קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על התפרעות: 1. נגד שני המשיבים הוגשו כתבי אישום המתייחסים למעשי התפרעות וידוי אבנים שארעו ביום 16.5.98 בשעות אחר הצהריים ברחוב צלאח-א-דין במזרח ירושלים. אשר למשיב 1 - כתב האישום מייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והתפרעות, כאשר הרקע לאישומים הוא בכך שמשיב זה השתתף בהתפרעות המונית שבמסגרתה נפגעה ניידת משמר הגבול ממטר אבנים שהושלך לעברה. על פי כתב האישום, השתתף משיב זה בהתפרעות בכך שיידה אבן אשר פגעה בחלון האחורי של הניידת תוך כדי נסיעתה ברחוב צלאח-א-דין. אשר למשיב 2 - למשיב זה מיוחסת עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה בכך שבאותה התפרעות יידה אבן לעבר אותה ניידת מג"ב, והאבן פגעה ברכב. 2. המדינה מבקשת את מעצרם עד תום ההליכים של שני המשיבים, ואף שלגבי כל אחד מהם הוגש כתב אישום נפרד, ואף נתקיימו דיונים נפרדים בבקשת המעצר, הסכימו הצדדים כי שתי הבקשות למעצר תאוחדנה לענין מתן ההחלטה בלבד, על שום העובדה כי כרקע לאישומים משמש אותו ארוע, וקיימים קווים משותפים בנסיבות ובשיקולים שיש לשוקלם לענין ההכרעה. 3. ראוי להדגיש כי לגבי שני המשיבים קיימת הסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והדיון נסב בעיקרו על שאלת קיומה של עילת מעצר וחלופת מעצר. 4. המדינה מבקשת את מעצרם עד תום ההליכים של שני המשיבים, אף שהיא ערה לעובדה כי המשיב 1 הינו בגיר והמשיב 2 הינו קטין, יליד 1982. לעמדתה, לא יכול להיות ספק בדבר קיומה של עילת מעצר בגין מסוכנות לגבי שניהם ואין גם מקום לחלופת מעצר בנסיבות הענין הן באשר לקטין והן באשר לבגיר. ב"כ המבקשת הדגישה את הגל הגובר בעת האחרונה של מעשי התפרעות וזריקת אבנים, והביעה את העמדה כי בלא הליכים של מעצר עד תום ההליכים לא ניתן יהיה להתגבר על תופעות האלימות ההולכות ומחמירות בימים אלה, ומשכך, כל חלופת מעצר בנסיבות הענין לא תספק את ההגנה הדרושה לציבור בשל חשש להישנות מעשים מסוכנים מהסוג הנדון כאן. 5. ב"כ משיב 1 טען כי הארועים של התקופה האחרונה עדין אינם בחזקת "מכת מדינה" או "מכת-עיר" ואין מדובר באינתיפאדה חוזרת. משום כך יש בכל מקרה לשקול חלופת מעצר על פי נסיבות אינדיבידואליות, וגם בנסיבות הקימות היום יש לשחרר נאשם בתנאים מקום שנמצאת חלופה ראוייה. ב"כ משיב 2 טען אף הוא כי הארוע ברח' צלאח-א-דין הינו חריג ואינו אפייני לשקט היחסי ששרר באיזור בעת האחרונה, וניתן למצוא חלופה נאותה למעצר מרשו. ב"כ שני המשיבים הדגישו כי שני המשיבים מעולם לא הסתבכו עם החוק קודם לכן, ומוסכם על הצדדים כי הם נעדרי כל עבר פלילי. 6. נתתי דעתי לטיעוני הצדדים, על רקע האישומים המיוחסים למשיבים, ובאתי לכלל מסקנה כי אין מנוס ממעצר שניהם עד תום ההליכים נגדם, כמבוקש על ידי המדינה. אלה טעמי: (א) אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לצורך הליכי בקשה זו. (ב) נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת גם באשר לקיומה של עילת מעצר כנגד שני המשיבים. מיוחסות להם עבירות שנעשו באלימות תוך שימוש בנשק קר, וממילא מתגבשת כנגדם חזקה בדבר מסוכנותם לשלום הציבור. חזקה זו לא הופרכה על ידם, ולפיכך הפכה חזקה חלוטה המולידה עילת מעצר בגין מסוכנותם לבטחון אדם והציבור. עבירות ידוי אבנים מתבצעות בדרך כלל כפרי התלהטות יצרים של קבוצה, וקיימת סכנה של היסחפות דומה בעתיד. בסוג עבירות זה, שלרוב אינו פרי תכנון קר ומדוקדק לפני מעשה, קיים סיכון מהישנות הפרות החוק על ידי מי שנמצא מפר קודם לכן, ובמובן זה מתגבשת עילת מעצר באשר למשיבים בגין מסוכנותם לשלום הציבור ובטחונו. (ג) מוקד המחלוקת בענייננו נוגע לשאלת קיומה של חלופת מעצר נאותה, העשויה להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות המשיבים פחותה. לענין זה אומר: כל דיון בשאלה של מעצר עד תום ההליכים מונחה על ידי השינוי שחוק המעצרים החדש הביא עמו באשר לאיזונים הראויים בין זכות הפרט לחירותו האישית לבין עניינו של הציבור בשמירה על בטחונו ושלומו. באיזונים אלה ניתן דגש-יתר לערך החירות האישית מול ערך בטחון הציבור, וקו זה משליך על היבטים שונים הקשורים בתחום המעצרים, לרבות באשר לחלופת המעצר המחייבת, "בדיקה בשבע עיניים אם נשקפת סכנה אם הנאשם ישוחרר ... ואם אין מקום לתחליף מעצר". זאת מתוך הנחה כי "הכלל הוא החירות ... המעצר הוא החריג ..." (דברי הנשיא ברק בתיק 2316/95 גנימאת נ. מדינת ישראל, פד"י מט(4) 589, 649). נקודת מוצא זו מחייבת בדרך כלל בחינת טיבה של העבירה בה מדובר אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, תוך שיקלול אלה מול אלה מתוך נסיון לברר האם ניתן למצוא חלופה נאותה אשר תבטיח את הציבור מפני הישנות מעשי עבירה תוך פגיעה פחותה בו. כאשר מדובר בעבירות פליליות מן הסוג הרגיל, השיקלול האמור נעשה בדרך כלל תוך מבט צר, יחסית, אל הנאשם הספציפי העומד לפנינו, אל עברו, אל עבר הסביבה הקרובה לו כדי לתהות באיזו מידה הצעתו לחלופה אכן מספקת. עם זאת, ישנו סוג עבירות שהמאפיין אותן הוא בכך שהעובר אותן מבצע את מעשיו כחלק מקבוצה בעלת מניע אידיאולוגי מסוג זה או אחר. נאשם העובר עבירה כך כחלק מהמון, מחייב התייחסות אחרת בבחינת השאלה אם ואיזו חלופת מעצר הולמת לגביו. כאן מתחייבת חריגה מראייה צרה של נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם בלבד, כפי שהדבר נעשה בעבירות פליליות רגילות המתבצעות על בסיס אינדיבידואלי ונדרשת בחינה רחבה יותר של ההשפעה האפשרית של גל העבריינות ההמונית על נאשם הנמנה עמו, אם וכאשר ישוחרר ממעצרו. החשש המלווה מצב דברים זה הוא כי בלי שים לב לשאלה מהי חלופת המעצר שתוצע, עלול הנאשם המשוחרר להיסחף, במסגרת גל העבריינות, למעשי עבירה דומים נוספים ולהוות בכך סיכון לציבור שלא יוקהה גם על ידי חלופת מעצר שעשויה היתה להיות נאותה אילו הוחלה בנסיבות אחרות. השפעת ההמון במצבים אלה הינה גורם שיש לייחס לו את מלוא המשקל בהערכת הסיכונים לשלום הציבור ולגורם זה יש משקל משתנה חליפות עם השתנות העיתים. ואמנם, הנסיון השיפוטי מראה כי לעתים מזומנות מובאים לבתי המשפט נאשמים בעבירות של ידוי אבנים, כאשר לחובתם עומד רישום פלילי בגין עבירות מסוג דומה, וניתן להניח כי החזרה לזירות העבירה מושפעת במידה רבה על ידי היסחפות והתלהטות יצרים של ההמון. עם זאת, גם בתחום זה של עבירות בעלות אופי אידיאולוגי, יש לבחון את הרקע לביצוען ולשאול תמיד האם מדובר במקרים ספורדיים, במעשה של יחיד או יחידים, אשר אינו מאפיין גל עברייני. אם התשובה לכך חיובית, כי אז ניתן לשקול חלופת מעצר על בסיס שיקולים אינדיבידואליים לנאשם בלא חשש להשפעות גורמים נוספים, העלולים לסכן את יעילותה של החלופה. אם התשובה שלילית - תיבחן החלופה בחומרה יתירה, מתוך שימת לב מיוחדת לשאלה האם יש בה משום ערובה אמיתית להשגת מטרות המעצר, נוכח קיום חשש להיסחפות נוספת לעבריינות ההמון. ואכן, בעבר הלא רחוק, בטרם גבר גל עבירות ידוי האבנים והפך שוב חזיון נפרץ, שוחררו לא אחת ממעצר נאשמים בידוי אבנים, כאשר היה מדובר בארועים בעלי אופי נקודתי שלא אפיינו עדיין תהליך המוני מתגבר. השווה למשל החלטתי בב.ש. 2062/98 (ת.פ. 126/98 מיום 13.2.98). אולם נראה כי לא כך הם פני הדברים כיום. ולענייננו: העבירות המיוחסות לשני המשיבים הן חמורות, וטומנות בחובן סיכון רב לנפש ולרכוש. הן התבצעו לכאורה, בהתאם לכתב האישום, על רקע התפרעות המונית שבמסגרתה נזרקו אבנים לעבר רכב של משמר הגבול המייצג את רשויות אכיפת החוק והשמירה על הסדר. התפרעות המונית זו איננה מאורע חריג וחד-פעמי בעת האחרונה, אלא היא חוליה בשרשרת ארוכה של מקרים דומים המבשרים רעות. לא עוד תקופת הרגיעה שידענו עד לעת האחרונה, שבה אישומים בגין ידוי אבנים היו באמת חזיון נדיר, ונקודתי. כיום פוקדים את בתי המשפט נאשמים בידוי אבנים כענין של יום ביומו, והתופעה הולכת ומשתלטת על חיי החברה בדומה לאשר ידענו בעבר. בנסיבות אלה, ועל רקע הדברים שהובהרו לעיל, לא נחה דעתי כי חלופות המעצר המוצעות - גם אם היו מניחות את הדעת בעיתות אחרות - מבטיחות בימים אלה את מטרות המעצר. כל עוד לא יחלוף גל האלימות ההמונית של מיידי האבנים ברחובות, אין בטחון אמיתי כי נאשמים מסוג אלה שלפנינו לא ייסחפו שוב למעשי אלימות קשים המסכנים חיים ורכוש וזאת בלי שים לב לשאלה מהי החלופה שהוטלה עליהם. בנסיבות אלה, אין מנוס מהמשך מעצרם. כדי להסיר ספק, אני מודעת לנסיבות הפועלות לקולא בעניינם של הנאשמים שלפני: לעובדה כי לשניהם אין עבר פלילי, לעובדת קטינותו של משיב 2, ולכך כי בני משפחותיהם התחייבו לקחת אחריות לגביהם. אולם גם כל אלה אינם מבטיחים חלופת מעצר נאותה אשר תשרת את מטרות המעצר במקרה זה. שינוייה של נקודת האיזון על פי חוק המעצרים החדש המחייבת מתן דגש-יתר לערך חירות הפרט מול ערך בטחון הציבור איננה מס-שפתיים, והיא מצריכה, לעיתים, לקיחת סיכונים מסויימים על ידי מערכת אכיפת החוק כדי להגשים את האיזון הראוי. היישום של חלופת המעצר כ"מבטיחה את מטרת המעצר" מצריך בדרך כלל הסתברות גבוהה לקיום הבטחה כזו, אך אינו מחייב, כך נראה, קיומה של וודאות מלאה בקשר לכך, ובמובן זה במיגזר שבין "הסתברות" ל"וודאות" נלקח סיכון סביר כאמור. עם זאת, חוק המעצרים בודאי מונע החלת חלופת מעצר מקום שכרוך בכך סיכון החורג ממתחם הסביר, והוא שולל נגיסה בערך בטחון הציבור מעבר למידה הראויה. במקרה זה, שחרורם של המשיבים יחרוג ממידת האיזון הראויה, ולפיכך אני מורה על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המשיבים ייעצרו עד לסיום משפטם. התפרעותמעצר