קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין בעלי מועדון ספורט: בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 5,152,943 ₪. ענינה של התביעה הוא בסכסוך שנתגלע בין בעליו של מועדון הספורט ברמת השרון (להלן: "המועדון"). התובעת 2, מועדון ספורט ברמת השרון בע"מ (להלן: "החברה") היא המפעילה של המועדון. התובעת 1 והנתבעים היו בעליה של החברה. מי שניהל בפועל את החברה עד ליום 2.2.2011 היה הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"). סכסוכי שליטה מרים בין התובעת 1 לבין הנתבע הובילו בסופו של דבר לעריכת הסכם הפרדות בין התובעת 1 לנתבעים, שנחתם ביום 2.2.2011, לפיו רכשה התובעת 1 מהנתבעים את אחזקותיהם בחברה (להלן: "ההסכם"). במסגרת ס' 2.1.7 להסכם הצהירו הנתבעים על מצבת חובותיה של החברה כלפי צדדים שלישיים. במסגרת ס' 2.1.10 להסכם התחייבו הנתבעים כי "במידה שיתגלה חוב של החברה שאינו מצוי במצבת חובות החברה לתקופה שעילתה למועד החתימה על הסכם זה או שסכומו עולה על 5% מסכום פריט זה או אחר שפורט בנספח 2.1.7 לעיל יהיו אחראים המוכרים לבדם לחוב נוסף שכזה, אם וככל שקיים ...". לטענת התובעות, לאחר שהשליטה בחברה עברה לידי התובעת 1, התברר להן כי מצבת החובות האמיתיים של החברה גדולה משמעותית מזו עליה הצהירו הנתבעים בהסכם. מכאן התביעה. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן. לטענתם, התביעה מבוססת על שורה של מסמכים מתוצרת עצמית של התובעות, מסמכים שהנתבעים כופרים באמיתותם, וכן על דרישת תשלום של עיריית רמת השרון, שאינה מהווה חוב שכבר התגבש, אלא דרישה בלבד. עוד טוענים הנתבעים כי לפי פרושו הנכון של ההסכם, הם מחוייבים לשאת אך ורק בחובות בפועל, קרי, חובות שהוכרו על ידי החברה כחובות שיש לשלמם ואשר התגבשו עובר ליום 2.2.2011 ואף נרשמו בספרי החברה קודם למועד זה; זאת, להבדיל מדרישות תשלום כאלה ואחרות או התחייבויות לתשלום. עוד טוענים הנתבעים כי לכל היותר טענות התובעות הן מהסוג של טעות בכדאיות העסקה שאינה מזכה אותן בסעד כלשהו וכי התובעות עשו שימוש לרעה בהליכי משפט בכך שהתובעת 1 ידעה אודות מצבת החובות מהיום בו קיבלה בפועל את השליטה בחברה- הוא יום 2.2.2011- אך העדיפה לשמור את טענותיה עד לאחר המועד בו הושלמה העסקה ביום 14.3.2011. התנהלות זו עולה גם כדי שיהוי, השתק ומניעות. הבקשה נקבעה לדיון. בפתח הדיון תיקנו התובעות את התביעה בכך שהפחיתו ממנה סכום של 574,200 ₪, סכום של 2,200 ₪ וסכום של 1,800 אירו, בגין ראשי נזק שלא התאימו להליך של סדר דין מקוצר. התובעות עשו כן על מנת שהתביעה תהיה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר. לאחר מכן נחקר הנתבע על תצהירו והוגשו סיכומי טענות בכתב. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן כמבוקש, מן הטעמים שיפורטו להלן. בע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1993) נפסק: "ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." ראה גם ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (2009): "בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו ... החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן ... כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ... מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק. ... רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן ... " עינינו הרואות: בשלב של דיון בבקשת רשות להתגונן, בית המשפט איננו שוקל שיקולים של מהימנות ואינו שואל את עצמו כיצד יעלה בידי הנתבע להוכיח את טענות הגנתו, שכן הדיון בבקשה איננו מהווה תחליף לדיון בתביעה גופה. בעניננו, התביעה מבוססת על ראשי הנזק הבאים: סך של 849,959 ₪ בגין חובות לספקים; סך של 336,977 ₪ בגין עלות שכר עובדי החברה; סך של 142,354 ₪ בגין חוב לחברות ביטוח; סך של 210,872 ₪ בגין הלנת שכר; סך של 3,566,646 ₪ בגין דרישת חוב של עיריית רמת השרון וסך של 5,735 ₪ בגין מכתב דרישה של חברת ביטוח. מבין ראשי הנזק הללו, ארבעת הראשונים מבוססים על ספרי הנהלת החשבונות של החברה. לנוכח כפירתם של הנתבעים באותנטיות של מסמכי הנהלת החשבונות עליהם מבוססים ראשי הנזק הללו וטענתם כי מדובר במסמכים מתוצרת עצמית של התובעות שאין ליתן בהם אמון בטרם תוכח אמיתותם בשלב שמיעת הראיות, הרי שלא ניתן לקבוע כבר עתה באופן נחרץ כי מדובר בהגנת בדים שאין כל סיכוי להוכיחה בשלב שמיעת הראיות. אכן, מדובר בטענות דחוקות למדיי, שכן דומה כי האפשרות שהתובעות זייפו את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה היא קלושה, אלא שבשלב הנוכחי בית המשפט איננו שוקל שיקולי מהימנות ושומה עליו להניח כי הנטען בתצהירו של הנתבע הוא אמת. בהקשר זה טענו התובעות כי ספרי הנהלת החשבונות הם רשומה מוסדית ולכן מדובר בראיות מיוחדות הנושאות ערך ראייתי מוסף ומהוות ראיה ממשית לאמיתות תוכנן. אינני מקבל טענה זו. על מנת שראיה מוסדית תוכר ככזו, יש לאמת בתצהיר את קיומם של התנאים המפורטים בס' 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971. בין השאר, צריך להוכיח כי המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; כי דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתותה; כי דרך הפקתה יש בה כדי להעיד על אמינותה; וכי המוסד נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. ממילא, אימות כזה יכול להעשות רק בשלב שמיעת הראיות, כאשר התובעות יגישו את ראיותיהן, ואזיי תהא נתונה לנתבעים הזכות לחקור את מי שחתם על תצהיר האימות של הרשומה המוסדית, על תצהירו. בשלב הדיוני הנוכחי, של בקשת הרשות להתגונן, רק הנתבע מביא את ראיותיו וממילא לא הוגש תצהיר אימות של רשומה מוסדית מטעם התובעות. על כן, יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן מפני ראשי הנזק המבוססים על ספרי הנהלת החשבונות של החברה. שניים מבין ראשי הנזק הנתבעים אינם מבוססים על ספרי החברה אלא על ראיות חיצוניות: דרישת התשלום של עירית רמת השרון ודרישת התשלום של חברת הביטוח. דרישת התשלום של עיריית רמת השרון היא ראש הנזק המרכזי בתביעה. על פי דרישה זו מיום 23.1.2011 נדרשת החברה לשלם לעיריה סך של 3,566,646 ₪ בגין היטלי פיתוח עבור המועדון. הנתבעים טוענים כי מדובר בדרישה בלבד ולא בחוב שהתגבש, וכי חובה על התובעות להתמודד עם דרישת החוב כדי להפחיתה, משום שמדובר בחזון נפרץ במקומותינו, עת הרשות המקומית מבקשת לגבות כספים שאין היא זכאית להם, והענין מסתיים פעמים רבות בלא כלום. עוד טוענים הנתבעים כי כלל לא ידעו על חוב נטען זה. מנגד, התובעות טוענות כי על פי ההסכם, אחריות הנתבעים אינה מותנית בכך שיהיה מדובר בחוב אמיתי או בחוב הרשום בספרי החברה. ידיעתם של הנתבעים אודות קיומו אינה מעלה או מורידה. יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן בגין ראש נזק זה. אכן, על פי ההסכם מוטלת על הנתבעים האחריות לפרוע את החוב כלפי העיריה, אם אכן הוא קיים, אך לא שוכנעתי לעת הזו כי אכן מדובר בחוב חלוט וסופי שקיימת חובה חוקית לשלמו בדיוק בהתאם לסכום הנקוב בו. דומה כי מדובר במכתב דרישה וכי ניתן לנקוט בהליכים כאלה ואחרים על מנת להביא לשינוי הסכום הנדרש לתשלום. בנוסף, לא ניתן לחייב את הנתבעים לשלם סכום זה לידי התובעות כל זמן שאלה לא שילמו אותו לעיריה. האחריות לפרעון החוב במקרה כזה משמעה שהנתבעים, ולא התובעות, הם שצריכים לפרוע את החוב לעיריה, ולכאורה לא מוטלת עליהם החובה לשלם את החוב לידי החברה. משמע, רק אם החברה תפרע בעצמה את החוב הנטען על ידי העיריה, רק אז היא יכולה לבוא ולדרוש את השבתו מידי הנתבעים. כל זמן שהחוב לא נפרע, הרי שמבחינה עקרונית, ביחסים שבין בעלי הדין, מוטלת על הנתבעים החובה לפרוע אותו לעיריה, אך לא לידיהן של התובעות. התביעה הנוכחית היא תביעה כספית, קרי, התובעות מבקשות כי סכום התביעה ישולם לידיהן. אין המדובר בתביעה לאכיפת תשלום לטובת צד שלישי. על כן, העובדה שהנתבעים הם שאחראים לפרעון החוב כלפי עירית רמת השרון, אין בה די על מנת לחייבם לשלם סכום זה לידי התובעות. הוא הדין בדרישת התשלום בסך 5,735 ₪ ששלחה חברת הביטוח בגין השתתפות עצמית בתביעת נזיקין שהוגשה נגד החברה. גם כאן, כל זמן שהתובעות לא פרעו בעצמן את סכום הדרישה, לא עומדת להן הזכות לגבות את סכום הדרישה. מאידך, לכאורה, התובעות זכאיות לאכוף על הנתבעים לפרוע את החוב לידיה של חברת הביטוח, אך התביעה שבפניי היא תביעה כספית ולא תביעת אכיפה בה מבוקש לאכוף תשלום לידיו של צד שלישי. בהקשר זה יש לציין כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי לפי פרושו הנכון של ההסכם, הם מחוייבים לשאת אך ורק בחובות בפועל, קרי, חובות שהוכרו על ידי החברה כחובות שיש לשלמם ואשר התגבשו עובר ליום 2.2.2011 ואף נרשמו בספרי החברה קודם למועד זה. זאת, להבדיל מדרישות תשלום כאלה ואחרות או התחייבויות לתשלום. לתיזה פרשנית זו של הנתבעים אין כל ביטוי בהוראות ההסכם וגם אין בה כל הגיון. פשיטא שכוונת הצדדים להסכם היתה שאם מדובר בחוב אמיתי של החברה, ועילתו נולדה במועד שקדם למועד חתימתו של ההסכם, אזיי הנתבעים ולא התובעות הם שישאו בו. התובעת 1 הסכימה להתקשר בהסכם על יסוד מצגים מסויימים בדבר גובה החובות של החברה נכון לאותו מועד. באותה מידה, הסכימו הנתבעים לשאת בעצמם בכל חוב החורג מעבר למה שדיווחו עליו. עסקינן בהקצאת סיכונים מוסכמת בין הצדדים להסכם. זוהי תכליתם הברורה של סעיפים 2.1.7 ו- 2.1.10 להסכם. משמע, המבחן הוא מבחן התוצאה, אמיתותו של החוב, להבדיל ממבחן צורני או טכני כזה או אחר של הכרת החברה בצדקת החוב או רישומו בספרי החברה. על כן, ידיעתו או אי ידיעתו של הנתבע בדבר קיומם של חובות כאלה ואחרים, לרבות החוב כלפי העיריה, אינה מעלה או מורידה. ממילא, אי ידיעתו אודות קיומו של חוב מסויים אינה טענת הגנה הראויה להשמע. המבחן ואין בלתו הוא השאלה האם מדובר בחוב אמיתי, שנוצר בטרם נכרת ההסכם. מאידך, באותה מידה ממש, לא ניתן לקבוע שעל הנתבעים מוטלת החובה לפרוע כל דרישת תשלום רק משום שזו מתייחסת לחוב נטען שקדם למועד כריתת ההסכם. המבחן הוא מבחן מהותי- האם מדובר בחוב אמיתי אם לאו. על כן, יש לברר לגבי כל דרישה ודרישה האם עומד מאחוריה חוב אמיתי, ומהו שיעורו. טענה נוספת של הנתבעים שלא מצאתי בה ממש היא הטענה כאילו לא מוטלת עליהם החובה לשאת בשכרם של עובדי החברה בגין חודש ינואר 2011. לטענת הנתבעים, שכרם של עובדי החברה משולם רק ביום העשירי לחודש שלאחר חודש העבודה, קרי, השכר בגין חודש ינואר 2011 שולם רק ביום 10.2.2011 ולא מדובר איפוא בחוב שהתגבש ביום חתימת ההסכם, הוא יום 2.2.2011. טענה זו דינה להדחות, שכן זכותם של עובדי החברה לשכר בגין חודש ינואר 2011 התגבשה ביום 31.1.2011, גם אם החברה שילמה אותו בפועל רק עשרה ימים לאחר מכן. חרף זאת, יש ליתן לנתבעים רשות להתגונן גם לגבי חוב זה לנוכח טענת הנתבעים לפיה יש לברר בשלב שמיעת הראיות מהן המשכורות ששולמו בפועל לעובדי החברה, שכן נתוני השכר המהווים בסיס לראש נזק זה מקורם בספרי הנהלת החשבונות של החברה, שעל אמיתותם חלקו הנתבעים. לא שוכנעתי כי יש מקום להתנות את מתן הרשות להתגונן בערובה כפי שמבקשות התובעות. אכן, הגנתם של הנתבעים לגבי אותם ראשי הנזק המבוססים על מסמכי הנהלת החשבונות של החברה תלויה על בלימה, אך לא במידה כזו שמצדיקה חיוב בהפקדת ערובה. זכותו של נתבע לכפור באותנטיות של ספרי הנהלת החשבונות של יריבו, מבלי שיחוייב בגין כך בהפקדת ערובה. אשר על כן, ניתנת לנתבעים רשות להתגונן כמבוקש.דיני ספורטסכסוך