ערעור על מחיקת סעדים בכתב תביעה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על מחיקת סעדים בכתב תביעה: סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום 3.12.1996 (תב"ע נו/14-373; השופט מירון ונציגי הציבור לריש ו-שלו), בה הוחלט על מחיקת סעדים שונים שנתבעו על ידי המערער בכתב תביעה שהגיש נגד המשיבה. הרקע וההליכים בבית הדין האזורי 2. הרקע העובדתי צוין בהחלטת בית הדין האזורי, כדלקמן: "1. המשיב [המערער לפנינו] הועסק בשירות המבקשת [המשיבה לפנינו] מאז 4.3.77. בשנת 1987 לקה בלבו ובשנת 1990 עבר ניתוח מעקפים. בשנת 1995 אושפז ונעשה לו צנתור. עקב מצבו, הועמד לפני ועדה רפואית ביום 15.3.95 וזו החליטה לבודקו שנית כעבור חודש 'עד אשר יתבהר לחלוטין מצבו הקרדיולוגי...'. בבדיקה שניה ביום 24.5.95 קבעה הועדה שהמשיב סובל ממחלה כלילית קשה המגבילה אותו בצורה משמעותית בעבודתו היומיומית והחליטה להוציאו לפנסיה מטעמי בריאות. התובע שהה בחופשת מחלה על חשבון ימי המחלה שצבר. 2. בטרם מיצה את כל חופשת המחלה שהיתה אמורה להסתיים ביום 21.4.96, חש המשיב שיפור ניכר במצבו וביקש לשוב לעבודה. הועדה הרפואית לא חזרה בה למעשה ממסקנתה אלא שמצאה לנכון לציין שלאור הדיווח של המשיב על השיפור בהרגשתו, היא בדעה כי נושא חזרתו לעבודה והתנאים לכך, כפופים להחלטה מינהלית. המבקשת לא נאותה להחזיר את המשיב לעבודה." 3. ביום 8.2.1996 הגיש המערער תובענה כנגד המשיבה בה עתר, בין השאר, לסעד הצהרתי כי פיטוריו והוצאתו לפנסיה מוקדמת מסיבות רפואיות נעשו שלא כדין וכן לסעדים כספיים (תב"ע נו/3-569). 4. במקביל להגשת התובענה הגיש המערער ביום 8.2.1996 בקשה לסעדים זמניים, בה עתר למתן "צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לנתק את יחסי העבודה השוררים בינה לבין המבקש", וכן למתן "צו עשה זמני, המחייב את המשיבה להחזיר את המבקש מיידית לעבודה..." (תב"ע נו/14-222). ביום 28.2.1996 קיים בית הדין האזורי דיון בבקשה (השופטת רוזנפלד ונציגי הציבור פרג ו-אלבז), וכעבור מספר ימים נתן מותב בית הדין את החלטתו המנומקת בבקשה. בהחלטה פירט בית הדין את ההלכה בעניין אי-אכיפת יחסי עובד-מעביד, וציין כי "דרך המלך בהפסקת עבודה שלא כדין הינה פיצויים על הפרת חוזה ולא אכיפת חוזה עבודה" (פסיקה 12 להחלטה). עוד ציין בית הדין בהחלטתו כי טענות המערער בענין סמכות הוועדה הרפואית שדנה בעניינו ואופן הפעלת שיקול דעתו, "אין בהן כדי לבסס מתן סעד של אכיפת יחסי עובד-מעביד" (פיסקה 15 להחלטה). החלטתו האופרטיבית של בית הדין היתה כי "בהתחשב בסיכויי המבקש לזכות בסעדים המבוקשים בתביעתו העיקרית, אין לנו אלא לדחות הבקשה למתן סעד זמני, על הסף". 5. המערער הגיש בקשת רשות ערעור לגבי החלטת בית הדין האזורי (דב"ע נו/9-153). נשיא בית הדין (השופט מ' גולדברג) נתן ביום 24.3.1996 את החלטתו בבקשה, ובה החליט שלא לתת רשות ערעור. בהחלטה צויין כי "אין מדובר בפיטורים אלא בהוצאה לגימלאות, שאף גם היא מביאה לניתוקם של יחסי עובד-מעביד, אין השניים זהים או דומים". עוד צוין בהחלטה כי ההלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין סעדים זמניים, ואין הצדקה לסטייה מכלל זה, מטעמים אלה: "1. אכן, אין זה דרכו של בית הדין למחוק תובענות על הסף, אבל לכלל זה, כמו לכללים אחרים חריגים, והחריג העיקרי הוא כי שעה שעל פניו עולה שאף אם יוכיח המבקש את כל טענותיו לא יוכל בית הדין להעתר לבקשתו הרי שאין כל טעם לקיים את הדיון לגופו. 2. בין אם הכלל על פיו לא יאכוף בית הדין יחסי עובד-מעביד חל על המשיבה ובין אם לאו, הרי במקרה שלפנינו, שעה שמצבו הרפואי של המבקש נקבע על-ידי ועדה רפואית, לא יתן בית הדין צו המבטל את ההחלטה להוציא עובד לגימלה, אף יש לו הסמכות לעשות כן. 3. ענינו דומה, אף כי לא זהה, לזה שנדון בפרשת מצליח (דב"ע מט/9-92 מצליח - הדסה לא פורסם: עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 89/389 מצליח נ' בית דין ארצי לעבודה ואח' לא פורסם). השוני בעובדות אינו מביא לשוני בתוצאה." 6. ביום 3.6.1996 הגישה המשיבה בקשה לדחיה ו/או מחיקה על הסף של תביעת המערער, כולה או חלקים ממנה או לחייב המערער להגיש תביעה מפורטת ומנומקת (תב"ע נו/14-373). בקשה זו וההחלטה בה, שהיא נשוא הערעור שלפנינו, יפורטו בהמשך. 7. כשבועיים לאחר מכן, ביום 19.6.1996, הגיש המערער בקשה לתיקון כתב התביעה, שעניינה מצב בריאותו ויכולתו לשוב לעבודה (תב"ע נו/12-491). הבקשה נדונה לפני רשמת בית הדין כתוארה אז (הרשמת פרוז'ינין) ביום 23.6.1996. הרשמת נתנה את החלטתה בבקשה, בה קיבלה את בקשת המערער לתיקון כתב התביעה. 8. ביום 28.7.1996 הגיש המערער כתב תביעה מתוקן, בו נתבעו הסעדים דלקמן: "23. אשר על כן מתבקש כבוד בית הדין, לפסוק לנתבע את הסעדים הבאים: 23.1. ליתן פסק דין הצהרתי, הקובע כי פיטוריו של התובע והוצאתו לפנסיה מוקדמת מסיבה רפואית נעשו שלא כדין, שכן הוא מסוגל ורוצה להמשיך ולעבוד. 23.2. ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי ניכוי ימי החופשה בזמן 'חופשת המחלה' המאולצת של התובע, מיתרת ימי החופשה העומדים לזכותו, נעשתה שלא כדין, ועל כן עם החזרתו לעבודה יעמוד לזכותו אותו מספר ימי חופשה, אשר עמד לזכותו ערב אשפוזו, בפברואר 1995 (86.75 ימי חופשה). לחילופין, במידה וכב' בית הדין יחליט לדחות את תביעתו של התובע לשוב לעבודתו, יתבקש כב' ביה"ד לקבוע כי התובע זכאי לפדיונם של ימי חופשה אלו. 23.3. ליתן צו עשה קבוע, המחייב את הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובע בתקן משרתו או בתפקיד המותאם ליכולתו הפיזית, עד למועד צאתו לגמלאות כדין, בהגיעו לגיל 65. 23.4. לחייב את הנתבעת לשלם את מלוא שכרו של התובע, כל עוד מתקיימים יחסי העבודה ביניהם, על מלוא הזכויות הנלוות לשכר מכוח הדין וההסכם הקיבוצי החל. 23.5. לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר שהוא זכאי להם בגין התקופה בה שהה בביתו ב'חופשת מחלה מאולצת', על אף שהודיע על נכונותו ויכולתו לשוב לעבודה סדירה ומלאה, בהתאם לפירוט אשר הובא בסעיף 19 לכתב תביעה זה: תשלום עבור כוננויות 4,439.20 ש"ח קצובת נסיעות 828.00 ש"ח דמי החזקת רכב (סה"כ) 11,183.62 ש"ח ניכויים בפועל 17,347.53 ש"ח סה"כ 33,798.35 ש"ח 23.6. כמו כן יתבקש כב' בית הדין לפסוק על סכומים אלו, כולם או חלקם, דמי הלנת שכר, בהיותם מהווים רכיבים בשכרו של התובע, ולחילופין - דמי הצמדה וריבית כדין. 23.7. לחילופין, באם תדחה הבקשה לסעד המבוקש בסעיף 23.3, יתבקש בית הדין לפסוק לתובע פיצויים בגובה ההפרש שבין סכום הפנסיה לו הוא זכאי לבין השכר המלא, על כל רכיביו, לו היה זכאי עד ליום בו היה יוצא לגמלאות כדין, בהגיעו לגיל 65." 9. המשיבה הגישה ביום 15.10.1996 כתב הגנה מתוקן, בה טענה, בין השאר, כי יש לדחות ו/או למחוק את התביעה המתוקנת שהגיש המערער. מותב בית הדין האזורי (השופט מירון ונציגי הציבור לריש ו-שלו) קיים דיון בבקשה לדחות ו/או למחוק את התביעה, ביום 12.11.1996. הליך הבקשה לדחיה ו/או מחיקה על הסף 10. כאמור בפיסקה 6 לעיל, ביקשה המשיבה לדחות ו/או למחוק על הסף את תביעתו של המערער, כולה או חלקים ממנה או לחייב את המערער להגיש תביעה מפורטת ומכומתת. נימוקי המשיבה פורטו בהחלטת בית הדין האזורי, כדלקמן: "א. המבקש אינו זכאי לסעד הצהרתי, מקום שיש בידו להגיש תביעה כספית מכומתת ומפורטת; ב. המבקש אינו זכאי לצו עשה להחזרתו לעבודה מכיון שעל פי הדין ועל פי ההלכה הפסוקה אין כופים על מעביד לקבל עבודה אישית או שירות אישי, אלא אם נסיבות סיום ההעסקה היו בניגוד להוראות חוק מפורשות; ג. החלטת המבקשת להביא לסיום ההעסקה תופסת גם אם היא נוגדת את הוראות ההסכם הקיבוצי החל (דבר המוכחש לגופו), מקל וחומר אם היא נוגדת הסדר קיבוצי או חוזה עבודה אישי (המוכחש אף הוא); ד. חוקת העבודה של המבקשת מחודש יוני 1934, עליה סומך המשיב, אינה הסכם קיבוצי; ה. המשיב לא פוטר אלא הוצא לפנסיה מוקדמת מחמת נכות. חוקת העבודה עליה סומך כאמור המבקש, אינה עוסקת כלל ביציאת עובדים לפנסיה ולכן אין היא רלבנטית. מכאן שהתביעה אינה מגלה עילה; ו. התביעה אינה מפורטת ואינה מכומתת. יש בה הצהרות סתמיות ומסקנות משפטיות חסרות תשתית כך שאין המבקשת יכולה להתייחס באופן עניני לנאמר בו ולכן מתקפחת זכותה להתגונן כהלכה מפניה." 11. בהחלטתו קבע בית הדין האזורי כדלקמן: (א) המערער לא פוטר, אלא הוצא לגימלאות, וזאת על-פי הודאתו, על-פי המסמכים ועל-פי ההחלטה ב-דב"ע נו/9-153 (ר' פיסקה 5 לעיל); (ב) הוצאתו של המערער לגימלאות נעשתה על-פי הסכם הפנסיה הקיים אצל המשיבה, שהוא הסכם קיבוצי, ולא על-פי חוקת העבודה בה; (ג) אין מקום להכרזה כי קיים ניגוד אינטרסים בכך שרופאי המשיבה הם חברי "הועדה הרפואית" המחליטה על הוצאה לגימלאות; (ד) להגדרת "נכה" בהסכם הפנסיה אצל המשיבה, אין רלבנטיות למערער; (ה) החלטת הוועדה הרפואית בעניינו של המערער וכן החלטת המשיבה המבוססת על ממצאי הוועדה הרפואית, אינן נגועות בחוסר תום לב ואינן נובעות משיקולים זרים; (ו) על-פי הפסיקה אין לאכוף העסקת עובד אלא אם הפסקת עבודתו נעשתה בניגוד לחוק; (ז) השימוש בסעד של מחיקה או דחיה של תובענה על הסף, הוא כאשר ברור כי "בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש ובהיות בית המשפט משוכנע שגם אם היה הדיון נשמע לגופו - דין התביעה להדחות". 12. ההחלטה האופרטיבית של בית הדין האזורי, בהתייחס לרשימת הסעדים שתבע המערער בכתב התביעה המתוקן, כמפורט בפיסקה 8 לעיל, היתה כדלקמן: "אשר על כן, אנו מוחקים את התביעה ככל שהיא נוגעת לכתב התביעה המתוקן כדלקמן: א. פיסקה 23.1 - ליתן פסק דין הצהרתי כמפורט שם; ב. פיסקה 23.2 - ליתן פסק דין הצהרתי על ניכוי ימי המחלה - כמפורט שם; ג. פיסקה 23.3 - ליתן צו עשה - כמפורט שם; ד. פיסקה 23.4 - לחייב את המבקשת לשלם למשיב שכר - כמפורט שם; ה. פיסקה 23.7 - התביעה החלופית לפיסקה 23.3; ו. סעיף 24 - שנרשם שם בטעות. המשיב יגיש כתב תביעה מתוקן שיכלול את החלקים שלא נמחקו תוך 30 יום מן היום שבו תומצא לו החלטה זו. הואיל והחלק שנותר הנו מכומת, התייתר הצורך לדון בסוגיית הכימות." הטיעונים בערעור 13. הטענות העיקריות של ב"כ המערער לפנינו הן כדלקמן: (א) בית הדין האזורי הכריע, בשלב של דיון בבקשה למחיקה על הסף, בשאלות עובדתיות, עוד בטרם ניתנה למערער הזדמנות ההוכחה של העובדות המהותיות להן טען בדבר כשירותו לעבודה והפגמים בתהליך הוצאתו לגימלאות; (ב) עניינו של המערער נופל למסגרת החריגים להלכה שאין אוכפים יחסי עבודה, מן הטעם שאין מדובר ב"עבודה אישית" ושעבודתו הופסקה בחוסר תום לב, וכן שהמשיבה היא שירות ציבורי; (ג) בית הדין האזורי הכריע בנושא הליכי הוועדה הרפואית ומצב בריאותו של המערער, מבלי שהובאו ראיות בנושאים אלה; (ד) בית הדין האזורי לא נימק את מחיקת הסעד ההצהרתי בדבר ניכויים שלא כדין של יתר החופשה של המערער בזמן ששהה בחופשת מחלה; (ה) בית הדין האזורי מחק את הסעד החלופי בדבר פיצויים וכן את התביעה לקבלת מלוא השכר לתקופה בה התקיימו יחסי עבודה, בלי שנימק זאת. 14. הטענות העיקריות של ב"כ המשיבה לפנינו הן כדלקמן: (א) הסעדים של צו מניעה וצו עשה לעניין העסקתו של המערער נדונו בהליך בקשת רשות הערעור דב"ע נו/9-153 (ר' פיסקה 5 לעיל). לפיכך, אין המערער יכול להעלות נושאים אלה מחדש במסגרת ערעור. אין סיכוי, בנסיבות העניין, שבית הדין יאכוף על המשיבה את המשך העסקתו של המערער; (ב) חוקת העבודה לעובדי המשיבה אינה רלבנטית לנושא הנדון בהליך; (ג) ככל שתביעת המערער מתיחסת להחלטת הוועדה הרפואית, אין היא מגלה עילת תביעה, ודינה מחיקה על הסף; (ד) בדין נמחקה התביעה החלופית לפיצויים, גם באשר היא בלתי מפורטת ובלתי מכומתת; (ה) המערער לא פירט את מספר ימי החופשה בהקשר לתביעתו לניכוי ימים אלה. 15. לצערנו, נסיון להביא את הצדדים למציאת פתרון מוסכם בסכסוך שביניהם, לא הצליח. המסגרת הדיונית בבקשה לסילוק על הסף 16. על פי תקנות 44 ו45- לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב1991-, רשאי בית דין אזורי "למחוק על הסף כתב טענות", בין השאר כאשר "אין הכתב מראה עילה", וכן רשאי הוא "לדחות על הסף תובענה", בין השאר, מתוך נימוק "שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". הנוסחים האמורים מקבילים לנוסחים שבתקנות 100 ו101- לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. 17. הלכה פסוקה בבתי הדין לעבודה היא, "שמחיקה על הסף אינה יכולה ואינה צריכה לשמש דרך המלך ועדיף בירור לגופו של עניין" (דב"ע מד/3-129 פרחיה אשר - מדינת ישראל פד"ע טז 375, 379), ובית הדין יאפשר אף תיקון בכתב התביעה על מנת למנוע סילוקה על הסף (ר' דב"ע נב/ 3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3, 15-14). יחד עם זאת, בית הדין "ייעתר לבקשה למחיקת תביעה בעודה באיבה, רק אם ישתכנע כי אין לתובע כל סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לזכות בתביעתו" (דב"ע מז/3-78 ישראל חבס ובניו בע"מ ואח' - דבי סנדיק חבס, פד"ע יט 138, 139). כמו כן "דחייה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו - להידחות" (ע"א 78/335 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח', פ"ד לו(2) 151, 155, כפי שאוזכר ב-דב"ע תשן/3-112 אריה שקולניק ואח' - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח', פד"ע כא 447, 455). 18. לעניין העדר עילת תביעה, ההזדקקות היא לבחינת כתב התביעה עצמו, כאמור בזוסמן: סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 384: "העדר עילת תביעה היא, איפוא, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה... אף אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה. במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה טעם לגבות ראיות להוכחתה, ולשמעה?" 19. על-פי קוי ההלכות הנ"ל נבחן את עניין הסעדים שנמחקו מכתב התביעה המתוקן שהגיש המערער, כמצוטט בפיסקה 8 לעיל. הסעדים הנוגעים לסיום עבודתו של המערער 20. בפיסקאות 23.1, 23.3 ו23.4- לכתב התביעה המתוקן נתבקש הסעד העיקרי בתובענה, שתכנו המעשי הוא המשכת העסקתו של המערער ותשלום שכרו. 21. על-פי ההלכה, בשירות הציבורי, שבו הסמכות לפטר היא על-פי חוק או חקיקת משנה, ניתן לאיין פיטורים שנעשו שלא כדין, או לחייב את המעביד הציבורי בתשלום פיצויים. כמו כן, הפסקת עבודה המנוגדת לחוק היא בטלה, ובחוקים מסוימים הוסמך בית הדין לעבודה להביא לביטול פיטורים ואכיפת יחסי עבודה (ר' הפירוט בעניין זה ב-דב"ע נו/3-209 מפעלי תחנות בע"מ - ישראל יניב ואח' (טרם פורסם) - פיסקה 14 לפסק הדין; ר' גם סעיף 3(א)(2) לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז1997-, אשר נחקק לאחרונה). במישור ההסכמי-קיבוצי, במסגרת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-, ההלכה המקובלת היא כי דרך המלך היא לפצות את העובד שפוטר בניגוד להוראות הסכם קיבוצי, ורק במקרים נדירים לאכוף יחסי עובד-מעביד, כגון כאשר הפיטורים היו מחמת מניעים מפלגתיים (ר' דב"ע נה/3-196 יעקב וימן - החברה הממשלתית למדליות ומטבעות בע"מ (טרם פורסם)). 22. ב-דב"ע נו/3-209 הנ"ל, הוחלט על סטיה מההלכה המקובלת במישור ההסכמי-קיבוצי, בין השאר לאור ההתפתחויות ושינויי העתים. בהליך האמור פורט הרקע בנושא הנדון לפנינו, ושורטטה מגמת השינוי בפסיקה, כדלקמן: "21. מהו הפירוש הנכון, לדעתנו, לחריג שבסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות)? א. נשוב ונציין כי מקובל על בית דין זה, מאז ומתמיד, כי על עובד לבצע את עבודתו אישית... ב. האם החובה המוטלת על עובד לבצע אישית את העבודה מביאה למסקנה שהדיבור 'עבודה אישית' (או 'שירות אישי') שבחוק החוזים (תרופות) כולל כל עובד ביחסיו עם מעבידו? כל חוק יש לפרש על פי תכליתו. תכלית החוק, היתה למנוע אכיפה של 'עבודה אישית', במובן זה שקיים קשר אישי של ממש, קשר של אמון, בין מבצע העבודה והבעלים או המנהל של המעביד. כך למשל, במקום עבודה בו מועסקים עובדים ספורים המקיימים קשר רצוף ומלא עם המעביד בביצוע העבודה, ייראו כולם כמבצעי 'עבודה אישית'. לעומת זאת במפעל בו מועסקים עשרות או מאות עובדים, לא יראו באלה, שלהם אין קשר ישיר עם ההנהלה, כמבצעי עבודה אישית. הניתן לאמר שפועל ייצור במפעל גדול מבצע 'עבודה אישית'? הניתן להעלות על הדעת שתכלית החוק לכלול במונח 'עבודה אישית' פועל נקיון ברשות מקומית? במסגרת זו, ניתן לטעון כי במונח 'עבודה אישית' יש לכלול עובדים שתפקידם תפקידי הנהלה, או שתפקידם דורש מידה מיוחדת של אמון אישי (כלשון סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א1951-) או שיש להם קשר אישי קבוע עם הבעלים או המנהלים של המפעל. לענין זה אין נפקא מינה אם ההתקשרות נובעת מחוזה עבודה אישי או הסכם עבודה קיבוצי. ג. נבהיר אף זאת. לא עולה ממסקנתנו האמורה שמסלול האכיפה, במקרה של הפרת חוזה עבודה, יהיה 'דרך המלך'. כל אשר משתמע ממסקנתנו הוא שלבית הדין יהיה שיקול דעת, באותם מקרים בהם אין מדובר ב'עבודה אישית', אם ליתן, במקרה של פיטורים הנעשים בהפרת חוזה העבודה, פיצוי כספי או צו אכיפה. על בית הדין, בבואו לשקול את הסעד הראוי, יהיה להביא בחשבון את החלופה הרביעית של סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות), דהיינו, אם האכיפה 'צודקת בנסיבות הענין', וכן את השפעת האכיפה על יחסי העבודה במקום העבודה. ד. לסיום סוגיה זו נבהיר כי סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות) הוא 'סימטרי', קרי מתיחס ל'לעשות' ו'לקבל' עבודה אישית. למותר לציין כי סימטריה זו אינה צריכה בדרך כלל לפעול בשיקול דעת בתי הדין. שעה שיפר עובד חוזה עבודה, יהיו נדירים המקרים בהם יאכף החוזה, שהרי אכיפת חוזה לעבוד, ריח של עבדות נודף ממנה". באותו הליך יושמה מגמת השינוי, כדלקמן: "22.משהתברר כי המשיבים פוטרו לאלתר, תוך הפרת הסכם העבודה האישי עמהם (ר' פיסקה 8 ז לעיל), הרי שהרקע לפיטורים, שהוא מחמת פעילותם לארגון חבריהם, נראה לנו מקרה המצדיק את הפעלת שיקול הדעת בכיוון של מתן צו אכיפה, מאחר ואין די בסעד של פיצוי כספי. על חופש ההתארגנות בכלל, וחופש ההתארגנות של עובדים בפרט, עמדנו בהרחבה בפרשת עמית (דב"ע נה/4-30 'עמית' ארגון עובדים מכבי - מרכז השלטון המקומי ואח' טרם פורסם). מתן אפשרות למעביד, למנוע את התארגנות עובדיו בארגון מקצועי, על ידי פיטורי אלה מהעובדים הפועלים להתארגנות, אף אם ישולם להם פיצוי כספי גבוה בגין פיטוריהם שלא כדין, ישים לאל כל אפשרות להתארגן במקום שמעביד לא יחפוץ באותה התארגנות. בהיות חופש ההתארגנות מחרויות היסוד של שיטתנו המשפטית, על בתי הדין לעבודה לסכל כל נסיון לפגוע ברצונם של עובדים להתארגן באיגוד מקצועי שיגן על זכויותיהם". 23. מגמת השינוי בפסיקה ששורטטה ב-דב"ע נו/3-209 הנ"ל, שניתן לפני פחות משנה, טרם יושמה הלכה למעשה בהליכים נוספים, אך יש להדגיש כי הרקע לפיטורים באותו הליך היה פעילות ארגונית של העובדים ופגיעה של המעביד בחופש ההתארגנות של העובדים. בית הדין האזורי התיחס לנושא זה בהחלטתו הנדונה לפנינו, בקבעו בפיסקה 46 להחלטתו: "נסיבות המקרה שלפנינו אינן מצדיקות אימוץ הגישה החדשה הנ"ל מן הטעם שלא הופר כל חוזה ולא נמצא בסיס לטענות המשיב [המערער לפנינו] בדבר חוסר תום לב בהוצאתו לפנסיה". 24. משמעמידים אנו לנגד עינינו את תפקידו של המערער ("ממונה על תחזוקת נכסי הדסה"; ר' פיסקה 1 לכתב התביעה המתוקן ופיסקאות 2(א) ו-(ב) לכתב ההגנה המתוקן), וכן את נסיבות סיום עבודתו של המערער, כפי שהן עולות מכתב התביעה המתוקן והצירופים לו, ובשים לב להלכות בנושא אכיפת חוזה עבודה, לרבות מגמת השינוי בפסיקה ששורטטה ב-דב"ע נו/3-209 הנ"ל, מגיעים אנו למסקנה כי אין מקום להתערבותנו בהחלטתו האופרטיבית של בית הדין האזורי כי "אין למשיב סיכוי - ולו הקל ביותר - לאור ההלכות שנפסקו בסוגית אכיפתם של יחסי עובד מעביד - לקבלת הסעד המבוקש". לפיכך, אין מקום להתערבותנו בהחלטתו של בית הדין האזורי למחוק את הסעדים המפורטים בפיסקאות 23.1, 23.3 ו23.4- של כתב התביעה המתוקן. הסעד בדבר ניכוי ימי החופשה בזמן חופשת המחלה 25. בפיסקה 23.2 לכתב התביעה המתוקן עתר המערער לסעד חלופי כי ניכוי ימי החופשה שלו בזמן חופשת המחלה שלו, נעשה שלא כדין, ועל כן הוא זכאי לפדיונם של ימי חופשה אלה. סעד חלופי זה, לאור מחיקת הסעד להחזרתו לעבודה, הוא סעד כספי אשר אין מקום למחקו, בנסיבות העניין. 26. לפיכך, אנו מחליטים לקבל את הערעור בנושא זה ולאפשר למערער לתבוע את התביעה החלופית האמורה, בכפוף לכימות תביעה זו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין למערער. הסעד בדבר פיצויים 27. בפיסקה 23.7 לכתב התביעה המתוקן עתר המערער לסעד חלופי לפסיקת פיצויים בשיעור שפורט, אך מבלי לציין את סכום הפיצויים. 28. כפי שצויין בפיסקה 21 לעיל, דרך המלך בתביעות שעניינן הפסקת עבודה שלא על-פי חוק, היא סעד של פיצויים. סעד שכזה נתבע על ידי המערער בעניין שלפנינו, הגם, שכאמור, הוא לא כומת. 29. בנסיבות אלה, יש לאפשר למערער לתבוע את התביעה החלופית של פיצויים, בכפוף לכימות תביעה זו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין למערער. ס י כ ו ם 30. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לקבל את הערעור כאמור בפיסקאות 25 ו29- לעיל. יתר חלקי הערעור נדחים. החלטת בית הדין האזורי, כמצוטט בפיסקה 12 לעיל, תתוקן לפי האמור לעיל. 31. בית הדין האזורי מונחה בזאת לקיים את הדיון בתביעת המערער בהקדם האפשרי. 32. המשיבה תשלם למערער הוצאות הערעור, שנתקבל חלקית, בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. כתב תביעהמסמכיםערעור