קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על בית הדין השרעי לערעורים: השופט  י' דנציגר: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי כנגד בית הדין השרעי לערעורים להתייצב ולנמק מדוע לא יבוטל פסק דינו מיום 28.11.2011 (תיק ערעור 200/2011), במסגרתו קיבל בית הדין השרעי לערעורים את הערעור שהגישו המשיבים 2-3 על פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי בירושלים (תיק 834/2011). העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1999. בשנת 2000 נולד להם בן - הוא הקטין שבמחלוקת (להלן: הקטין). על פי האמור בעתירה דנן, הנישואין לא ארכו ימים רבים (לטענת העותרת עקב גילויי אלימות מצד המשיב 2 כלפיה), והעותרת נפרדה מהמשיב 2 עוד בהיותה בהיריון. לאחר הלידה גידלה העותרת את הקטין בנפרד מהמשיב 2. בין העותרת לבין המשיב 2 אף התנהלו בעבר הליכים שונים בבתי הדין השרעים בנוגע לתשלומי מזונות. העותרת טוענת בכתב העתירה שהמשיב 2 לא עמד בחובת תשלום המזונות ואף הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו לא הועילו. בשלב מסוים העתיק המשיב 2 מגוריו מירושלים לתחומי הרשות הפלשתינית. בחלוף שנים אחדות, עם הגיעו של הקטין לגיל 7, הגיש המשיב 2 יחד עם המשיבה 3, אמו של המשיב 2 וסבתו של הקטין (להלן: המשיבה 3), תביעת משמורת בבית הדין השרעי האזורי בירושלים. על פי האמור בעתירה דנן, מיקדו המשיב 2 והמשיבה 3 את טענותיהם בגילו של הקטין, כאשר על פי הדין השרעי קיימת חזקה שטובת הילד מגיל 7 ואילך מחייבת העברתו למשמורת אביו. בית הדין השרעי האזורי, לאחר ששמע את התיק ולאחר שהוגש תסקיר של רשויות הרווחה, קיבל ביום 23.11.2010 את התביעה וקבע שהקטין יעבור למשמורת אביו. העותרת מציינת כי קביעת בית הדין השרעי האזורי ניתנה בניגוד להמלצת רשויות הרווחה בתסקיר, בו נאמר כי ראוי שהקטין יהיה במשמורת משותפת של שני ההורים. ערעור שהגישה העותרת על פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי נדחה. לפיכך, מסרה העותרת את הקטין לידי אביו. על פי האמור בעתירה דנן, המשיב 2 מסר את הקטין למשיבה 3, המתגוררת ברמאללה. לאחר שהמשיב 2 סירב להתיר לעותרת לראות את הקטין, הגישה העותרת תביעה בבית הדין השרעי האזורי, במסגרתה טענה כי המשיב 2 אינו מתיר לה לראות את הקטין; כי המשיבה 3 הינה אישה מבוגרת וחולה וכי מסירת הקטין לידיה מנוגדת לפסק דינו של בית הדין השרעי האזורי בירושלים, שניתן על בסיס ההנחה שהקטין יהיה במשמורתו של המשיב 2. במסגרת ההליך בבית הדין השרעי האזורי הושגה הסכמה בין העותרת לבין המשיב 2, לפיה העותרת תקבל את הקטין לפרק זמן של יום בשבוע, בכפוף להתחייבותה של העותרת להשיב את הקטין לביתו של אביו בכפר עקב. לטענת העותרת, ביום 12.3.2011 קיבלה העותרת את הקטין לידיה ליום אחד. בבואה להשיב את הקטין ביום 13.3.2011 לביתו של המשיב 2 בכפר עקב גילתה העותרת, לטענתה, כי הבית ריק וניסיונותיה לאתר את המשיב 2 באזור לא צלחו. לטענת העותרת, מבירור עם השכנים התגלה כי הבית עומד ריק מזה זמן וכי המשיב 2 כלל אינו מתגורר בכפר עקב וכי הקטין מצוי כל העת בביתה של סבתו, המשיבה 3, באזור רמאללה בשטחי הרשות הפלשתינית. העותרת הגישה בו ביום (13.3.2011) תביעת משמורת לבית הדין השרעי האזורי במסגרתה ביקשה לקבל משמורת זמנית על הקטין. בית הדין השרעי האזורי קיבל את התביעה והורה שהקטין ישהה במשמורת זמנית אצל העותרת. בדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים ביום 15.3.2011 שמע בית הדין השרעי האזורי את טענות המשיב 2 וקיים פגישה אישית עם הקטין, לאור הטענות הסותרות של הצדדים בדבר טובת הילד. בהחלטתו קבע בית הדין השרעי האזורי כי הקטין מתגורר אצל סבתו, המשיבה 3, וכי המשיב 2 לא מתגורר עימם. לפיכך קבע בית הדין השרעי האזורי כי המשמורת הזמנית תיוותר בידי העותרת עד תום ההליך. ביום 14.6.2011, לאחר שהתקיים דיון הוכחות, ניתן פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי בו נקבע כי בנסיבות העניין, כאשר הבחירה היא בין משמורת הסבתא, המשיבה 3, לבין משמורת האם, העותרת, טובת הילד מחייבת העברתו למשמורת האם. המשיב 2 הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי. בית הדין השרעי לערעורים קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, בקובעו שבנסיבות העניין לא היה מקום לבטל את משמורת האב מאחר שחלף זמן קצר בלבד מעת שהקטין עבר למשמורת אביו, ולכן יש לתת לאב פרק זמן לשמור על הקטין תוך פיקוח ומעקב של הגורמים המוסמכים. לפיכך, ביטל בית הדין השרעי לערעורים את פסק דינו של בית הדין השרעי האזורי והשיב על כנו את פסק הדין הראשון של בית הדין השרעי האזורי, במסגרתו נקבע שהקטין יעבור למשמורת אביו. כמו כן, קבע בית הדין השרעי לערעורים כי העניין יוחזר לבית הדין האזורי שייתן הוראות למשיב 2 על מנת לשמור על הקטין ולפעול לטובתו, וכי יש לקיים פיקוח ומעקב על הקטין לאורך זמן על ידי הגורמים המקצועיים, שידווחו לבית הדין השרעי האזורי במידת הצורך. 7. במסגרת העתירה שלפנינו טוענת העותרת כי בנסיבות העניין יש מקום שבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יעניק "סעד למען הצדק" (כלשון סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה). לטענת העותרת, בית הדין השרעי לערעורים סטה מעיקרון טובת הילד הקבוע בסעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1969 (להלן: חוק הכשרות) וכי סעיף זה חל גם על בית הדין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי (כלשון סעיף 79 לחוק הכשרות), הוא בית הדין השרעי בענייננו. לטענת העותרת, השימוש שעשה בית הדין השרעי לערעורים בעיקרון טובת הילד בנסיבות המקרה דנן מרוקן את העיקרון מתוכן, כאשר התוצאה אליה הגיע בית הדין השרעי לערעורים פועלת לרעת הקטין ולא לטובתו ותגרום לו לנזק בלתי הפיך. העותרת טוענת כי בית הדין השרעי לערעורים התעלם מכך שבית הדין השרעי האזורי ביסס קביעתו על שיחה בלתי אמצעית עם הקטין ממנה עלה שהקטין נמצא מרבית הזמן אצל סבתו, המשיבה 3, ולא אצל אביו. עוד טוענת העותרת כי בית הדין השרעי לערעורים שגה כאשר נמנע מלבקש תסקיר של רשויות הרווחה והשיב את הקטין למשמורת אביו כ"פתרון קסמים". 8. דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין השרעי לערעורים, כאשר הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית משפט זה לא יתערב, ככלל, בהחלטותיהם של בתי-הדין הדתיים, ובתי-הדין השרעיים בכללם [ראו, בין היתר: בג"ץ 11230/05 אברהים מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים ( 7.3.2007) (להלן: עניין מואסי); בג"ץ 4143/11 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים ( 5.6.2011)]. המקרים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים הינה נדירים ביותר ומצטמצמים למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראת חוק המכוונת לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו האמור בפסקה 7 בעניין מואסי ומראי המקום המובאים שם). המקרה שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים נדירים וחריגים המצריכים התערבותנו. מדובר בסכסוך נקודתי שעניינו המשמורת בקטין, בנם של העותרת והמשיב 2. בית הדין השרעי קבע כי אין בנסיבות העניין הצדקה להרחיק את הקטין ממשמורת אביו, בשים לב לזמן הקצר שחלף מעת שעבר הקטין למשמורת אביו. עוד ציין בית הדין השרעי לערעורים כי העניין יחזור לבית הדין האזורי שייתן הוראות למשיב 2 על מנת לשמור על הקטין ולפעול לטובתו, וכי יש לקיים פיקוח ומעקב על הקטין לאורך זמן על ידי הגורמים המקצועיים, שידווחו לבית הדין השרעי האזורי במידת הצורך. לא מצאנו שתוצאה זו, אליה הגיע בית הדין השרעי לערעורים, ניתנה תוך חריגה מסמכותו או הינה בלתי צודקת או פוגעת באופן כלשהו בטובת הילד. כמו כן, לא מצאנו שתוצאה זו תגרום לקטין נזק בלתי הפיך כטענת העותרת, במיוחד בשים לב לכך שהעניין הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיעקוב ויפקח, באמצעות הגורמים המוסמכים, אחר השתלבותו של הקטין במשמורת אביו. ייאמר בשולי הדברים, ולמעלה מן הצורך, כי עצם העובדה שבית הדין השרעי לערעורים הגיע לתוצאה הפוכה מהתוצאה אליה הגיע בית הדין השרעי האזורי, כאשר שתי הערכאות יישמו בעניינו של הקטין את עיקרון טובת הילד, בוודאי שאינה מצדיקה, כטעם עצמאי, התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, לאור משקלם המצטבר של כל הטעמים האמורים, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין אין  צו להוצאות. בית הדין השרעי (מוסלמי)ערעור