בית המשפט ציין כי הסכנה לביטחונו של אדם נובעת בדרך כלל (אף כי לא בהכרח) מעבירות של אלימות להבדיל מעבירות רכוש. אולם הסכנה לביטחון הציבור רחבה יותר. עבירות רכוש עלולות, בנסיבות מסויימות, לסכן את בטחון הציבור. בין היתר קיימות עבירות רכוש שטומנות בחובן סכנה של הידרדרות לאלימות שיש בה כדי לסכן חיי אדם. מהות העבירה, הנסיבות של ביצוע העבירה, שכיחות העבירה, כל אלה יכולים להוות איום חמור על הסדר הציבורי, השקול אף כנגד איום הנובע מאלימות. החוק, שמטרתו להגן על הציבור, ולא רק על חירות הנאשם, אינו מקל ראש בעבריינות רכוש. הא ראייה שסעיף 21(א)(1)(א) קובע שקיימת עילת מעצר אם יש יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי- מעצרו יביא, בין היתר, "להעלמת רכוש". אם חשש מפני העלמת רכוש יוצר עילת מעצר, פשיטא שגם חשש מפני פגיעה ברכוש יכול ליצור עילה כזאת. לכן נפסק כבר כי עבירת רכוש עשויה, בתנאים מסוימים, להקים עילת מעצר. ראו, לדוגמה, בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו (לא פורסם); בש"פ 5431/98, 5571/98 רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עילת מעצר בעבירות רכוש: 1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. 2. המשיב מואשם בכך שבתאריך 24/10/99 בסמוך לשעה 05: 20 בבוקר הגיע יחד עם אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, ברכב מסוג "אודי" לרח' הנטקה בירושלים בכוונה לבצע גניבת רכב. אותו אחר ירד מן הרכב והתפרץ לרכב מסוג "סובארו" השייך למתלוננת. לאחר מכן חיבל אותו אחר במערכת ההתנעה של הרכב והניעו, כאשר המשיב ממתין לו ברכב ה"אודי". נסיונו של האחר לגנוב את המכונית לא צלח והוא נמלט מן המקום ברגל. המשיב החל בנסיעה וניידת משטרה אשר עברה במקום הורתה לו לעצור. המשיב לא שעה להוראות השוטרים, המשיך בנסיעה והניידת החלה לרדוף אחריו. לאחר מספר דקות של נסיעה, בהן נסע המשיב בחוסר זהירות, הוא נטש את הרכב ונמלט בריצה. המשיב המשיך להימלט עד שנעצר. כמו כן נטען בכתב האישום, כי המשיב ואותו אחר החזיקו ברשותם מברג ופלייר פטנט המשמשים כלי פריצה לרכב. על יסוד כל האמור לעיל מואשם המשיב בעבירות הבאות: נסיון לגניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413 ב ו25- לחוק העונשין, (התשל"ז1977-) (להלן: חוק העונשין); פריצה לרכב, עבירה לפי סעיף 413 ו לחוק העונשין, חבלה במזיד, עבירה לפי סעיף 413 ה לחוק העונשין; החזקת מכשירי פריצה, עבירה לפי סעיף 413 ז לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- ביחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א1961-. 3. ב"כ המשיב לא חלק על התקיימותן של ראיות לכאורה במקרה זה. 4. אשר לעילת המעצר, טען ב"כ המבקשת להתקיימותן של שתי עילות מעצר: האחת, קיומו של יסוד סביר לחשש להימלטות מאימת הדין, לפי סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), שכן המשיב לא מסר כתובת מגורים קבועה. השניה, קיומו של יסוד סביר לחשש כי המשיב יסכן את בטחון הציבור, לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים. 5. אשר לענין הראשון, טוען ב"כ המבקשת כי המשיב מסר גירסאות סותרות בכל הנוגע למקום מגוריו, וכי אמר בהזדמנות אחת כי הוא מתגורר בבית חנינא ובהזדמנות אחרת כי מתגורר באילת. לגבי כתובת המגורים באילת נמסרו שתי כתובות. באחת הפעמים נאמר, כי הכתובת היא אילת 1126 ובשניה - אילת 1112. ב"כ המשיב טען, כי למשיב כתובת מגורים קבועה באילת. הוריו אכן מתגוררים בבית חנינא, ואולם הוא מתגורר באילת 1112/62. עוד נטען בהקשר זה, כי ככל הנראה נפל שיבוש ברישום הכתובת אשר נחזה לכאורה כסתירה, ואולם אין כל קושי לבדוק כי אכן המשיב מתגורר בכתובת הנ"ל באילת. אף אני סבורה כי בנסיבות שתוארו, כאשר המדובר באזרח ובתושב ישראל אשר ניתן לברר את כתובת מגוריו על נקלה, החשש להימלטות מאימת הדין בשל העדר כתובת קבועה איננו מבוסס, אם כי ניתן לתמוה מה מעשיו של אדם המתגורר באילת בירושלים דווקא. 6. לא כך הם פני הדברים בנוגע לעילת המעצר השנייה שנטענה בבקשה, היינו, קיומו של יסוד סביר לחשש כי המשיב יסכן את בטחון הציבור. פוטנציאל הסכנה לציבור הטמון בעבירות נגד הרכוש נקבע לא אחת בפסיקתו של בית המשפט העליון אשר נדרש לפרשנותו של סעיף 21 (א) (1) (ב) הנ"ל לחוק המעצרים. כך, בבש"פ 17/99 גנדי גבריאלוב נ' מדינת ישראל (החלטתו של כב' השופט זמיר מיום 17/1/99), נקבע: "הסכנה לבטחונו של אדם נובעת בדרך כלל (אף כי לא בהכרח) מעבירות של אלימות להבדיל מעבירות רכוש. אולם הסכנה לביטחון הציבור רחבה יותר. עבירות רכוש עלולות, בנסיבות מסויימות, לסכן את בטחון הציבור. בין היתר קיימות עבירות רכוש שטומנות בחובן סכנה של הידרדרות לאלימות שיש בה כדי לסכן חיי אדם. מהות העבירה, הנסיבות של ביצוע העבירה, שכיחות העבירה, כל אלה יכולים להוות איום חמור על הסדר הציבורי, השקול אף כנגד איום הנובע מאלימות. החוק, שמטרתו להגן על הציבור, ולא רק על חירות הנאשם, אינו מקל ראש בעבריינות רכוש. הא ראייה שסעיף 21(א)(1)(א) קובע שקיימת עילת מעצר אם יש יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי- מעצרו יביא, בין היתר, "להעלמת רכוש". אם חשש מפני העלמת רכוש יוצר עילת מעצר, פשיטא שגם חשש מפני פגיעה ברכוש יכול ליצור עילה כזאת. לכן נפסק כבר כי עבירת רכוש עשויה, בתנאים מסוימים, להקים עילת מעצר. ראו, לדוגמה, בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו (לא פורסם); בש"פ 5431/98, 5571/98 רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)". נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה, כי ניסה, ביחד עם אחר, לגנוב רכב בשעות בוקר מוקדמות בירושלים. כאשר הנסיון לא צלח, נמלטו מן המקום אותו אחר והמשיב, אשר נהג ברכב מסוג "אודי". כפי שכבר הוזכר, המשיב לא שעה להוראת השוטרים לעצור וניסה להימלט מן המקום ברכב ולאחר מכן ברגל. כמו כן, נתפסו ברשותו של המשיב מכשירים המשמשים כלי פריצה. יש באמור לעיל, הן בכל הנוגע לנסיון גניבת הרכב והן בכל הנוגע לנסיון ההימלטות, כדי להקים יסוד סביר לחשש בדבר המסוכנות לבטחון הציבור העולה מן המשיב. למותר לשוב ולהכביר מילים בדבר פגיעתן הרעה של גניבות הרכב בבטחון הציבור. כאשר מצטרף לכך גם נסיון להימלט מן המשטרה, יש בדברים משום תעוזה יתרה. עד כאן באשר לעילות המעצר. 7. עתה יש לבחון אם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר. כאשר בוחנים את האפשרות להמיר את המעצר בחלופת מעצר, יש מקום לאזן בין אינטרס הציבור לבין הפגיעה במשיב הנובעת מן המעצר. לא אחת נאמר, כי המעצר איננו בבחינת מקדמה על חשבון העונש או אמצעי להרתעת הציבור בפני ביצוע עבירות. תכליתו העיקרית היא מניעתית, היינו, הרחקתו מן החברה של נאשם שמסוכנותו הוכחה לכאורה והבטחת ניהול ההליך המשפטי בצורה תקינה. לפיכך, יש לבדוק אם ניתן להשיג שתי תכליות אלה בדרך שאיננה מעצר. כאשר נבחנת האפשרות לבחור בחלופת מעצר יש לתת את הדעת הן ל"מעשה" והן ל"עושה". על ה"מעשה" כבר דובר לעיל. אשר ל"עושה" שבפנינו, המדובר במי שצבר לחובתו שש הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות נגד הרכוש. ארבע ההרשעות הראשונות מתייחסות למעשים שנעשו בשנת 1979. שתי ההרשעות האחרונות מתייחסות לעבירות שבוצעו בעת האחרונה. בתאריך 9/4/98 נדון המשיב בבית משפט השלום בירושלים לעונש של קנס ומאסר על תנאי של חמישה חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור על העבירות בהן הורשע. באותו ענין הורשע המשיב, בין היתר, בעבירה של החזקת כלי פריצה. כתב האישום שבפני כולל עבירה של החזקת כלי פריצה. אם יורשע המשיב בביצוע עבירה זו, יהיה המאסר על תנאי בר הפעלה. הרשעתו האחרונה של המשיב היא מתאריך 25/2/99. המשיב הורשע בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ובעבירה של העלבת עובד ציבור. 8. השימוש בחלופת מעצר מניח, כי ניתן לתת אמון במשיב שיימנע בעתיד מביצוע עבירות, אם ישוחרר מן המעצר. בנסיבות שתוארו לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי לא ניתן להורות על חלופת מעצר, שכן לא שוכנעתי כי ניתן יהיה להשיג את תכלית המעצר אם ישוחרר המשיב מן המעצר. כפי שכבר הוזכר, נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות המסכנות את הציבור. אין המדובר אך בנסיון לגניבת רכב ובעבירות אחרות נגד הרכוש, אלא אף בנסיון בריחה - ברכב וברגל - שיש בו כדי להעיד על זלזול במרות החוק ובגורמים הממונים על אכיפתו. התרשמות זו מתחזקת הן לנוכח קיומה של הרשעה קודמת מן הזמן האחרון בעבירה של תקיפת שוטר והן לנוכח קיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה, אשר לא היה בו כדי להרתיע את המשיב מלשלוח ידו, לכאורה, ברכוש הזולת. אמנם המשיב איננו עבריין מועד, אך מגליון ההרשעות הקודמות נראה, כי בעת האחרונה הוא שב לבצע עבירות לאחר תקופה ארוכה של הפסקה. העולה מן המקובץ, כי אין לסמוך על המשיב שלא ישוב ויבצע עבירות אם ישוחרר עתה מן המעצר. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי לא ניתן במקרה זה להבטיח את בטחון הציבור על-ידי עשיית שימוש בחלופת מעצר. אשר על כן, החלטתי לקבל את הבקשה ולהאריך את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 4063/99. מעצרמשפט פליליעבירות רכוש