קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית הדין לעבודה להבהיר פסק דין: השופט י' אליאסוף: .1לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נג/40-9) על החלטת בית-הדין האזורי, שבה הבהיר בית-הדין הסכמה בין הצדדים, אשר ניתן לה תוקף של פסק-דין. השאלה העומדת לדיון היא האם מוסמך בית-דין לפרש או להבהיר פסק-דין שנתן. .2ההליכים הקודמים: המשיבים העסיקו את המערער כעובד הוראה, והעסקתו הופסקה ביום .31.8.1988בתובענה שהגיש המערער בבית-הדין האזורי (תב"ע מט/425-3) הוא עתר להמשיך ולהעסיקו כמורה. כמו כן עתר לסעדים כספיים שונים. ביום 3.12.1990התקיים דיון בבית-הדין האזורי, ובפרוטוקול בית-הדין נרשם כדלקמן: "הצדדים מסכימים כי התביעה בתיק זה תימחק בכפוף לתנאים אלה: .1התובע יחזור לעבוד בבית הספר 'טרה סנטה' נצרת בוותק רציף, ויפעל לפי הוראות משרד החינוך וההנהלה של טרה סנטה. .2התחלת העבודה תהא כמורה מחליף, ואם יתאפשר יחזור לעבודה כמורה מן המניין. .3בכל מקרה יהא התובע מורה מן המניין בשנה"ל תשנ"ג. .4יינתן פסק-דין בהתאם, בלא צו להוצאות". על-פי הסכמה זו נתן בית-הדין פסק-דין, ובו נאמר: "אנו מאשרים את הסדר הפשרה שפורט לעיל ונותנים לו תוקף של פסק-דין. אין צו להוצאות". .3ביום 5.3.1991פנה בא-כוח המערער לבית-הדין האזורי (תב"ע נא/248-12) ב"בקשה להבהרת פסק-דין", אשר זה לשונה: " .1בתאריך 3.12.1990ניתן פסק-דין בתיק מט/425-.3 .2בסעיף 2לפסק-הדין נקבע כי העבודה תהא כמורה מחליף ואם יתאפשר יחזור (התובע) לעבודה כמורה מן המניין". .3עקב מצב שנוצר בבית הספר של הנתבעים לאחר שמורה מן המניין עזב את בית הספר, והתובע לא נקרא לעבוד כמורה מחליף, ועבודת המורה הנ"ל חולקה בין מורים שונים בבית הספר, התעוררה מחלוקת בקשר לפירוש המילים הנ"ל בפסק-הדין. .4אי לכך מתבקש כב' בית המשפט להבהיר את האמור הנ"ל בפסק-הדין". המשיבים נתבקשו להגיב על הבקשה. בתגובתם התייחסו המשיבים לגופן של העובדות אשר נטענו בה, וביקשו מבית-הדין "לדחות את בקשת התובע כי אין כל מקום להבהיר את פסק-הדין אשר ממילא ברור לנתבעים". המשיבים לא העלו בתגובתם כל טענה נגד עצם הפניה להבהרת פסק-הדין ונגד סמכות בית-הדין לדון בה. .4ביום 20.5.1991התקיים דיון בבקשה בנוכחות הצדדים. בדיון זה לא הועלתה שאלת הסמכות, ובית-הדין החליט כדלקמן: "נראה כי פסק-דיננו, שבו אושר הסדר בין הצדדים - לא יושם כלשונו ובמלואו. לא שמענו סיבה מספקת או הצדקה לכך. אנו קובעים כי אם עד יום 27.5.1991לא יימסר לנו על-ידי הצדדים כי העניין סודר בהסכמה, תינתן החלטה לגופו של עניין בבקשה זו. עד אותו מועד יוגש תצהיר מטעם המבקש בדבר טענתו כי יכול היה לשמש כמחליף בסמוך למתן פסק-הדין הנ"ל". על-פי החלטה זו הגיש המערער תצהיר ביום 26.5.1991, ובאותו יום נמסרה הודעה מטעם המשיבים בדבר כוונה להעסיק את המערער בשנת הלימודים הבאה ככל שהדבר יתאפשר. למחרת היום נמסרה תגובת המערער להודעת המשיבים ובית-הדין החליט ביום 30.5.1991לאפשר לצדדים להידבר ביניהם ולדווח על כך לבית-הדין, ואז תינתן "החלטה, אם תידרש". לבית-הדין לא הוגש דיווח על ההידברות בין הצדדים. .5ביום 2.10.1992פנה המערער לבית-הדין האזורי בבקשה לתת החלטה בבקשתו הקודמת מיום .5.3.1991בבקשה פירט בא-כוח המערער את השתלשלות הדברים וציין כי "עד היום טרם נתן כבוד בית-הדין את החלטתו בבקשת התובע להבהרת האמור בסעיף 2לפסק-הדין". עוד ציין כי הוא עומד להגיש תובענה המבוססת על פסק-הדין של פשרה, וכי ההבהרה דרושה "למטרת ההתדיינות העתידית עם הנתבעים לשם קביעת זכויות הצדדים". ביום 2.11.1992נתן בית-הדין את החלטתו, ובה פירט את השתלשלות הדברים, וקבע כדלקמן: "יב. משאלה פני הדברים אין בידינו אלא להצטער על כי הצדדים לא מצאו דרך להימנע מהתערבותנו המשפטית, ואנו מבהירים כי הוראת סעיף 2להסכם שגובש (על-ידינו עם הצדדים) היא בבחינת רשות שעמדה לנתבעים (ולא חובה), בעוד שהחזרת המבקש לעבודה בשנת הלמודים תשנ"ג היתה חובה שהנתבעים נטלו על עצמם בהסכם הנ"ל שקיבל - כאמור - תוקף של פסק-דין". על כך שהערעור ברשות שלפנינו. .6הטענות בערעור: עיקר טענות בא-כוח המערער לפנינו הוא: א) בהחלטת בית-הדין האזורי מיום 20.5.1991(ראו סעיף 4לעיל) הובעו ונקבעו דעתו, עמדתו והבהרתו של בית-הדין לעניין משמעותו של סעיף 2בהסכם הפשרה. על-פי אלה קבע בית-הדין כי הסכם הפשרה לא יושם כלשונו ובמלואו, ולא היתה סיבה מספקת או הצדקה לכך. החלטה זו לא בוטלה, ולפיכך, החלטתו השניה של בית-הדין מיום 2.11.1992(סעיף 5לעיל) היא מוטעית, מה גם שלא הוצגו לבית-הדין כל ראיות חדשות אחרי יום 20.5.1991; ב) המשיבים מנועים מלטעון נגד סמכותו של בית-הדין האזורי להיזקק לבקשת ההבהרה, מן הטעם שהם היו מיוצגים ולא עוררו בשום שלב משלבי הדיון בבית-הדין האזורי את שאלת הסמכות, ואף לא ביקשו לערער על החלטת בית-הדין האזורי. בהעלאת טענה בנושא הסמכות - בשלב זה - יש משום חוסר תום לב; ג) אין בית-הדין צריך להעלות את שאלת הסמכות מיוזמתו. .7עתירת המערער לפנינו היא: "לבטל את החלק הרלבנטי בהחלטתו שמיום 2.11.1992של כבוד בית-דין קמא [בתיק הרלבנטי] מושא הודעת ערעור זו, ולקבוע כי הוראת סעיף 2לפסק-הדין בפשרה בתיק תשמ"ט/ 3/425של כבוד בית-הדין קמא היא בבחינת חובה שהמשיבים נטלו על עצמם". .8עיקר טענות בא-כוח המשיבים לפנינו הוא: א) לבית-הדין האזורי לא היתה סמכות לתת פירושים או הבהרות לפסק-הדין מיום 3.2.1990, אלא על-פי פניית ראש ההוצאה לפועל; ב) אין בטענת הגנה מסוג מניעות או השתק כדי להחיות בטלות הליך או פסק על רקע של חוסר סמכות; ג) בהופעה מטעם המשיבים לפני בית-הדין האזורי אין לראות הסכמה ו"ריפוי" פגם הנובע מחוסר סמכות; ד) לחלופין, הסכם הפשרה גובש על-ידי בית-הדין האזורי, היודע את כוונת הדברים; ה) לחלופי חלופין, צדק בית-הדין בפירוש שנתן לסעיף 2להסכם הפשרה, אך טעה בפירוש לגבי סעיף 3להסכם הפשרה. מהות ההחלטה מיום 20.5.1991 .9אין אנו סבורים כי החלטת בית-הדין האזורי מיום 20.5.1991פירשה את פסק-הדין של פשרה. המלים "לא יושם כלשונו ובמלואו" הכלולות בהחלטה, אין פירושן קביעה של בית-הדין, אלא לכל היותר קביעה לכאורה, והראיה לכך - חיוב המערער להגיש תצהיר בדבר טענתו. אף בא-כוח המערער לא ראה בהחלטה זו פירוש של פסק-הדין, משום שבבקשתו מיום 2.10.1992ציין כי בית-הדין טרם נתן את החלטתו. בנוסף לכך, בית-הדין עצמו לא ראה בהחלטה מיום 20.5.1991פירוש של פסק הדין, וזאת הוא עשה בהחלטתו השניה מיום .2.11.1992 .10לפיכך אנו דוחים את טענות בא-כוח המערער המתייחסות למהות החלטת בית-הדין האזורי מיום .20.5.1991 האם מוסמך בית-הדין לפרש או להבהיר פסק-דין שנתן? .11השאלה האמורה אינה מתייחסת ל"פרשנות" של פסק-דין (בג"צ 3406/91[1], בע' 7), אלא ל"פירוש" ול"הבהרה" של פסק-דין בידי בית-הדין שנתן אותו. הכלל בעניין זה הוא כי אין "בדין כל הוראה המאפשרת לבית-המשפט או לבית-דין, אחרי שנתן את פסק-הדין וגמר את מלאכתו, לתת הבהרות או פירושים לפסק-דינו" (בג"צ/ 897/78[2], בע' 7). מכאן, ש"בית-הדין סיים את מלאכתו עם מתן הנימוקים, ולא תמצא בחוק אפשרות לתת פירושים או 'הבהרות' לפסק-דינו" (דב"ע מט/145- 9[3]; ראו גם דב"ע מו/80- 3[4], בע' 77). .12לכלל האמור, מספר חריגים: א) בית-הדין מוסמך לתקן טעות בפסק-דין או בהחלטה אחרת, על-פי הוראות סעיף 81לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, החל בבית-הדין לעבודה על-פי סעיף 39לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(ראו י' זוסמן [18]: סדרי הדין האזרחי, בע' 856-852); ב) בית-הדין מוסמך לתת הבהרה לפסק-דינו על-פי פנייה של ראש ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 12לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ותקנה 20לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם- 1979(דב"ע מד/144- 3[5], בע' 431); ג) כאשר דיני ההוצאה לפועל אינם חלים (סעיף 7לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958), "מסורה היוזמה לבעל הדין לפנות לבית-המשפט, כדי שיבהיר, על דרך ההצהרה, את פסק דינו ובכך יתאפשר יישומו" (ע"א 5403/90[6], בע' 463). בשלושת המקרים הנ"ל, החלטת התיקון או ההבהרה היא חלק מפסק-הדין עצמו, וניתן לערער עליה (ע"א 197/83[7], בע' 102) .13לגבי פסק-דין המאשר פשרה, ההלכה היא כי "משניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה - שני פנים לפסק-הדין; האחד - זהו פסק-דין לכל דבר ועניין; והשני - זהו הסכם שהושג בין הצדדים" (דב"ע מה/79- 3[8], בע' 125). עם אישור הפשרה גמר בית-הדין את מלאכתו, "ואין לבוא אליו עוד לשם ביצועה, אלא במקרה שנקבע הדבר בפשרה עצמה" (י' זוסמן [18]: סדרי הדין האזרחי, בע' 518). משמתעורר צורך בהבהרת הסכם שאושר בפסק-דין, יכול בעל הדין הנוגע בדבר לפנות ללשכת ההוצאה לפועל "כדי להניעה לבקש מבית-המשפט הנוגע בדבר כי יבהיר את פסק-דינו או חלק ממנו (סעיף 12לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967)", או "לפנות מחדש לערכאות בהליך כסדרו כדי לטעון לשינוי נסיבות מהותי ולבקש את הסעד הנובע מכך" (ע"א 149/88[9], בע' 292). כמו כן, פתוחה בפני בעל דין הדרך לפתוח, בנסיבות המתאימות, בהליך של "המרצת פתיחה" לפי תקנה 252לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולבקש "החלטה בשאלה של פירוש הנובעת מתוך המסמך" (י' זוסמן [18] שם, בע' 106-108; לעניין אימוץ הליך דיון של המרצת פתיחה בבית-הדין לעבודה, ראו דב"ע נב/60- 3[10]). בנוסף לכך, לעניין מועדים שנקבעו בהסכם שאושר בפסק-דין, "לבית הדין הסמכות, במקרים הראויים, להאריך את המועד לביצוע תשלום שמועדו נקבע בהסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק-דין" (דב"ע נג/59- 3ענת מכבסת קיטור בע"מ - קנדיל רפיק ואח' (לא פורסם); דב"ע נג/229- 3דפוס כרמל בע"מ - עמרם אפרים (לא פורסם)). .14העולה מן האמור לעיל הוא כי בשל חוסר סמכות, לא היה מקום לכך שבית-הדין האזורי ידון ויחליט ב"בקשה להבהרת פסק-דין" שהגיש המערער ביום 5.3.1991(סעיף 3לעיל). הטענה בדבר מניעות מצד המשיבים .15כאמור בסעיף 3לעיל, לא טענו המשיבים בהליכים שהיו בבית-הדין האזורי כל טענה בעניין חוסר סמכותו של בית-הדין לדון בבקשה להבהרת פסק-הדין. טענה זו הועלתה לראשונה בתגובתם לבקשת רשות הערעור (דב"ע נג/40-9), ולאחר מכן בטיעון לפנינו בהליך זה. בנושא זה טוען בא-כוח המערער כי גם אם בית-הדין לא היה מוסמך להבהיר את פסק-הדין, הרי בגלל בעצם השתתפות בא-כוח המשיבים בהליך ההבהרה ובשל אי העלאת טענה בדבר חוסר הסמכות, הן בהליך בבית-הדין האזורי והן לאחר מכן, מנועים המשיבים מלטעון טענה זו לאחר מתן פסק-הדין המבהיר, בהליך שנפתח על-ידי המערער. עוד טען בא-כוח המערער, כי יש לראות חוסר תום לב של המשיבים בעצם העלאת הטענה, בנסיבות אלה, בדבר חוסר סמכות. בא-כוח המערער הסתמך על הלכות בעניין טענת מניעות נגד סמכות בורר ובעניין השימוש בעקרון תום הלב כמחסום בפני העלאת טענות דיוניות (דב"ע מח/120- 3[11]; בג"צ 566/81[12]). עוד טוען בא-כוח המערער כי אין בית-הדין צריך להעלות את שאלת הסמכות מיוזמתו. תשובת בא-כוח המשיבים לטענות אלה היא כי טענת מניעות אינה יכולה לעמוד כנגד מצב של העדר סמכות של בית-הדין. .16טענה בדבר חוסר סמכות של בית-הדין, בדומה לטענת חוסר סמכות של בית-משפט, יכולה להתייחס לחוסר סמכות מקומית (כאשר העניין הוא בסמכות אותה ערכאה, אך יש לדון בו בבית-משפט או בבית-דין במקום אחר), או לחוסר סמכות עניינית (כאשר ערכאה אחרת מוסמכת לדון באותו עניין או עקב חוסר סמכות כללי לדון באותו עניין). "שאלה של סמכות, ניתן להעלות אף ביזמת בית-הדין בכל שלב משלבי הדיון" (דב"ע תשן/32- 3[13], בע' 497). כמו כן, "יזקק בית-המשפט שלערעור לטענה, כי לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין, לא נטענה טענה זו בערכאה הראשונה. כן יעלה בית-המשפט ובית-משפט שלערעור בכלל זה, מיוזמתו שלו, את שאלת הסמכות מבחינת העניין, אף-על-פי שזו לא נטענה כלל" (ע"א 510/82[14], בע' 9). .17בעניין שלפנינו, טענת חוסר הסמכות העניינית אינה מתייחסת לכך שהסמכות קיימת אך היא נתונה בידי ערכאה שיפוטית אחרת, אלא לכך שאין כלל סמכות לדון והחליט בבקשה להבהרת פסק-הדין. דומה הדבר לטענה שנטענה בע"א 4/76[15], נגד הסמכת בית-המשפט על-ידי הצדדים להחליט בדבר "סכום שייקבע על-ידי בית-המשפט לפי שיקול דעתו ללא הנמקה", לאחר מתן פסק-דין של פינוי. באותו עניין נפסק כי "השופט המלומד חייב היה לדחות את הצעת הצדדים שהוא יקבע לפי שיקול דעתו את הסכום שעל המשכיר לשלם לשוכר, ומשלא נהג כך, אלא קבע את הסכום, הרי חרג בכך מסמכותו כשופט ואין להחלטתו תוקף גם כפסק-בורר" (בע' 351). ועוד נאמר שם כי "החלטתו בדבר קביעת הסכום לא ניתנה על כן כחלק מהליך משפטי רגיל, ואין היא יכולה להיות חלק מחייב של פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט" (בע' 349). התוצאה היא, כי אך אם המשיבים לא היו מעלים את טענות חוסר הסמכות העניינית של בית-הדין האזורי לדון ולהחליט בבקשת ההבהרה של פסק-הדין, היינו מעלים שאלה זו ביוזמתנו. .18הנושא שלפנינו אינו דומה לאי-מחאה לגבי פגם בהרכב מותב בית-הדין שלגביה נקבע כי לא תישמע טענתו של מי שהתעורר למחות על פגם זה בשלב הערעור (דב"ע מז/143- 3[16], בע' 193; ס' אדלר [19]: "נציגי הציבור בבית-הדין לעבודה: מטרתם, תפקידם והשפעתם", בע' 19). ההבחנה בין שני נושאים אלה הוסברה בבג"צ 279/84[17], בע' 107, כדלקמן: "יש להבחין בין חוסר סמכות מהותית, כאשר אין לערכאת השיפוט שלפניה מובא עניין לדיון, כל סמכות על-פי החוק לטפל ולדון בו, לבין מקרה שבו יש לערכאה השיפוטית סמכות התלויה בהסכמה או בהחלטה כלשהי. העדר סמכות מהסוג השני, להבדיל מחוסר סמכות מהותית, ניתן לריפוי, למשל, על-ידי ויתור מצד בעל הדין". בעניינו נציין כי יש וסמכות בית-משפט או בית-דין נשאבת מהסכמת בעלי הדין על-פי הוראה מפורשת בחוק (לדוגמה סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ואולם, כשם שחוסר סמכות מהסוג הנדון לפנינו (סעיף 14לעיל) אינו נרפא על-פי הסכמה של הצדדים, על אחת כמה וכמה אין הוא יכול להיות מושתת על טענה של השתק או מניעות של צד לדיון. .19לפיכך, אנו מחליטים לדחות את טענת המערער בעניין ההשתק והמניעות. יחד עם זאת לעובדה שהמשיבים לא העלו את טענת חוסר הסמכות בהליכים בבית-הדין האזורי, צריכה להיות השלכה לעניין ההוצאות. .20לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לעתירת המערער כמפורט בסעיף 7לעיל ולטיעוני בא-כוח המשיבים, אנו מחליטים לקבל את הערעור במובן זה שאנו מבטלים - בגלל חוסר סמכות של בית-הדין האזורי - את החלטת בית-הדין האזורי מיום 2.11.1992, הן לעניין סעיף 2והן לעניין סעיף 3בפסק-הדין של פשרה (ההתייחסות לסעיף 3בפסק-דין הפשרה לא כלולה בעתירת המערער, אך היא נזכרה בטיעוני בא-כוח המשיבים - פסקה 8(ה) לעיל). כפועל יוצא מכך, נדחית עתירת המערער כי אנו נקבע את פירושו של סעיף 2בפסק-דין הפשרה (סעיף 7לעיל). .21אין צו להוצאות.סמכות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה