואולם כאשר המדובר במי שמתגורר בשטחי הרשות הפלסטינאית, מי לידינו יתקע שלא יהיה מוכן לקנות את החופש מניהול ההליך ומנשיאה בתוצאותיו במחיר הכלכלי הכרוך בהפרת תנאי השחרור. יש להזכיר, כי המדובר במי שמתגורר בסמוך לשטח ישראל. זמינות הכניסה לישראל, מחד גיסא, תוך האפשרות להימלט משטחה, מאידך גיסא, מגבירים את החשש הכפול, כי המשיב ישוב ויבצע עבירות ולא יתייצב למשפט, אם ישוחרר. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וכי אין בחלופת המעצר המוצעת, שעיקרה מתן אמון מוחלט במשיב מבלי יכולת לאכוף עליו את מרות החוק אם יפר את התנאים, כדי להשיג את מטרות המעצר (ראה: ב"ש 2579/99, החלטת כב' השופטת ר. אור מיום 7/9/99). 8. בחנתי כל אחת מן האסמכתאות שהביא ב"כ המשיב, ואולם לא ראיתי כי ניתן על יסודן לקבל את עמדתו. כך, למשל, בב"ש 2716/98 נדונה שאלת חוקיות מעצרו של תושב שטח B על-ידי משטרת ישראל בשטח B. שאלה זו אינה מתעוררת כלל בדיוננו; בב"ש 2639/98 (מתאריך 3/12/98) היה מדובר בתשתית ראייתית קלושה ובמתלונן שהיה אף הוא תושב שטחים אשר לא אותר, ואף לו אותר ספק אם היה מסכים להעיד. אך ברור, כי לא כך הם פני הדברים בענייננו; בבש"פ 5683/99 (החלטתה של כב' השופטת דורנר מיום 8/9/99) אין כל פרטים שעל יסודם ניתן לערוך השוואה; בב"ש 2721/99 (החלטה מיום 12/11/999) דובר בפרשייה מסובכת, הכוללת שישה אישומים נפרדים ורשימת עדי תביעה, הכוללת שותפים העומדים לדין בנפרד במספר בתי משפט. באותן נסיבות, הותרת המשיב במעצר היתה עלולה לאורך זמן רב ביותר. לא כן בענייננו. המדובר בכתב אישום ובו אישום אחד, ששמיעתו לא תארך זמן רב כלל ועיקר. 9. סיכומם של דברים, הבקשה מתקבלת ומעצרו של המשיב מוארך עד לסיום ההליכים בת.פ. 4059/99. מעצרמשפט פליליפלסטיניםמעצר עד תום ההליכים