קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על משמורת: לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, י' וילנר וע' זרנקין) אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת א' מירז) וקבע כי משמורתם של ילדי המבקש והמשיבה יהיו בידי המשיבה. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 2001 ונולדו להם שני ילדים, כיום בני כ-7 ו-9 שנים. בשנת 2007 עזבה המשיבה את המבקש ועברה להתגורר בבית הוריה שבחיפה. המבקש מתגורר בראשון לציון. בין הצדדים התפתח סכסוך, שבעטיו הגישה המשיבה לבית משפט לענייני משפחה תביעה רכושית ותביעה למשמורת. בנובמבר 2007 קבע בית משפט לענייני משפחה כי הקטינים ישהו אצל המבקש עם הסדרי ראיה למשיבה, אך לא קבע משמורת זמנית. בינואר 2008 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת הליך של בקשת רשות לערער, על מתן משמורת זמנית למשיבה תוך קביעת הסדרי ראיה למבקש. ביום 10.8.2010 ניתן פסק-דין שהעניק למשיבה משמורת קבועה וקבע הסדרי ראיה לאב. מסקנתו של בית המשפט לענייני משפחה נשענה על מספר תסקירים ודיווחים שהכינו חמש עובדות סוציאליות שונות - מאזור המרכז ומאזור הצפון - שכולן היו בדעה שהמשיבה עדיפה על המבקש כמשמורנית, וזאת על אף קשיי הורות בלתי מבוטלים שנתגלו גם אצלה. בית המשפט נימק שמהחומר שלפניו עולה, בין היתר כי המבקש סובל מקושי להבחין בין טובת הקטינים לבין טובתו שלו; כי הוא סובל מכפייתיות בנוגע לסכסוך (הוא לא עבד במשך שנתיים ועסק רק בסכסוך); כי ביטל כלאחר יד אירועים שחשובים לקטינה באופן שמגלה חוסר רגישות לצרכיה (קבלת שבת בגן, השתתפות במסיבת סיום, צילום לתמונת סוף שנה); כי ניסה להסית את הקטינה בכוחנות נגד המשיבה באופן שעלול ליצור סרבנות קשר מצד הקטינה; וכי גילה חוסר שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה ובכללם עם מומחה למסוגלות הורית שמינה בית המשפט. השופטת אף נפגשה עם הקטינה, ללא נוכחות ההורים, ושוחחה עמה באופן אישי. התרשמותה הייתה שהקטינה שבויה ברצונותיו של האב, ומטעם זה השמיעה דברים קשים נגד האם, לרבות בעניין אלימות מצידה של האם. בסיכומו של דבר, אימץ בית המשפט את עמדתם של גורמי הרווחה והעניק משמורת לאם, תוך שקבע הסדרי ראייה לאב המביאים בחשבון את המרחק בין בתי מגוריהם. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה (כב' השופטים ש' שטמר, י' וילנר וע' זרנקין) דחה את הערעור. בית המשפט לא מצא מקום להתערב בפסק דינו המנומק של בית המשפט לענייני משפחה, שנשען על חוות דעת רבות ותמימ?ת דעים של גורמי הרווחה. בית המשפט אף דחה את טענת המבקש שלפיה היה עליו למנות מומחה למסוגלות הורית, הן משום שבית המשפט מינה מומחה כזה והמבקש סירב לשתף עמו פעולה, הן משום שהיה די בחומר הראייתי הרב שהוגש לבית משפט לענייני משפחה כדי לגבש החלטה מבוססת. הבקשה שלפניי מכוונת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כשלא ייחס משקל מתאים לראיות רבות שהביא בעניין אלימות נטענת של האם כלפי הקטינה, ושבגינה הוגשו תלונות במשטרה, ואף ניתנה הנחייה של חוקרת ילדים שלא להעביר את הילדים לחזקתה. המבקש מצביע על ראיות נוספות שלטענתו לא ניתן להן משקל ובהן צו הגנה שניתן נגד המשיבה בגין טענות לאלימות נגד הקטינה ותיעוד בדבר בדיקות רפואיות שעברה. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה כשהכריעו בעניין המשמורת מבלי שנערכה בדיקת מסוגלות הורית של מומחה ניטראלי. לשיטת המבקש, המסד העובדתי שעליו נשען פסק דינה של הערכאה הדיונית היה חסר בהקשר זה. לבסוף טוען המבקש כי לא היה מקום לסמוך על תסקיריהם של פקידי הסעד, שנערכו זמן רב לפני שניתן פסק הדין, ומבלי שהמבקש היה שותף לתהליך גיבושם. נתבקשה תשובת המשיבה, ובכלל זה התבקש צירוף של החומר הראייתי הרלוונטי שעליו נשען פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה. על אף שלטענת המשיבה - המייצגת את עצמה - בקשת הרשות לערער לא הומצאה לה, התייחסה המשיבה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופו. לשיטתה, לא נפל פגם בפסק הדין והיא סומכת ידיה על החלטותיהן של הערכאות דלמטה. המשיבה הוסיפה בתשובתה כי יש מקום לשנות את הסדרי הראייה, בין היתר בעקבות אירועים שקרו לאחר פסק הדין. לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הרב שצורף לאחר הגשתה בעקבות החלטתי מיום 7.7.2011, ולאחר שעיינתי בתשובת המשיבה ובחומר המשלים שצורף גם לה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות. כידוע, בית משפט זה יידון בערעור שני במקרים חריגים ובמשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193/11 כראדי נ' נרקיס ( 14.6.2011)). ככלל, הלכה זו נכונה גם כשמדובר בשאלות הנוגעות לענייני משמורת (ראו: בע"מ 8403/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 12 (16.11.2010); בע"מ 2501/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 15 ( 22.6.2010); בע"מ 929/11 פלונית נ' פלוני, פסקה 13 ( 3.2.2011); בע"מ 8320/07 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 ( 17.4.2008)). אין הבקשה דנן - אשר עוסקת במשקל שהיה על בית משפט לענייני משפחה לייחס לחומר הראייתי שבא לפניו - עומדת באמות המידה הללו, ואף לא נטען אחרת. מעבר לאמור אציין, כי הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה נסמכה, בין היתר על התרשמות בלתי אמצעית משיחה שקיים עם הקטינה עצמה, כמו גם על חוות-דעת מקצועיות רבות. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות מסוג זה, לא כל שכן לאחר שהעניין נבחן על-ידי שתי ערכאות. לא מצאתי כי נסיבות העניין מקימות עילה לחרוג מהכלל. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. ערעור