סוכרת נעורים בגלל טראומה נפשית

המערער ושותפו נקראו למקום בו ארעה תאונת דרכים. בהגיעו למקום התאונה, הבחין המערער, כי מדובר בתאונה חזיתית קשה בין שני כלי רכב במקום התאונה, שרועות היו גופות נוסעי הרכב על הכביש, באחד מהרכבים, נלכדו ילדים קטנים, אשר נפצעו באורח בינוני, וזעקו לעזרה. לדברי המערער, בתצהירו, עוררו בו המראות הקשים תגובות נפשיות וגופניות קשות, כגון: הלם, לחץ, בלבול וחוסר אונים, סחרחורת, התכווצויות, חולשה וראייה מטושטשת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סוכרת נעורים בגלל טראומה נפשית: השופט משה דרורי: כללי 1. לפנינו, ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - "חוק הנכים") מיום כ"ט טבת תשס"ט (5.1.09), בתיק ע"נ 97/04, אשר דחתה את ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים, מיום 14.11.04, שלא להכיר בקשר בין מחלת סוכרת הנעורים (להלן - "סוכרת 1" או "הסוכרת") בה חלה מערער, לבין שירותו במשטרת ישראל. רקע 2. המערער יליד 1975, התגייס לשירות צבאי, ביום 20.9.93. למערער נקבע פרופיל 72, בגין משקפיים ולוקס ולגוס. הוא שובץ לשירות במשטרה הצבאית, שם שירת עד לשחרורו משירות חובה בצה"ל, ביום 12.9.96. 3. לאחר סיום השירות הצבאי, התגייס המערער לשירות בתי הסוהר, שם שירת כסוהר בכלא ניצן ברמלה. 4. ביום 30.7.1998, התגייס המערער למשטרה, ושובץ למשטרת בית שמש, ביחידת הסיור. 5. במסגרת תפקידו, נדרש המערער להגיע לאירועים שונים, הדורשים מעורבות משטרתית, כגון: תאונות דרכים או זירות פשע, לשם עיבוד משטרתי ראשוני של האירוע, גביית עדויות ראשוניות, פינוי מתקהלים והצבת מחסומים, וכן זימון גורמים נוספים, ובהם, מד"א ומכבי אש, על פי הצורך. 6. בתצהיר אשר צורף במהלך הדיון בפני הרכב זה, טען המערער, כי נשלח למלא את תפקידו, מבלי שעבר קודם לכן הכשרה מתאימה לטיפול ולהתמודדות עם האירועים, אשר בהם צפוי היה לעסוק במסגרת תפקידו, במשטרת בית שמש, ביחידת הסיור. 7. לדברי המערער, במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1998, נקראו המערער ושותפו למקום בו ארעה תאונת דרכים, בין צומת שמשון לבית שמש. בהגיעו למקום התאונה, הבחין המערער, כי מדובר בתאונה חזיתית קשה בין שני כלי רכב (להלן - "תאונת הדרכים" או "התאונה"). במקום התאונה, שרועות היו גופות נוסעי הרכב על הכביש, באחד מהרכבים, נלכדו ילדים קטנים, אשר נפצעו באורח בינוני, וזעקו לעזרה. 8. לדברי המערער, בתצהירו, עוררו בו המראות הקשים תגובות נפשיות וגופניות קשות, כגון: הלם, לחץ, בלבול וחוסר אונים, סחרחורת, התכווצויות, חולשה וראייה מטושטשת. ברם, על אף מצבו הנפשי והפיזי המתואר, העיד המערער כי המשיך לתפקד כמצופה ממנו: הוא הזעיק ניידת מגן דוד אדום; היה אחראי על סגירת הכביש, כדי לאפשר לכוחות ההצלה לטפל בפצועים; ועסק בפינוי קהל מזירת האירוע. 9. לטענת המערער, מראות התאונה לא הרפו ממנו, גם לאחר שעזב את מקום האירוע, והוא החל סובל מתופעות, כגון: נדודי שינה, חולשה, סחרחורת, צימאון מלווה ביובש בפה, ואי-שקט. 10. במהלך חודש אוקטובר 1998, משראה כי הסימפטומים המתוארים לעיל אינם חולפים, פנה המערער לרופא המשפחה בקופת החולים, ונשלח מייד לביצוע בדיקות דם מקיפות. 11. תוצאות הבדיקות גילו, כי המערער סובל ממחלת הסוכרת. מאוחר יותר, הסתבר כי המערער סובל מסוכרת מטיפוס 1 או סוכרת נעורים. 12. על אף התפרצות מחלת הסוכרת, שב המערער לעבודתו במשטרה, ולא סיפא זאת למפקדיו. לדבריו, המשיך המערער להיחשף, מידי פעם, לאירועים חריגים, כתאונת הדרכים האמורה. 13. במהלך שירותו במשטרה, נשלח המערער לקורס שוטרים, ולאחריו, שב לתפקידו. 14. בחודש אוגוסט 1999, בעקבות החמרה במצבו הרפואי של התובע, החל התובע בטיפול במחלת הסוכרת, וזאת באמצעות הזרקת אינסולין כ-4 פעמים ביום. 15. גם התפתחות זו, במצבו הרפואי של המערער, לא מנעה מהמערער להמשיך בעבודתו הרגילה במשטרה. עדיין, גם בשלב זה, לא מצא המערער לנכון להודיע למשטרה על התפרצות המחלה. 16. רק במהלך שנת 2002, עת יצא המערער לקורס סמלים, ונדרש לבדיקת כשירות אצל הרופא המשטרתי, דיווח המערער על מחלתו. 17. על אף מחלתו, נמצא המערער כשיר להשתתף בקורס. במרוצת השנים, אף קודם המערער לתפקיד ממלא מקום ראש קבוצה. 18. במהלך שנת 2003, עקב התדרדרות נוספת במצבו הבריאותי, ביקש התובע לעבור לתפקיד אחר, אשר יאפשר לו שמירה על סדר יום, הדרוש לאיזון מחלת הסוכרת. המערער, הועבר לשירות ביחידה לאבטחת מוסדות חינוך. 19. לטענת המערער, על אף שהשיל כ-10 ק"ג ממשקלו ועל אף הטיפול באינסולין, מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל, אינה מאוזנת, והוא סובל מתופעות לוואי רבות, כגון: עצבנות, אי-שקט, ולעתים אף טשטוש ראיה, חולשה, סחרחורת וכאבי רגליים. ההליכים בפני קצין התגמולים 20. המערער פנה לקצין התגמולים והגיש תביעה להכיר במחלת הסוכרת, ממנה הוא סובל, ככזו שנגרמה או הוחמרה כתוצאה מהשירות במשטרה. 21. תביעת המערער נדחתה, בהחלטת קצין התגמולים מיום 14.11.04, אשר קבע כי אין קשר בין הסוכרת ממנה סובל המערער לבין תנאי שירותו במשטרה. 22. קצין התגמולים דחה את תביעת המערער, בהסתמך על חוות הדעת הרפואית מיום 18.9.04, של פרופ' קרסיק, מנהל המכון האנדוקריני בביה"ח שיבא, תל השומר. בחוות דעת זו, קבע פרופ' קרסיק, כי למחלת הסוכרת ממנה סובל המערער יש קשר לשירותו הצבאי דווקא. לדעתו של פרופ' קרסיק, אצל אנשים בעלי נטייה גנטית, כמערער, תהליך גילוי סכרת הנעורים הינו תהליך הנמשך חודשים ואף שנים רבות, במהלכם, פועלים מנגנוני החיסון של הגוף כנגד תאי הבטא, המייצרים אינסולין, והורסים אותם אט אט. על כן, לדעתו של פרופ' קרסיק, הופעת המחלה סמוך לתאונת הדרכים, שבה טיפל המערער, כשוטר, משמעה כי יש לתלות את התפרצות המחלה בשירות הצבאי, ולא באירוע תאונת הדרכים. 23. מכל מקום, מאחר והמערער לא הגיש כל תביעה להכרה בו כנכה צה"ל, עקב שירותו הצבאי, בשנים 1993-1996 (ראה: פיסקה 2 לעיל), כל ההליכים התנהלו על בסיס נושא אחד בלבד: היש קשר סיבתי בין השירות של המערער במשטרה לבין הסכרת הנטענת. 24. לפיכך, במסגרת תחומי המחלוקת האמורה, אימץ קצין התגמולים את חוות דעתו של פרופ' קרסיק, שקבע כי אין קשר בין שירותו של המערער במשטרת ישראל לבין מחלת הסכרת ממנה הוא סובל. תמצית הדיונים והראיות בוועדה 25. על החלטתו הנ"ל של קצין התגמולים הוגש ערעור לוועדה לערעורים לפי חוק הנכים בהרכב כב' השופט א"צ בן זמרה, יו"ר; פרופ' צבי שטרן - חבר; עו"ד אריאלה עפרון - חברה (להלן - "הוועדה"). 26. לתמיכה בערעורו לוועדה, הגיש המערער את חוות דעתו של ד"ר חוליו ויינשטיין, מנהל היחידה לסוכרת בבית החולים וולפסון, ונשיא האגודה הישראלית לסוכרת. תמציתה של חוות דעת של ד"ר ויינשטיין היא, כי תאונת הדרכים היוותה אירוע דחק (סטרס), אשר שימש מנגנון הדק (טריגר) להתפרצותה של מחלת הסוכרת מטיפוס 1, אשר למערער הייתה, ככל הנראה, נטייה גנטית מולדת לחלות בה. 27. מטעם קצין התגמולים, הוגשה חוות דעת נוספת של פרופ' קרסיק, בה חזר על עמדתו כי אין קשר בין השירות במשטרה, בכלל, ותאונת הדרכים, בפרט, לבין מחלת הסוכרת של המערער. 28. בהתייחס לאמור בחוות דעתו של ד"ר ויינשטיין, כתב פרופ' קרסיק, כי המחקרים האחרונים אשר בדקו את שאלת הקשר הסיבתי בין אירוע דחק נפשי לבין התפרצות מחלת סוכרת הנעורים, שללו קשר בין השניים. החלטת הוודעה 29. בהחלטתה, מיום כ"ט טבת תשס"ט (5.1.09), קבעה וועדת הערעורים בהחלטתה (להלן - "ההחלטה" או "החלטת הוועדה"), כי מחלת הסוכרת ממנה סובל המערער, לא נגרמה ולא הוחמרה כתוצאה מתנאי שירותו של המערער במשטרה. 30. ראוי לציין, כי בתחילת הדיונים בפני הוועדה, ביקש ב"כ המערער להחיל ולהרחיב את הדיונים על הקשר הסיבתי בין הסכר לבין שירותו הצבאי של המערער, על בסיס חוות דעתו של פרופ' קרסיק, כאשר ב"כ המשיב התנגד לכך, והציע למערער כי הערעור יימחק והמשיב - קצין התגמולים - יחליט בתביעה מתוקנת, שתכלול גם טענה לקשר סיבתי עם השירות הצבאי. אולם, ב"כ המערער סירב לכך, ולא קיבל הצעה זו. על כן, הוועדה "דחתה את בקשת המערער להרחבת חזית הערעור על ידי התיקון הנ"ל" (פיסקה 1(ד) להחלטת הוועדה). 31. את החלטתה - לגוף הדברים - ביססה הוועדה על שני אדנים: האחד, במישור העובדתי: המערער לא הוכיח את התרחשות תאונת הדרכים ואת הדחק ממנו סבל בעקבותיה; השני, במישור המשפטי: המערער לא הוכיח קיומה של אסכולה רפואית מוכרת ומבוססת, אשר מכירה בקשר הסיבתי שבין דחק נפשי לבין סוכרת. תמצית הטענות בערעור 32. על החלטת הוועדה, הוגש ערעור זה שבפנינו. 33. בכתב הערעור, נטען על ידי ב"כ המערער, עו"ד אבינו ביבר, כי שגתה הועדה בשני הנימוקים להחלטתה. 34. במישור העובדתי, טען המערער כי די היה בעדותו של המערער, אשר לא נסתרה, כדי לבסס את התשתית העובדתית לתביעתו. 35. לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע למחלה, טען המערער כי החלטתה של הועדה סוטה מפסיקת בתי המשפט, אשר הכירו בקשר סיבתי בין אירוע דחק לבין התפרצות סוכרת נעורים, בהסתמכם על דו"ח "ועדת רז". 36. עוד ציין המערער, כי הועדה התעלמה מחוות דעתו הראשונה של פרופ' קרסיק, אשר הכירה בקשר הסיבתי שבין שירותו הצבאי של התובע לבין מחלת הסכרת, ממנה סובל המערער. 37. ב"כ המדינה, עו"ד מוחמד חאג' יחיא, תמך בעמדת הוועדה, על שני ראשיה. 38. במישור העובדתי, הסביר, ב"כ המשיב, כי אין מקום להתערבות בהחלטה המנומקת והמבוססת על הראיות ובחינת החומר והעדויות שהיו בפני הוועדה. 39. במישור המשפטי, הביא ב"כ המדינה אסמכתאות משפטיות לכך שאין די בדו"ח "ועדת רז", אלא יש צורך בהוכחת אסכולה רפואית, וזאת לא הוכיח המערערת. 40. אשר לקשר הסיבתי בין הסכרת לבין השירות הצבאי, עמדת המדינה היא, כי נושא זה אינו רלוונטי, שכן המערער לא הגיש כלל תביעה להכרה בנכותו בשל כך (אלא רק בשל השירות שלו במשטרה), ולכן "אין ערעור על החלטה שלא ניתנה" (סעיף 6 לעיקרי הטיעון של המשיב). דיון והכרעה כללי 41. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעת למסקנה כי יש להיענות לערעור, וכך אני ממליץ לחבריי להרכב. 42. אדון, תחילה, בשאלה המשפטית של קיום האסכולה מול המשמעות של וועדת רז. 43. בחלק השני של הדיון, אתייחס לשאלת הוכחת מקרה הדחק והקשר הסיבתי, ומידת התערבות ערכאת הערעור בשאלות אלה. 44. פועל יוצא משילובן של מסקנותיי בשני פרקים אלה, מביא לקבלת הערעור. דו"ח וועדת אז וקיום ה"אסכולה" 45. מחוות דעת עולה, כי, למעשה, אין מחלוקת בין מומחי הצדדים באשר למנגנון המוביל לחולי בסוכרת 1, הידועה בשמה "סוכרת נעורים". המומחים מסכימים, כי כאשר אנשים בעלי נטייה גנטית לחלות בסוכרת 1, באים במגע עם גורם סביבתי מסוים, שטיבו לא ידוע, עלול הדבר לגרום למנגנון ההגנה של הגוף לפעול כנגד תאי הבטא אשר בלבלב, עד כדי הריסתם. ללא תאי בטא, ייצור האינסולין נפגע, ומופיעה מחלת הסכרת. 46. בפסיקה, עלתה, לא אחת, שאלת הקשר בין השירות הצבאי לבין מחלת הסוכרת 1, כאשר הושם דגש על השאלה האם לחץ ומתח נפשי - אירוע דחק - יכולים להיות בגדר גורם סביבתי למחלה. 47. בחודש יולי 1996 הוגש דו"ח של הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סכרת לשירות הצבאי בו. בוועדה השתתפו תשעה מבכירי המומחים לסכרת בארץ, והיא נודעה בשם "וועדת רז" (צורף כמוצג א של המערער). 48. בדו"ח נקבע כי אין הוכחה מדעית חד משמעית הקושרת בין אירוע דחק לסוכרת מסוג 1. אולם, הוועדה קבעה כי לאור הבנת המומחים את המנגנונים הפתוגניים של מחלת הסכרת ואת הגברת הסיכוי להתפתחות המחלה לאחר אירוע דחק, כאשר אצל חייל התפתחה המחלה לאחר שלוש שנים מתחילת השירות, אין לשלול שהגורם להתפתחות קשור לשירות. 49. עוד קבעה הוועדה, כי, מבלי לפגוע בכלליות קביעותיה הקודמות, אם "הסוכרת תתגלה תוך שלושה חודשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים" (סעיף 3 של דו"ח רז). 50. מסקנות וועדת רז הכריעו, איפוא, את שאלת קיומה של אסכולה הקושרת בין סוכרת 1 לאירוע דחק (ראה גם: עומר יעבץ, חוק הנכים תגמולים ושיקום (1999), עמ' 365). 51. אולם, מעיון בפסיקה שלאחר דו"ח הוועדה עולה, כי, על אף קביעותיה של וועדת רז, שאלת קיומה של אסכולה התומכת בקשר שבין דחק נפשי לפריצתה של מחלת סוכרת הנעורים, טרם הוכרעה סופית. 52. ב"כ המדינה תמך את יתדותיו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (בהרכב השופטים, כתוארם אז, הילה גרסטל, עוזי פוגלמן ואילן ש. שילה), שבו אימצו את החלטת וועדת הערעורים, כי עדיין אין אסכולה. "גם דו"ח ועדת רז, שיכול ויינתן לו משקל מתאים מבחינת הקשר הסיבתי, כפי שיפורט להלן, אינו מלמד על קיומה של אסכולה רפואית כהגדרתה כהלכה הפסוקה" (פיסקה 6(ג) לפסק הדין בע"א (תל אביב) 2607/03 ר.פ. נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים (ניתן ביום כ"ד כסלו תשס"ט (25.12.05)). 53. ב"כ המדינה מוסיף ואומר, בסעיף 32 בעיקרי הטיעון מטעמו: "יוער כי על פסק הדין המנחה בפרשת ר.פ. הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון; הבקשה האמורה נדחתה בהחלטתו של בית המשפט העליון, מיום 13.9.06, שניתנה מפי כבוד השופט אליקים רובינשטיין" (ההדגשה - במקור). 54. עיון בהחלטת כב' השופט רובינשטיין מגלה, כי המצב אינו כה פשוט, כפי שהוצג בסיכומי המדינה, שצוטטו זה עתה. 55. אכן, הבר"ע נדחתה, אך בעיקר בשל הנתונים העובדתיים שהיו באותה פרשה (רע"א 471/0 רותם פלורנטין נ' משרד הביטחון - אגף השיקום (קצין התגמולים) (החלטה מיום כ אלול תשס"ו (13.9.06)). 56. בית המשפט העליון אימץ את החלטת הוועדה כי "לא הוכח כל דחק נפשי אובייקטיבי בשירותו של המערער החורג מן הטריוויאלי בחיים האזרחיים והאופייני לסיכונים של השירות הצבאי. המערער לא הוכיח כל תנאי שירות מיוחדים שיש בהם כדי לבסס אובייקטיבית קשר סיבתי בין השירות לבין הנזק" (פיסקה ד(3) של ההחלטה). באותו מקרה, מדובר היה במאבחן פסיכוטכני, ש"הלחץ" עליו נבע מכך שהיה מדריך בכיר בקורס מאבחנים וסבל "מלחץ" בשל כך, אך לא היה זה אירוע דחק (ראה גם: פיסקה ג(2) להחלטה הנ"ל של השופט רובינשטיין). 57. אולם, וזה העיקר, השופט רובינשטיין מביא בהחלטתו החלטה אחרת של וועדת הערעור לפי חוק הנכים מחיפה (ע"נ 63/03 נווה נ' קצין התגמולים) שקבעה ההיפך מקביעת בית המשפט בתל אביב. השופט רובינשטיין, מציין שבפרשת נווה, נקבע כי "בשאלת האסכולה הרפואית, כבר הבענו את דעתנו מספר רב של פעמים ותמכנו בקיומה באופן כללי, אולם גם הערנו כי במקרים בהם מדובר בסוכרת מסוג 1 מקובל על הכל, שאירוע דחק חריף יכול לגרום להתפרצותה של המחלה אם אירע סמוך לפני פריצת המחלה. זו הייתה גם עמדת המשיב במשך תקופה ממושכת גם בהופעתו בפני וועדת הערר" (פיסקה ד(1) רישא של ההחלטה). 58. נוכח מצב זה של הדעות השונות, אומר השופט רובינשטיין: "הנה כי כן, לכאורה עסקינן בשאלה שלגביה ניתנו הכרעות סותרות בוועדות ערעור שונות. אעיר כי מצב זה אינו ראוי; אין המדובר כמובן באפליה על בסיס גיאוגרפי שונה. עניין זה, טעון הכרעה, ואשוב לכך בהמשך" (שם, בפיסקה ד(1) סיפא של ההחלטה). 59. בסיום החלטתו, אומר כב' השופט אליקים רובינשטיין את הדברים הבאים (פרשת פלורנטין הנ"ל, שם, בפיסקה ד(5)): "בטרם חיתום אציין: בפרשת נווה נאמר על ידי וועדת הערעור, כי 'ראוי שהנושא ייבדש וייבחן מחדש ברמת מקצועיות רפואית עליונה ביוזמה או בחסות בית המשפט, למשל, במינוי פנל מומחים מיוחד שייתן דעתו בעניין זה'. למסר שבדברים אלה, מבקש אני להצטרף. לדעתי, הואיל והחלטות שיפוטיות ומעין - שיפוטיות שונות ניתנות בהקשר זה, כפי שרואים אנו בעינינו, יש מקום שתקום וועדה רפואית ברמה גבוהה, שמטעמי ניקיון הדעת, מבלי לפגוע, ראוי כי תוקם על דעת המנהל הכללי של משרד הבריאות, ותכלול מומחים שאינם מחווים דעה לבקשת צד מתיקים אלה, אשר תחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העתידה לעלות גם במקרים אחרים". 60. לאחרונה, התייחס כב' השופט יורם דנציגר לשאלה זו (רע"א 8495/09 בן אסייג נ' קצין התגמולים, תק-על 2010(1) 288, 294 (2010)): "לבסוף, אך לא בשולי הדברים, אדגיש, כי לא ניתן להתעלם מההכרעות הסותרות של הוועדות הרפואיות הפועלות לפי החוק וכן של ועדות הערעור העליונות. מצב דברים זה הינו בלתי רצוי, ובהקשר זה, אין לי אלא להצטרף לדבריו של השופט רובינשטיין בעניין ר.פ. [הובא לעיל בפיסקה הקודמת] : 'לדעתי, הואיל והחלטות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות שונות ניתנות בהקשר זה, כפי שרואים אנו בעינינו, יש מקום כי תקום ועדה רפואית ברמה גבוהה, שמטעמי נקיון הדעת ומבלי לפגוע, ראוי כי תוקם על דעת המנהל הכללי של משרד הבריאות ותכלול מומחים שאינם מחוים דעה לבקשת צד בתיקים אלה, אשר תחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העתידה לעלות גם במקרים אחרים'. ככל שהמלצות בית משפט זה טרם יושמו, מן הראוי שהדבר יעשה בהקדם האפשרי." 61. כאשר המצב המשפטי הוא, כי טרם הוכרעה המחלוקת בעניין קיומה של אסכולה התומכת בקשר שבין דחק נפשי לבין פריצתה של מחלת סוכרת הנעורים, אך וועדת רז הקובעת קשר זה, עומדת על תילה ולא בוטלה, אני סבור, כי לאור המגמה של דיני הנכים, יש לפסוק בנתונים כאלה, לטובת המערער. 62. מכל מקום, גם אם - בניגוד לדעתי - נלך על פי הגישה המחייבת את הנכה, התובע, להוכיח קיומה של אסכולה, ולא "להסתפק" בדו"ח רז, אני סבור כי לא נסגרה הדלת בפני המערער, המבקש להוכיח קשר שכזה. 63. עוד ברע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), 529 (1995), נפסק, כי קיומה של אסכולה רפואית או העדרה, אינה משמשת הוכחה נחרצת, לכאן או לכאן, אלא רק הוכחה, לכאורה, לקיומו של הקשר הסיבתי, המעבירה את נטל ההוכחה לשכם קצין התגמולים. במילים אחרות: קשר סיבתי בין השירות למחלה אכן יכול להתקיים, גם כאשר אין אסכולה רפואית מבוססת התומכת בו. אולם, אם אין אסכולה רפואית מתאימה, התומכת בקשר שבין תנאי השירות להתפרצות המחלה, הנטל להוכיח, ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי מתקיים קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי השירות הספציפיים להם היה נתון, לבין המחלה, רובץ כולו על כתפי הנכה, התובע את קצין התגמולים. 64. ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, תק-על 2003(2), 741, 743 (2003), אמר כב' הנשיא אהרון ברק (בהסתמך על פסק דינו של כב' השופט מישאל חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו (5) 732 (2002)), את הדברים הבאים: "הקווים המנחים לשאלת בחינתו של קשר סיבתי - הנובע מן המונח 'עקב השירות' שבחוק, באותם המקרים בהם המדובר בהתפרצות של מחלה קונסטיטוציונלית - נדונו ובוארו בהרחבה בפסק הדין בעניין אביאן. השופט חשין קבע, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, כי לצד הסיבתיות העובדתית יש לבחון את הסיבתיות המשפטית, כאשר זו כוללת מבחן סובייקטיבי-אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה') ועניינו, ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה, אלא אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו 'ממשות' (בעמ' 764-765; וראו גם: עמדתו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, שם)". 65. מעיון בפסיקה הרלוונטית עולה, כי במקרים בהם הוכר קשר סיבתי קונקרטי, בין תנאי השירות לסוכרת הנעורים, נדרש התובע להוכיח, כי חווה תנאי שירות קשים במיוחד (הן סובייקטיבית והן אובייקטיבית) או להצביע על אירועים חריגים וטראומטיים שהתרחשו במהלך השירות. בנוסף, על התובע להוכיח, כי כתוצאה מאירועים יוצאי דופן אלה, סבל מדחק פיזי או נפשי חריף ביותר, אשר יכול היה, במידה מתקבלת על הדעת, להוות "מנגנון הדק", להופעת סכרת הנעורים, אשר פרצה בסמוך לאחר מכן. 66. מאחר - ועל פי הנחה זו, בשלב זה של הדיון - אין עדיין אסכולה רפואית ברורה, אשר על בסיסה ניתן להניח קשר בין מתח נפשי בשירות ובין התגלות המחלה, הרי שרק תנאי שירות קשים או אירועים חריגים וקרובים לפרוץ המחלה, עשויים להרים את נטל ההוכחה, ולשכנע כי קיומו של קשר סיבתי בין השניים הוא הסביר ביותר, בנסיבות העניין. 67. כך, לדוגמא, הכיר בית משפט זה, בע"א (י-ם) 9554/06 מזרחי נ' קצין התגמולים, תק-מח 2007(1) 5093 (2007), בקשר הסיבתי שבין הדחק הנפשי שנגרם לחייל אשר נפגע בראשו, כתוצאה מצידוד צריח טנק, ובין התפרצות מחלת סוכרת הנעורים, כשלושה חודשים מאוחר יותר. 68. דוגמא נוספת בע"א (תל אביב) 1208/07 לירז רועי נ' קצין התגמולים, תק-מח 2005(2) 12178(2005), שם הוכר הקשר על רקע שירות בתנאים פיזייים ונפשיים קשים במהלך טירונות בגבעתי. 69. בע"א (תל אביב) 2972/04 פז טל נ' קצין התגמולים תק-מח 2007(1) 594(2007), הוכר הקשר על רקע דחק נפשי, שנגרם כתוצאה משירות אינטנסיבי במוצב "חודר", בגבול הצפון. 70. אם כן, בכדי להוכיח את תביעתו לתגמולים על המערער להוכיח, כי התרחש אירוע חריג בחומרתו, אשר גרם לו מועקה נפשית של ממש, עד כדי פריצתה של מחלת הסוכרת. התאונה ונסיבותיה והקשר בין הדחק שגרמה לפריצת מחלת הסוכרת 71. כאמור, בעניינינו, סברה הוועדה, כי כלל לא הוכחה התרחשותו של האירוע. 72. למסקנה זו, הגיעה הוועדה, בהתבסס על הערכת עדותו של המערער בפניה. הוועדה קבעה, כי בעיניה עדותו של המערער אינה מפורטת ובהירה דיה, ואין בה כדי להוכיח את התקיימות האירוע, נסיבותיו ועוצמתו החריגה. כל זאת, בהתחשב בכך שעדותו של המערער הייתה הראיה היחידה, אשר הובאה על ידי המערער בפני הוועדה, להוכחת האירוע. לכן, קבעה הוועדה כי התרחשותו של האירוע ונסיבותיו המיוחדות, כלל לא הוכחו. 73. עוד קבעה הוועדה, כי אף בהנחה כי אכן התרחש האירוע, אין מדובר באירוע יוצא דופן, מבחינת שירותו המשטרתי של המערער, הן מן הפן האובייקטיבי והן מן הפן הסובייקטיבי, העשוי להפעיל "מנגנון הדק", הגורם להתפרצות המחלה. 74. גם בנקודה זו, אינני רואה את המצב עין בעין, עם הוועדה. 75. בנושאי חוק הנכים, הגביל המחוקק את אפשרות הערעור, אף לבית המשפט המחוזי, ל"נקודה משפטית בלבד" (סעיף 34(א) לחוק הנכים). 76. אכן, בפסיקה, נקבע, לא אחת, כי הכרעה בסוגיית הקשר הסיבתי-עובדתי, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ובשאלות העובדתיות-רפואיות שבו, נתונה לשיקול הדעת של הוועדה. 77. יפים לענייננו דברי כב' השופט יורם דנציגר, ברע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים, תק-על 2009(2), 780, 783(2009): "עיקרה של בקשת רשות הערעור בנסיון להעלות לבחינה מחודשת קביעות עובדתיות רפואיות שקבעה ועדת הערעורים בשתי החלטותיה. על אף נסיונו של המבקש לעטות עליהן כסות משפטית, אני סבור כי קביעות אלה מצויות כולן במישור העובדתי-רפואי והן אינן מעלות שאלה משפטית כלשהי. בהתאם לסעיף 34 לחוק הנכים, ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתה של ועדת הערעורים מוגבל לנקודה משפטית בלבד ואין להעלות במסגרתו שאלות עובדתיות שהוכרעו בוועדה ... אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה ערעור שעניינו הכרעה בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי הינו ערעור ב'נקודה משפטית' כאמור בסעיף 34 הנ"ל. יש להבחין בהקשר זה בין קשר סיבתי משפטי לקשר סיבתי עובדתי. כך, הסמכות לבחון אם נתקיים קשר סיבתי עובדתי בין פרוץ המחלה נשוא התביעה לבין השירות הביטחוני, שהינו עניין עובדתי רפואי הנעוץ בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, נתונה בלעדית לוועדת הערעורים, בעוד שבחינת הקשר הסיבתי המשפטי אשר מחיל 'על הקשר הסיבתי-העובדתי מבחני-משפט הנועדים לסנן ולברור מבין הגורמים העובדתיים השונים אותם גורמים הנושאים עמהם - שמא נאמר: גורמים שנמצאו ראויים כי יישאו עמהם - אחריות משפטית' ". 78. הוועדה קמא, תוך הפעלת שיקול דעתה המקצועי, ולאחר ששמעה את עדויות הצדדים, מצאה כי אין לקבל את גרסתו העובדתית של המערער. 79. בדרך כלל, בשיקול דעת זה, לא תתערב ערכאת הערעור, אלא אם נפל בהכרעה פגם חריג ובולט. 80. במקרה זה, איני סבור כי החלטת הועדה מבוססת היטב בדין ובראיות אשר הובאו בפניה. 81. לעניין היעדר ההוכחה המספקת, קובעת הוועדה, בלשונה, כדלקמן (פיסקה 5(ג)(1) להחלטת הוועדה): "מלבד טענת המערער בדבר קרות האירוע, לא הוכח בפני הוועדה, כי אירוע כזה אכן התקיים, בתאריך ובמיקום הנטענים. המערער לא המציא רישום מתוך יומן המשטרה המתעד תאונות דרכים, אודות קרות האירוע והוא אף לא זימן לעדות, את השוטר שהיה עמו, לטענתו, בעת האירוע". 82. הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה, אך ורק, אם יציין זאת במפורש, וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. 83. עדותו של עד מעוניין, דהיינו: מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט, לעניין מהימנותו של העד, ולצורך קביעתו של המשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. בע"א 761/79 פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2) 48, 56 (1986), פורש הטעם להוראת סעיף 54 הנ"ל מפי כבוד מ"מ הנשיא, כב' השופט חיים כהן: "טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה". 84. אני עצמי, ייחדתי דברים לסעיף 54 לפקודת הראיות ולמגבלות שהדין מטיל על מתן אמון בעדות תובע, כדן יחיד, ללא כל ראיה תומכת (ראה: ת.א. 3064/01 להב נ' מגדל, ומקורות המשפט העברי, המובאים, שם. פסק דין זה אוזכר בפסיקה פעמים לא מעטות (כ-4 פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים וכ-30 פסקי דין של בתי משפט השלום). 85. על כן, סברה הוועדה, כי לא די בעצם מתן העדות, או בעובדה שלא התגלו בה סתירות בולטות, כדי להביא למסקנה, לפיה הורם הנטל. 86. אינני מקבל גישה זו. 87. מדובר, בשוטר המעיד על אירוע שהיה במהלך תפקידו, הרשום ביומן המבצעים. 88. אם המדינה סבורה, כי אירוע זה לא היה ולא נברא, וכי המערער "המציא" אירוע זה, וכי תביעתו, כלשון הפסיקה היא "תביעה מבוימת". מי מנע מן המדינה להביא את יומן המבצעים של אותו יום, ולהוכיח כי התאונה לא הייתה כלל?! 89. ראוי להזכיר, בהקשר זה, כי השליטה על יומני המבצעים של המשטרה, היא בידי המדינה, ולא בידיו של המערער. 90. טיב ה"סיוע" הנדרש על פי סעיף 54 לפקודת הראיות שנוי במחלוקת (ראה: יעקב קדמי, על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד), עמ' 1240), יש צורך, לכל הפחות, ב"תוספת ראייה" שעשויה להוות הנמקה מספיקה. הישענות על מהימנותו של העד המעוניין כ"סיוע", שמורה למקרים מיוחדים, והפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה (ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1), 679, 681 (1973); ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738 (1992); 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (ניתן ביום 5.7.07)). 91. אולם, המערער כאן עשה כמעט את המירב שיכול היה לעשות. אומנם הוא לא העיד את השוטר שהיה עימו, אך, יכולת המדינה להביא עדים רבים יותר מכל תחנת משטרת בית שמש וכן הגשת יומני המבצעים כראיה, הם לאין שיעור בתוך טווח יכולת המדינה, העולה עשרות מונים על אמצעים של המערער. 92. אין חולק, כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". כך אף נכתב במפורש בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות. על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר, בדרך כלל, מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. 93. ברם, בנסיבות תיק זה, נראה לי כי הרף המשפטי שקבעה הוועדה הוא גבוה מידי, ואינו מתיישב עם המגמה הכללית של דיני נכי צה"ל, והגישה הבסיסית כלפיהם, ובמיוחד, כאשר המדינה לא הצביעה על כל קושי שלה להביא ראיות מטעמה, בעיקר מסמכים שבשליטתה (כמו יומני המבצעים). 94. אני ער לכך, כי אין זה מקרה שגרתי, שבו בית המשפט המחוזי מתערב בקביעת נטלי הראיה בדבר עצם התרחשותו של אירוע הדחק, דהיינו: התאונה, על נסיבותיה. אולם, אני סבור כי מן הראוי, בתיק זה לקבוע כי טעתה הוועדה כאשר לא קיבלה את דבריו של המערער, וקבעה כי לא הוכחה התרחשות האירוע והשפעתו על המערער. 95. כוחנו במוחנו לקבוע כי כמות הראיות שהוגשה על ידי המערער, בהיעדר ראיות אחרות של המדינה, די בהן לצורך הוכחת הבסיס העובדתי לטענותיו של המערער. סיום 96. חוות הדעת של מומחי הצדדים בעניין הקשר הסיבתי-משפטי, ועמדתי לעניין וועדת רז וקיום האסכולה, תומכים בקביעה המשפטית הראשונה שלי. 97. הניתוח המשפטי של הראיות הנדרשות, מתיישב עם מסקנתי בפרק השני של חלק הדיון. 98. שילוב שתי הקביעות הללו, יוצרת את התוצאה המשפטית, שעליה כתבתי בראשית פרק הדיון, דהיינו: היענות לערעור. 99. על כן, אני ממליץ לחבריי לקבל את הערעור, ולקבוע כי המערער הינו נכה, על פי חוק הנכים, לאחר שהוכח קיום קשר סיבתי בין שירותו במשטרה לבין מחלת הסכרת שהתפרצה אצל המערער. 100. כן אמליץ לחבריי לחייב את המשיב בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. משה דרורי, שופט סגן הנשיאה, השופט צבי סגל: א. עיינתי בחוות-דעתו של חברי הנכבד, כב' השופט מ' דרורי, ולצערי לא אוכל להצטרף למסקנתו. חברי הנכבד פרט את העובדות, הרקע וההליכים שקדמו להחלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "הוועדה"), מיום 5.1.09, בגדרה דחתה את ערעור המערער להכיר בקשר בין מחלת סוכרת מסוג 1 (סוכרת נעורים) ממנה סובל המערער, לבין תנאי שירותו במשטרת ישראל, כמו גם את תמצית הטענות בערעור, ואין צורך לשוב ולפרטם פעם נוספת. ב. ראש לכל אציין, כי לדעתי החלטת קצין התגמולים מיום 14.11.04, אשר דחתה את תביעת המערער וקבעה כי אין קשר סיבתי בין המחלה האמורה ממנה סובל המערער לבין תנאי שירותו במשטרה, ניתנה בהתבסס על שיקולים מקצועיים. המומחה מטעם המשיב, פרופ' קרסיק, בדק המערער פעמיים ומצא כי אין קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי השירות המשטרתי. בגדר חוות-דעתו הראשונה, מיום 18.9.04, ציין פרופ' קירסיק, כי: "סביר להניח כי תהליך ההרס ההדרגתי והממושך התרחש בשנים שקדמו לשירות במשטרת ישראל ובא לידי ביטוי קליני בזמן שירותו". בגדר חוות-דעתו השנייה, מיום 20.5.06, ציין פרופ' קרסיק, כי המחקרים החדשים, בניגוד לישנים, שוללים קשר אפשרי בין דחק נפשי לסוכרת נעורים. ג. המערער הסתמך על חוות-דעתו של ד"ר ויינשטיין, אך לסברתי הוא לא סייע בידי המערער להרים הנטל המוטל להוכחת הערעור, בין השאר משום שכפי שפרופ' קרסיק, בחוות-דעתו השנייה, מיום 20.5.06, שעה שהתייחס לחוות-דעתו הרפואית של ד"ר ויינשטיין בשאלת הקשר הסיבתי, ציין זאת, הרי ש"מסקנת המחקר היא כי אין קשר בין אירועים גורמי עקא לבין התפתחות סוכרת מסוג 1". ד. כאמור, המערער טען לקשר בין דחק-נפשי להתפתחות סוכרת נעורים, ותימוכין לטענותיו מצא בסיכום המלצות ועדת רז, מיום 28.7.96, שדנה בדבר הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה (אשר המומחה מטעם המשיב, פרופ' קרסיק, נמנה על חבריה). והנה, כבר ברע"א 2027/94 צבייה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 539 נקבע בהקשר זה, כי: "כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שתהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על-דעת מומחים מוכרים בעולם ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד... מהספרות הרפואית שהציגו המומחים מטעם שני הצדדים בפני הוועדה עולה, כי מצב דחק נפשי איננו מוזכר בין הגורמים הסביבתיים הגורמים או המקדימים את פרוץ מחלת הסוכרת". בע"א (מחוזי ת"א-יפו) 2607/03 ר.פ. נ' משרד הבטחון, (בסעיף 6(ג) לפסק הדין), נקבע שוב, כי מהמלצות ועדת רז לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לבין השירות הצבאי, על אף שיכול שיינתן להן משקל מתאים, עדיין אין המדובר בחוות-דעת רפואית אחת מגובשת, ולכן לא ניתן ללמוד על קיומה של אסכולה רפואית כהגדרתה בהלכה הפסוקה. סבורני, אפוא, כי גם במקרה דנן לא הוכחה קיומה של אסכולה רפואית מבוססת ומוכחת, המכירה בקיומו של קשר סיבתי בין דחק לבין הסוכרת מסוג 1. ה. לא-זו-אף-זו, המערער לא הצליח להוכיח כנדרש קיומו של דחק נפשי, לא-כל-שכן - דחק נפשי קיצוני במהלך שירותו המשטרתי. נלמד מכך, שהמערער, גם אם הייתה לו נטייה גנטית למחלת הסוכרת, לא הוכיח באמצעות ראיה חיצונית את קיומו של אירוע טראומטי במהלך שירותו במשטרה, ועל-כן גם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי רפואי-משפטי בין אירוע טראומטי - ככל שהתקיים כזה - לבין פריצת המחלה. אציין בהקשר זה, כי המערער לא פירט אודות האירוע הטראומטי שעבר את אותן נסיבות מיוחדות וקיצוניות שגרמו להתפרצות המחלה, למעט תיאור כללי ובלתי ממוקד של תאונת-דרכים אליה נקרא יחד עם שוטר נוסף, בה נהרגו ונפצעו נוסעים, כשבמהלכו,אין חולק, הוא תיפקד כראוי וכמצופה מאיש משטרה, כפי שגם תואר בפסקה 8 לחוות דעתו של חברי, השופט דרורי. דא עקא, שבהעדר ראיה המפרטת את נסיבות האירוע הטראומטי - ככל שאירע כזה - ואת מעורבותו של המערער בו, קשה היה לוועדה להתרשם מעוצמתו ו/או מחריגותו ואף לא שנתקיימו היסודות המזכים את המערער בתגמול לפי החוק, לרבות הקביעה כי הנכות נגרמה עקב השירות המשטרתי. יוטעם בהקשר זה, כי בידוע הוא שתאונות דרכים הן מכת מדינה, לא-כל-שכן תאונות דרכים קטלניות, ושירותו של המערער במשטרה כשוטר סיור דומה בעיקרו לשירותו של כל שוטר סיור אחר, הכולל בחובו חשיפה לאירועים קשים, ואף חושף לא אחת את השוטר לאלימות פיזית מצד פורעי-חוק למיניהם. משכך, התיאור שבפי המערער בעניין קרות התאונה אינו מפורט מספיק והמערער אף לא טרח להזמין את השוטר שנכח עמו, לדבריו, במהלכו. דעתי הינה, אפוא, כי אין באירוע המדובר כדי להוכיח את קיומו של אירוע טראומטי קיצוני וחריג בעבודתו של המערער כשוטר סיור, למצער - לא מבחינה אובייקטיבית, באשר אין הוא חורג מן הסיכון האופייני, הטריוויאלי והשגרתי הכרוך בשירות המשטרתי. לכן, משלא הוכח קיומו של "אירוע חבלה" ואף לא קיומה של "הצטברות של אותם תנאים של פגיעה מצטברת זעירה"; ובשל העדרה של אסכולה רפואית מוכרת ומבוססת; ובהסתמך על שתי חוות הדעת של פרופ' קרסיק - הרי יש בכל אלה, במצטבר, כדי להוכיח את עמדת המשיב במשפט לפי מאזן ההסתברויות. אכן, בחוות-דעתו של פרופ' קרסיק מיום 18.8.04 קיימת אמנם הכרה בקיום קשר סיבתי בין שירותו הצבאי (להבדיל משירותו המשטרתי) של המערער לבין מחלת הסוכרת; דא-עקא, שהדבר לא נבחן על-ידי קצין התגמולים ולא ניתנה כל החלטה בעניין זה, שכן המערער לא הגיש כל תביעה להכרה בקשר סיבתי בין מחלתו לבין השירות הצבאי. למעלה מן הצורך אציין, כי אפילו הייתי מניח, שחרף העדרה של אסכולה רפואית מוכחת עדיין פתוחה הייתה בפני המערער הדרך להוכיח קיומו של קשר סיבתי במקרה שלו - בשל הצורך בנסיבות מסוימות שיבססו את הקשר הסיבתי - הרי שנסיבות אלו אינן מתקיימות בענייננו, באשר המערער לא עמד לדעתי בנטל המוטל עליו להוכיחם, וזאת אף מעבר להלכה הפסוקה הקובעת, שהכרעה בדבר קיומו או היעדרו של קשר סיבתי-עובדתי (להבדיל מקשר סיבתי-משפטי) אינה בגדר ערעור ב"נקודה משפטית" ולכן אף אינו מותר (לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים; רע"א 7436/08 טלבי נ' משרד הבטחון - קצין התגמולים, תק-על 2009(2) 780, 753 (2009)). בטרם חתימה אציין, כי ללא קשר לתוצאה אליה הגעתי, יש להצטער על כך שהמלצת בית המשפט העליון בפרשת "פלורנטין" (כב' השופט רובינשטיין), ובפרשת "בן אסייג" (כב' השופט דנציגר), בדבר הצורך ב"הקמת ועדה רפואית ברמה גבוהה ... שתחווה דעתה העדכנית בשאלה רפואית כללית זו, העלולה לעלות גם במקרים אחרים" - שצוטטה על-ידי השופט מ' דרורי בפיסקאות 58, 59 ו-60 לחוות-דעתו, טרם יושמו עד כה, ומן הראוי שהדבר ייעשה מוקדם ככל שניתן. סיכומם של דברים; דעתי הנה, אפוא, כי יש לאמץ את החלטת הוועדה, וכי בניגוד לחברי הנכבד, השופט מ' דרורי, איני סבור שקיימת עילה להתערבותנו בקביעת נטלי הראיה לעצם התרחשותו של אירוע הדחק, על נסיבותיו, ופועל יוצא מכך הוא, שבדין דחתה הוועדה את ערעור המערער. בנסיבות העניין, אין לדעתי מקום לחייב המערער בהוצאות משפט. צבי סגל, שופטסגן הנשיאה השופט יורם נועם: אני מצטרף למסקנתו של חברי, סגן הנשיאה, צ' סגל, לפיה יש לדחות את הערעור ללא הוצאות, זאת ממכלול הטעמים המפיעים בחוות-דעתו. יורם נועם, שופט הוחלט, אפוא, בדעת רוב סגן הנשיאה הש' צ' סגל והש' י' נועם, כנגד דעתו של הש' מ' דרורי לדחות הערעור ללא צו להוצאות. התחום הנפשיפוסט טראומהסוכרת