המבנה שאת הריסתו ביקשה המשיבה, הוא מבנה שסגר מרפסת פתוחה בשטח של 27.80 מ"ר, על-ידי עמודי-ברזל, מסגרת אלומיניום, שמשות עם פתחים ודלתות, קונסטרוקציה וגג מאסבסט. בבקשה נאמר, כי המבנה נבנה ללא היתר כדין, לפני למעלה מ- 5שנים, ומי שביצע את העבירה איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סגירת מרפסת ללא אישור: השופט ז' המר .1ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, בת"ב 201/97 (כב' השופט ג' שטרסמן), מיום 18.5.98, בה ניתן צו-הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965(להלן: החוק). .2בתאריך 4.5.97 פנתה המשיבה בבקשה ליתן צו-הריסה ללא הרשעה (להלן: הבקשה). המבנה שאת הריסתו ביקשה המשיבה, הוא מבנה שסגר מרפסת פתוחה בשטח של 27.80מ"ר, על-ידי עמודי-ברזל, מסגרת אלומיניום, שמשות עם פתחים ודלתות, קונסטרוקציה וגג מאסבסט (להלן: המבנה). בבקשה נאמר, כי המבנה נבנה ללא היתר כדין, לפני למעלה מ- 5שנים, ומי שביצע את העבירה איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית. אין מחלוקת, כי כוונת הדברים - להתיישנות העבירה. .3המשיבים בבקשה היו שלושה: המערערים (כמשיבים מס' 1ו- 2) ועוד משיב שלישי, בשם פרץ אריה. בבקשה לא נאמר דבר וחצי-דבר מה שייכותם או עניינם של המשיבים לבקשה. בדיעבד ברור, כי המשיבה 1בבקשה (המערערת 1) היא הדיירת המוגנת במסעדה שהמבנה הוא חלק הימנה; המשיב 2בבקשה (המערער 2) הוא בעלה, המנהל יחד עמה את המסעדה; המשיב 8בבקשה, הוא "בעל הבית", שהשכיר את המקום למערערת .1 המשיב 3בבקשה הסכים למתן צו ההריסה המבוקש. .4בבית-משפט קמא העידו מטעם המערערים שני עדים: בנם ואדם נוסף, המתגורר בקירבת מקום. אין ספק, כי המבנה במתכונתו הנוכחית, נבנה על-ידי המערערים ללא היתר, כנראה בשנים 86- 1984(ראה החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב, בת"ב 66/90, שדחתה בקשה קודמת למתן צו-הריסה ללא הרשעה). המערערים טענו לקיומו של גג קודם ישן. המבנה "סגר" מרפסת פתוחה והפכה לחלק מן המסעדה שמנהלים המערערים. .5המערערים טוענים, כי הריסת המבנה תגרום להם נזק שאינו ניתן לתיקון, משום שפרנסתם תיפגע; לא יוכלו לקבל רשיון עסק למסעדה בשטחה המקורי הקטן (ללא תוספת השטח של המבנה); שווי הנכס, שהוא כיום מושכר מוגן יירד; יתקשו למכור את המסעדה, כי לא יהיה לה ביקוש; לא יהיה להם היכן לאחסן את השולחנות והכסאות הנמצאים בשטח המבנה, ולאחר הריסתו ישארו בשטח פתוח. .6באוזו הישיבות המקדמיות בבית-משפט קמא, ביקשה המשיבה לזמן לדיון עד נוסף מטעמה, את מנהל האגף לתכנון ובניין ערים בעיריה. לא צויינו הנימוקים לבקשה ונושא עדותו. הסניגור התנגד לבקשה מן הטעם, שהמערערים הודו בכל עובדות הבקשה, ועל-כן "אין צורך להביא עדים". בית המשפט קיבל את עמדתו זו של ב"כ המערערים. .7בסופו של דבר נעתר בית-משפט קמא לבקשה, וציווה על הריסת המבנה, לאחר ששקל את טיעוני הצדדים לכאן ולכאן. בית-משפט קמא הינחה עצמו על-פי ההלכה שנקבעה בע"פ 8490/97אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא (טרם פורסם), כדלקמן : "בהקשר זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה ועליה להוכיח כי בנסיבות הענין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "ענין ציבורי" חשוב ... צו-הריסה יינתן רק במקום ששיקולי "הענין הציבורי" גובריס על השיקולים האחרים שמציג המתנגד ... מקובל עלי שעצס הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו-הריסה, ועל בית המשפט לבחון אם בנסיבות הענין מחייב הענין הציבורי את הריסת המבנה". .8בית-משפט קמא סבר, כי אכן, הענין הציבורי מחייב את הריסת המבנה. לדבריו - "מדובר במעשה הפקרות, זלזול בחוק והתעלמות מן הציבור ומן האינטרס הציבורי ... הקמת מבנה כמו זה שבנו המשיבים בעיבורה של תל-אביב ללא היתר, סמוך לשני רחובות סואנים ומרכזיים, הוא ביטוי לאנרכיה ממש ודוגמה רעה לכל מי ששמירת החוק קרובה לליבו ...". .9בית-משפט קמא מתח ביקורת קשה - ובצדק - על הרשות המקומית, עירית תל-אביב, על מחדלה המתמשך בפרשה זו, שהרי - "מדובר במבנה מרשים, גדול ובולט לעין, במקום שרבבות בני-אדם עובריס לידו מדי יום ביומו, במרחק מטרים ספורים מרחוב דיזינגוף ... ואיש לא ראה ואיש לא שמע על הבניה הזו". רק ב- 1990הוגשה בקשה למתן צו-הריסה ללא הרשעה, בנימוק שחלפו כבר למעלה מחמש שנים מאז ביצוע העבודה, והעבירה התיישנה. בית המשפט דחה אז את הבקשה, משום שלא הוכח למעלה מכל ספק שהעבירה התיישנה ואין עילה לפעול על-פי סעיף 212לחוק, אלא ניתן להגיש בגינה כתב-אישום. יחד עם זאת, ציין בית המשפט (באותה החלטה בת"ב 56/90), כי דעתו אינה נוחה מן התוצאה אליה הגיע, שכן "חוטא יוצא נשכר". והנה בענייננו, למרות אותה החלטה משנת 1990, לא הוגש כתב-אישום כנגד המערערים וחלפו עברו להם עוד שבע שנים(!) ימות, עד הגשתה של הבקשה נשוא פסק-דין זה (ובלשונו של בית-משפט קמא: "עד שחישב מישהו ... ומצא שהגיע העת להסיר את האבק מעל התיק ...") . .10אף-על-פי-כן, הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כאמור, שיש להעתר לבקשה וקבע, כי "רשימת תירוציהם של המשיבים, מדוע אין לתת את צו ההריסה, אינה אלא לקט של שמונה עילות של כדאיות כלכלית ... עילות אלה פסולות ואינן קבילות בענייננו". לדעת בית-משפט קמא, התנהגותם של המערערים מערערת את "אושיות החוק במדינה", למרות רשלנותה של המשיבה, "שלא נהגה בענין זה בתבונה, לבטח לא בהגינות". .11בערעור טוענים המערעריס, בין היתר, כי המשיבה לא פירטה בבקשתה "ולו טעם אחד" למתן צו ההריסה; כי היה עליה ליתן טעמים לכך, כגון: מטרד לציבור, סכנה לציבור וכד'; כי לא הובאה "ולו ראייה אחת וטעם מיוחד כלשהו המצדיק מתן צו-הריסה"; כי שגה בית-משפט קמא בכך שהעביר למעשה אל המערערים את נטל הראיה מדוע לא ייהרס המבנה; כי לא הסיק את המסקנה הנכונה מרשלנותה של המשיבה, המעידה על-כך שאין "שיקול ציבורי" להריסה. .12אכן נכון, שבבקשה לא פורטו טעמיס מיוחדים כלשהם למתן צו ההריסה, מעבר לפירוט העובדות המהוות את התנאי היסודי לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 212לחוק. מוכן אני גם להסכים עם ב"כ המערערים, שכדי להוכיח טעמים מיוחדים כאלה (שרובם ככולם הם טעמים עובדתיים או עובדתיים משפטיים), יש לטעון אותם בבקשה, על-מנת לאפשר למי שמשיב בבקשה להכין את הגנתו. .13ברם, במה דברים אמורים? בטעמים עובדתיים או עובדתיים-משפטיים, כאמור לעיל, כגון: מיטרד לשכנים, סכנה לציבור, הפרעה לפיתוח או לקידום תוכנית מיתאר, פגיעה בתחבורה וכדי. בענייננו, לא טעמים כאלה הניעו את בית-משפט קמא, ליתן את צו ההריסה המבוקש. הטעמים המיוחדים עליהם הסתמך, היו, כזכור, כי מדובר בזלזול בחוק, בפגיעה באינטרס הציבור, ביטוי לאנרכיה ולהפקרות ודוגמא רעה לשומרי החוק, אם מבנה כזה יישאר על כנו "בעיבורה של תל-אביב ללא היתר". .14מדובר, איפוא, בטעמים כלליים של מדיניות משפטית, של כיבוד החוק ושל אינטרס הציבור - שבית המשפט אמון עליהם ואין צורך לפרט אותם בבקשה או להעיד עליהם עדיס. גם הקביעה של בית-משפט קמא, שהוא, כידוע, בית-משפט לעניינים מקומיים, שהמבנה מצוי ברחוב סואן ומרכזי בעיבורה של העיר, אינו מצריך הבאת ראיות. אשר-על-כן, אינני סבור שיש פגם בהסתמכותו של בית-משפט קמא על "הטעמים" שהוא פירט, בלי שהם נטענו מראש בבקשה ובלי שהוכחו, כביכול, בראיות. .15יחד עם זאת, אני סבור שאכן טעה בית-משפט קמא, משלא נתן משקל רב יותר לרשלנותה ולמחדלה של המשיבה, שנים כה רבות. כפי שציין בית-משפט קמא, "אין מדובר במבנה המצוי במבוך של שכונה שכוחת-אל ואדם ... שם יש צורך לפעמים בעבודה בלשית ובתצלומים ממרחקים, כדי לגלות צריפיס שנבנו ללא היתר", אלא במבנה בולט ברחוב סואן ומרכזי של העיר. אם אפשר היה להניח, כי מחדל המשיבה לפני 1990נבע אולי "מטעות, חוסר תשומת-לב או רשלנות", כלשונו של בית-משפט קמא - אין שום הסבר למחדל הלא מובן, לאחר החלטתו של בית המשפט בשנת 1990, כשבית המשפט שם המליץ להגיש את כתב האישום בהקדם לפני שתחלוף תקופת ההתיישנות. בהעדר ראיות לכך בבית-משפט קמא - בהעדר טעון בבקשה - אין הסבר, מדוע, מה שלא הפריע לרשויות התכנון והפיקוח, הממונות על מדיניות הבניה ואכיפת חוקי התכנון והבניה, במשך שנים כה רבות, אף שקיומו של המבנה הלא חוקי היה בידיעתן - מפריע כעת; האם מדובר בפיקוח ובאכיפה שיטתיים או שמא בגחמות, הקמות ונופלות מדי כמה שנים, או בניעור אבק מקרי של התיק. .16בשל סיבה זו - ורק בשלה, הייתי מציע לקבל את הערעור ולבטל את צו ההריסה. ז' המר, שופט השופטת דבורה ברלינר אני מסכימה. ד' ברלינר, שופטת השופט א' בייזר אני מסכים. א' בייזר, שופט אשר-על-כן, הערעור מתקבל וצו ההריסה מבוטל.סגירת מרפסתמרפסת