קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ביניים של בית הדין הרבני הגדול: השופט צ' זילברטל: עניינה של העתירה בבקשת העותרת, כי נבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על החלטה להפנות את בתם של העותרת והמשיב 3 להערכה פסיכיאטרית. כן נתבקש צו ביניים. 1. כעולה מן העתירה, העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו זו לזה בשנת 2003 והתגרשו בשנת 2006. לבני הזוג ילדה משותפת, בת 8 ביום הגשת העתירה. בהסכם גירושין (להלן: ההסכם) שנחתם על-ידי בני הזוג, ואושר על-ידי בית משפט לענייני משפחה, הוסכם שלעותרת תהיה משמורת על הבת. בסעיף 2.5 להסכם נקבע, כי "הסדרי הביקורים ייקבעו על ידי בית הדין הרבני בירושלים". עוד נקבע בסעיף 9.1 להסכם, כי "בכל מקרה של מחלוקת הנוגעת להסכם זה, פרט לעניין חינוכה של הילדה, יפנו הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה וינסו להגיע להסכמה". 2. בשנת 2007 הגיש המשיב תביעה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן בית הדין האזורי) להעביר לידיו את המשמורת, זאת, לטענתו, בעקבות הפרת הסדרי הראייה על-ידי העותרת. בעקבות התביעה, הורה בית הדין הרבני לעותרת, במספר החלטות, לקיים את הסדרי הראייה. בשנת 2010 שוב הגיש המשיב תביעת משמורת. המשיב והעותרת חלוקים בשאלה מתי טענה העותרת לראשונה, כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעה. ביום 21.10.2010, ניתנה החלטת בית הדין האזורי (כבוד הדיין שרעבי) לפיה בית הדין הרבני מנוע מלדון בתביעה. ביום 3.7.2011 התקבלה החלטה נוספת, בהרכב שלושה, לפיה לבית הדין האזורי סמכות לדון בנושא הסדרי הראייה. הוסבר, כי בית הדין הוציא מלפניו החלטות בנושא לאורך זמן ולא נטען שהן ניתנו בחוסר סמכות, וכי סעיף 9.1 להסכם, שהובא לעיל, אינו שולל את סמכותו. 3. בית הדין האזורי המשיך לדון בתביעה. ביום 5.3.2012 ניתנה החלטת בית הדין האזורי, לפיה יש להפנות את הבת להערכה פסיכיאטרית, וכן נאמר בהחלטה שהדיון בתיק יימשך בפני הרכב חדש. ביום 15.3.2012 ניתנה החלטת בית הדין האזורי, בהרכבו החדש, כי על העותרת למלא אחר החלטות בית הדין ולהפנות את בתה להערכה פסיכיאטרית. בקשות העותרת מבית הדין האזורי להורות על ביטול החלטתו מיום 15.3.2012, מאחר שניתנה בחריגה מסדרי הדין הנוהגים - נדחו. ביום 17.5.2012 הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) בקשת רשות ערעור בטענה שלהרכב החדש לא היתה סמכות ליתן החלטה הנוגעת לעניין הסדרי הראייה בלי שניתנה לעותרת הזדמנות לטעון את עמדתה בנוגע לשאלה מאיזה שלב יכול ההרכב החדש לדון בתביעה (ראו תקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשע"ג, ולהלן: תקנות הדיון). בקשת רשות הערעור נדחתה (ביום 21.5.2012) מן הטעם שתקנה ע"א הנזכרת אינה מתייחסת להחלטות ביניים, אשר מטבען ניתנות באופן מהיר כדי לטפל בנושא דחוף. 4. ביום 22.5.2012 ניתנה החלטת בית הדין האזורי (כבוד הדיין אברג'יל), לפיה על העותרת להפנות את הבת להערכה הפסיכיאטרית בתוך 48 שעות, ושאם לא תעשה כן תועבר המשמורת לידי המשיב. גם על החלטה זו הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע (לאחר שבית הדין האזורי דחה את בקשתה). בית הדין הגדול הורה על עיכוב ביצועה של הסיפא של החלטת בית הדין האזורי, קרי, ההוראה לפיה המשמורת תועבר לידי האב במידה והאם לא תמלא אחר הוראות בית הדין האזורי. ביום 4.6.2012 ניתנה החלטת בית הדין הגדול, לפיה יש מקום שההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור תינתן על-ידי מותב תלתא ולא בדן יחיד; זאת נוכח "משקלה הכבד" של ההחלטה. בהמשך להחלטה זו נקבע דיון בפני בית הדין האזורי ליום 4.7.2012. 5. על אף האמור בפתח העתירה, לפיו היא מכוונת להחלטת בית הדין הגדול מיום 21.5.2011 (שדחה בקשת רשות ערעור בנוגע לסמכות ההרכב החדש של בית הדין האזורי להמשיך ולדון בענין), הרי שבפועל העתירה שבפניי מכוונת, הלכה למעשה, כלפי החלטת בית הדין האזורי להפנות את הבת להערכה פסיכיאטרית. בין היתר, נטען, כי החלטותיו של בית הדין האזורי, הנוגעות להסדרי הראייה, ניתנו בהיעדר סמכות נוכח הוראות ההסכם. עוד נטען, כי החלטת בית הדין האזורי מיום 15.3.2012 ניתנה בהיעדר סמכות, שכן ההרכב לא מילא אחר הוראות תקנה ע"א לתקנות הדיון, ולא שמע את טענות העותרת לענין שינוי ההרכב, מחדל, שלטענתה, פוגע גם בכללי הצדק הטבעי. לטענת העותרת, ניתן לדון בעתירה זו טרם מוצו ההליכים בפני בתי הדין הרבניים מאחר שממילא כל החלטותיהם ניתנו בחוסר סמכות. לבסוף, נטענו גם טענות לגופה של ההחלטה לשלוח את הבת להערכה פסיכיאטרית. בתגובתו לצו הביניים טוען המשיב, כי דין העתירה והבקשה לצו ביניים להידחות. נטען, כי לבית הדין האזורי סמכות לדון בענייני הסדרי הראייה. עוד טוען המשיב לחוסר תום לב מצדה של העותרת, אשר מסרה בעתירתה מידע שגוי בנוגע למידת שיתוף הפעולה שלה עם החלטות בית הדין וקיום הסדרי הראייה. דיון והכרעה 6. לאחר העיון בעתירה ובתגובת המשיב הגענו לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף. כאמור, בפתח העתירה נטען, כי היא מכוונת כלפי החלטת בית הדין הגדול מיום 21.5.2012 - דחיית בקשת רשות הערעור בנוגע לחריגה מסדרי הדין - אך בפועל עיקרה של העתירה מכוון נגד החלטת בית הדין האזורי לשלוח את הבת להערכה פסיכיאטרית. בכל הנוגע להחלטה זו נראה, כי טרם מוצו ההליכים בפני בתי הדין הרבניים. מן העתירה והתגובה לה עולה, כי בית הדין הגדול טרם נדרש לבקשת רשות הערעור בשאלה זו, כיוון שההחלטה ניתנה בדן יחיד, ואילו בית הדין האזורי טרם נדרש לסוגיה בהרכב שלושה, כהוראת בית הדין הגדול, וכידוע "אין פניה לבית משפט זה יכולה לבוא במקום מיצוי ההליכים במערכת האחרת - בית הדין הרבני" (בג"ץ 4401/01 חג'בי נ' חג'בי ( 14.5.2002)).  7. המבקשת אמנם טוענת שיש לדון בעתירתה אף שטרם מוצו ההליכים בפני בתי הדין הרבניים, כיוון שהחלטותיהם ניתנו בחוסר סמכות. אך גם בסוגייה זו לא מיצתה העותרת את ההליכים במסגרת מערכת בתי הדין הרבניים. נזכיר, כי בית הדין הרבני האזורי החליט כבר ביום 3.7.2011 כי בידו הסמכות לדון בהסדרי הראייה מהנימוקים שהוזכרו לעיל. העותרת לא העמידה החלטה זו לביקורתו של בית הדין הרבני הגדול ולכן גם בסוגיה זו לא מוצו ההליכים (בג"ץ 6591/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ( 13.9.2011)), מה גם שהעותרת מעוררת את שאלת הסמכות קרוב לשנה לאחר החלטת בית הדין האזורי בשאלה זו (לעניין שיהוי בהעלאת טענת סמכות ראו למשל בג"ץ 38/75 טליסמן נ' בית-הדין הרבני האזורי פ"ד ל(1) 433, 436 (1975)). 8. כאמור, בפתח העתירה נטען, כי היא מכוונת נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 21.5.2012 הדוחה את בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת בנוגע להחלטת בית הדין האזורי שניתנה, לטענתה, תוך סטייה מתקנות הדיון. לעניין היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים נאמר בעבר: "כלל ידוע הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד. כפי שנאמר בבג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423, 429: 'סמכותנו ליתן צווים לבתי-דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו'. המונח 'חריגה מסמכות' הורחב בפסיקה והוא כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי" (בג"ץ 9338/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ( 26.4.2007). דברים אלה נכונים במיוחד שעה שמדובר, כבענייננו, בהחלטת ביניים (בג"ץ 6716/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי-חיפה ( 6.9.09); ראו גם בג"ץ 9338/06 הנזכר) וכאשר ההליך העיקרי טרם הסתיים וטרם ניתן פסק דין בעניין לגופו (לעניין פסק דין, במובחן מהחלטת ביניים, שניתן על-ידי הרכב שלא ישב לאורך כל הדיונים ראו: בג"ץ 10769/03 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי פתח-תקוה, פ"ד נח(4) 272 (2004)). גם לגופה של החלטה, איננו סבורים כי מתן החלטת ביניים (במובחן מפסק הדין) בטרם מולאו הוראות תקנה ע"א לתקנות הדיון מהווה חריגה מהותית משורת הצדק באופן המצדיק את התערבותנו, בפרט כאשר ההחלטה הראשונה על שליחה הבת להערכה פסיכיאטרית (בהתבסס על חוות דעת מטעם הגורמים המקצועיים) ניתנה כבר על-ידי ההרכב המקורי שדן בתביעה (בהחלטה מיום 5.3.2012) וההרכב החדש רק גיבה החלטה זו וקיבל החלטות לענין אכיפתה. 9. סוף דבר, דין העתירה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. העותרת תישא בהוצאות המשיב 3 בסך 7,500 ש"ח.החלטת בינייםערעורבית דין רבני