קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין דמי שכירות: השופט ש. ברלינר: .1בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר.ש. צמח) מיום 24.8.97בת.א. 10060/91, בו חוייבה המערערת לשלם למשיב מס' 1(להלן - המשיב) סך של -.244, 10ש"ח עבור דמי שכירות, וכן סכומים נוספים לכיסוי נזקים שונים בדירה שהושכרה למערערת ולשותפה דאז לחיים, המשיב מס' 2, על ידי המשיב. .2המערערת והמשיב מס' 2התקשרו עם המשיב בהסכם שכירות, בו הוגדרו שניהם כשוכרים, "ביחד ולחוד". לטענת המשיב, היו הפרות שונות של החוזה השכירות על ידי המערערת והמשיב מס' 2, ובקשר לכך, הוא הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות וכן הגיש תביעה שהסתמכה על שטר הבטחון שניתן לו על ידי השוכרים. התביעה שנסמכה על שטר הבטחון התבררה 1בפני כב' ס. הנשיא השופט רנד, ונדחתה. גם ערעור על כך נדחה. בתביעה הקטנה שהגיש המשיב הושג ביום 13.1.90הסדר שלפיו התחייבו המערערת והמשיב מס' 2לשלם למשיב סכומים שונים, כמו כן התחייבו שניהם לפנות את המושכר ביום 30.6.90, ובקשר לחלק מן החוב לו טען המשיב, כך סוכם: "יבררו זאת שני הצדדים בינם לבין עצמם, שהרי לטענת הנתבעים, יש בידם קבלות". בתקופה שבה התבררה התביעה הקטנה, היתה המערערת מועסקת על ידי מר אהוד וינשטיין, אשר הוזמן להעיד מטעמה, והתייצב בבית המשפט לתביעות קטנות ביום .8.3.90בפרוטוקול נרשם מפיו: "אני מנסה להביא את הצדדים להסכם דרוש לי זמן", והמשיב הודיע כי הוא "מעוניין לשבת עם מר וינשטיין במטרה להגיע להסדר מוסכם". סופו של דבר, שהתביעה הקטנה הועברה לבית משפט השלום, ולא הגיעה, מסיבות שונות, לידי סיום. מר וינשטיין ראה את עצמו כבורר והוא גם דאג לשלם ישירות סכומים מסויימים למשיב, תוך ביצוע ניכוי מתאים משכרה של המערערת שהועסקה על ידו. מר וינשטיין הגיע למסקנות בנוגע לכספים ששולמו בעבור הדירה לגבי החובות שנותרו, כמפורט במכתבו מיום 1.4.90שהוא שלח לבית המשפט לתביעות קטנות. במכתב הוא ציין עוד כי "מאז 7/88זהבה זיינר לא גרה בדירה וזאת בידיעת מר קאשי... אורן במידה ורוצה להמשיך להתגורר בדירה כל ההוצאות יחולו עליו... בין מר קאשי לבינו בלבד". כאמור לעיל, המערערת והמשיב מס' 2התחייבו לפנות את הדירה עד ליום 30.6.90, ולטענת המערערת היא עזבה למעשה את הדירה עוד קודם לכן. הדירה לא פונתה במועד האמור, והחזקה בה הוחזרה למשיב רק ביום .11.4.91לאור איחור זה בפינוי והנזקים שנגרמו לדירה במצבה כפי שהוחזרה, הוגשה התביעה לבית המשפט קמא. התביעה הוגשה נגד המערערת ונגד המשיב מס' .2המשיב מס' 2הגיע להסדר שניתן לו תוקף של פסק-דין לפיו הוא התחייב לשלם למשיב סך של -.280, 22ש"ח ליום .3.1.96המערערת לא הצטרפה להסדר הזה, והמשפט נגדה התברר. בעקבות זה, ניתן פסק-הדין נשוא הערעור, שהטיל עליה את החיובים הכספיים הנזכרים לעיל, תוך שהשופט קמא קבע כי "חיובי הנתבעת יהיו הדדיים ובמאוחד ובנפרד עם חיובי הנתבע עד לסך של -.280, 22ש"ח נכון ליום .3.1.96". .3המערערת טענה בבית המשפט קמא שמר אהוד וינשטיין היה בורר, וכי לפי קביעתו היא פטורה מאחריות בקשר להמשך החזקת הדירה והשימוש בה, לאחר שעזבה אותה. השופט קמא קבע כי מר וינשטיין "לא מונה כבורר על ידי בית המשפט... לא הוצג הסכם בוררות, לא נקבעו בכתב תחומי הבוררות...", וכי מר וינשטיין רק "נטל על עצמו תפקיד של מעין עד מומחה לצורך עריכת חשבונות... הדברים שכתב מר וינשטיין במכתבו, אינם לא "פסק בוררות" ולא תורה מסיני. הוא עצמו העיד כי נתבקש לעשות חשבונות לגבי יתרת דמי השכירות בלבד. ברור כי לא היתה לו סמכות לשנות את תנאי החוזה שנעשה בין הצדדים, לא היתה סמכות לבטל חיובים מכח החוזה הנ"ל ולא היה לו מנדט להפקיע את זכויותיו של התובע כלפי הנתבעת כל עוד הנכס לא פונה והחזקה בו לא הוחזרה לתובע על פי החוזה... אשר על כן, כל החיובים, כל ההוצאות וכל הנזקים שנגרמו לתובע עד יום פינוי הדירה (11.4.91) חלים על "השוכר" ביחד ולחוד משמע - על הנתבעים יחד ולחוד". באשר לטענת המערערת כי היא פטורה מן החיובים בקשר לדירה לאחר שעזבה אותה, קבע השופט קמא כי "עזיבת הדירה באופן חד צדדי, על ידי הנתבעת, אינה ממלאה אחר תנאי החוזה כי בתום תקופת השכירות יחזיר ה"שוכר" את המושכר למשכיר כשהוא נקי מכל אדם וחפץ ובמצב טוב ותקין". השופט קמא שלל את טענת המערערת שהמשיב ויתר על זכויותיו כלפיה או מחל לה. המערערת הסתמכה בבית המשפט קמא על פסק דינו של כב' ס. הנשיא רנד בתובענה שהתבררה בפניו והסתמכה על שטר הבטחון שהוגש להוצל"פ ביום .11.11.90שם נקבע כי מר וינשטיין "אמנם שימש בורר על פי בקשת השופט בבית משפט לתביעות קטנות, שדן בזמנו בנושא מוגבל של יתרת דמי השכירות בלבד", וכן נקבע כי "התובע קיבל את מלוא המגיע לו בגין דמי שכירות, ארנונה ומים בקשר לדירה... ". טענות אלה נדחו על ידי השופט קמא והוא קבע כי התביעה שבפניו אינה חסומה על ידי פלוגתא פסוקה לגבי התקופה שלאחר .31.1.90 .4בפנינו טוענת המערערת כי היה על השופט קמא לדחות את התביעה, וזאת עקב החלטות ה"בורר" מר וינשטיין ופסיקתו של כב' השופט רנד. היא טוענת כי לאחר שעזבה את הדירה אין זה מוצדק להטיל עליה אחריות בגין הפרות החוזה שנעשו על ידי בעלה דאז כשהמשיך על דעת עצמו להחזיק בדירה ולא החזיר אותה למשיב בתום תקופת השכירות. .5לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבור שיש לדחות את עיקרו של הערעור. מן הראיות עולה שמר וינשטיין עמד לשירותם של הצדדים כמגשר ומפשר על מנת לברר את החשבונות, ולנסות להביא להסכמה בין הניצים. לא נחתם הסכם בוררות, לא קויימו ישיבות בוררות ואין לקבל שמר וינשטיין היה מוסמך לשחרר את המערערת מהתחייבויותיה כלפי המשיב. המערערת שכרה את הדירה יחד עם בן זוגה לחיים, ושניהם היו שוכרים "יחד ולחוד". לפיכך רשאי המשיב לתבוע את קיום החיובים שלפי החוזה ואת הנזקים הנובעים מהפרות החוזה מאת שניהם או מאת כל אחד מהם לחוד באופן שהוא יכול לגבות את מלוא החוב מאת כל אחד מהם ובלבד שלא יגבה יותר מאשר החוב בשלמותו (סעיף 55לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). מי ששוכר דירה ביחד ולחוד עם שוכר נוסף, במיוחד כך כאשר מדובר בבן זוגו או בשותף לחיים תוך ניהול משק בית משותף, ערב בכך גם להפרות החוזה מצד בן הזוג ואין הוא יכול לפרוש מן החוזה לבדו, באופן חד צדדי תוך התמודדות של המשכיר עם השוכר האחר לבדו, שכן בעת השכרת הדירה הסתמך המשכיר על שני השוכרים כחבים כלפיו ביחד ולחוד למילוי ההתחייבויות על פי חוזה השכירות. .6נראה לי כי מוצדק לתקן תיקון מסויים בפסק דינו של השופט קמא. הוא חייב את המערערת לשלם חוב של דמי שכירות בעבור הדירה לתקופה שמיום 1.2.90ועד ליום .11.4.91שטר הבטחון הוגש להוצל"פ ביום .11.11.90לגבי הדרישה שמכח השטר קבע כב' השופט רנד שלא מגיע למשיב מאומה, וכי הוא קיבל את כל המגיע לו בעבור הדירה או בקשר אליה. לפיכך, נראה מוצדק לחייב את המערערת לשלם למשיב חוב של דמי שכירות רק לתקופה שמיום 11.11.90ועד ליום .11.4.91היינו, למשך 5חודשים ולא 14חודשים. מדובר בסכום של 300דולר לחודש, לפי שער של 2.3770ש"ח ליום הגשת התביעה לבית המשפט קמא, ובסה"כ 565.50, 3ש"ח במקום הסכום של -.244, 10ש"ח, שקבע השופט קמא. .7לאור האמור, אני מציע כי נקבל את הערעור בחלקו כך שבמקום החיוב בסך של -.244, 10ש"ח שבסעיף א' בעמ' 16של פסק הדין נשוא הערעור, יבוא חיוב בסך 565.50, 3ש"ח, כשסכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית כאמור בפסק הדין של הערכאה הראשונה. לא יהא שינוי בשאר החיובים שהטיל בית המשפט קמא על הצדדים, ולגבי הערעור דנן, ישא כל צד בהוצאותיו. הנשיא נ. קליינברגר: אני מסכים. ס. הנשיא השופט ח. אריאל: אני מסכים. ח. אריאל - שופט ס. נשיא ערעורשכירותדמי שכירות