ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה

עילות ההתערבות של בית המשפט לערעורים בפסק דין שניתן בפשרה על פי סעיף 79א' מצומצמות הן. דוגמות להן ניתנו בענין מיידנברג נ' ששון, רע"א 2587/98, תקדין עליון 99(3) 129. כאשר בין יתר המחלוקות שבין הצדדים, בהם הוסמך בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, כלולה גם מחלוקת בשאלת עצם החבות, אין בית המשפט חייב לבסס את פסק הדין בבוא בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, רשאי הוא, ואף חייב, להביא בחשבון את סיכוייה של טענה זו או אחרת להתקבל או להדחות. בית המשפט רשאי ליתן משקל יחסי לענין זה או אחר, אף אם לא ניתן היה לעשות כן כאשר בית המשפט פוסק על פי דין בלבד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה: זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ראובן שמיע), שעניינו תביעה לתגמולי ביטוח, על פי פוליסת ביטוח חיים שהוציאה המשיבה עבור המערער, בגין אובדן כושר עבודה.   הצדדים הסמיכו את בית המשפט קמא ליתן בהליך זה פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1984, בלא שיהיה צורך לנמק את פסקו.   בית המשפט קמא שמע את כל אשר ביקשו שני הצדדים להשמיע, וגם קיבל חוות דעת מאת ד"ר מנחם פורט, רופא מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, שמע את עדותו בבית המשפט, וקבע: "לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כח הצדדים, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובכל החומר המצוי בתיק וכל בפרוטוקול הדיונים, ובהתחשב בנכונות הצדדים להגיע לפשרה (תוך התייחסות לתביעתו החילופית של התובע לענין פסיקת סכום חד-פעמי), הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך 575,000 ₪ כסכום כולל, לחיסול כל חובותיה של הנתבעת כלפי התובע על פי הפוליסה, הן לגבי יתרת חוב העבר והן לגבי העתיד לכיסוי הוצאות התובע כולל שכר טרחת עורך דין".   הסכמת הצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק בפשרה על פי סעיף 79א' האמור לא סויגה בסייגים שלהם טוען המערער בערעורו. וזו לשונה: "אנו מודיעים לבית המשפט כי הגענו להסכמה לפיה בית המשפט יתן את פסק דינו בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא צורך בהנמקה ועל דרך הפשרה".   המערער טוען, בין היתר, כי פסק בית המשפט מלמד כי בית המשפט קבע שלמערער קמה הזכות לתגמולים על פי פוליסת הביטוח, שאם לא כן, כך הוא טוען, לא היה בית המשפט קמא פוסק למערער תגמולים כלשהם. ומשכך, מוסיף הוא וטוען, היה על בית המשפט לפסוק למערער את מלוא התגמולים המגיעים על פי פוליסת הביטוח, ולא הסכום שפסק, שמגיע אך לכדי שליש מהם.   איננו מקבלים את טענת עו"ד דיוויס, כי בפוסקו כך קבע בית המשפט פוזיטיבית כי המערער עמד בתנאי הפוליסה, ולכן זכאי היה למלוא התגמולים על פיה. שני תנאים מצטברים לזכאות על פי הפוליסה: האחד, איבוד כושר העבודה בשיעור של 75 אחוזים לפחות, והשני, אי-יכולת המבוטח לעסוק בעיסוק אחר, כאמור בהגדרת אי-כושר עבודה מוחלט בסעיף 1 לפוליסה, שזו לשונו: "המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה לצורך נספח זה בלבד, אם עקב מחלה או תאונה נשלל ממנו - בשיעור של 75% לפחות - הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק כמפורט בהצעת הביטוח עד אותה מחלה או תאונה, שבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו והכשרתו. זאת - לתקופה העולה על תקופת ההמתנה כנקוב בפוליסה".    המומחה לרפואה תעסוקתית, ד"ר פורט, קבע אמנם כי אין המערער מסוגל לחזור לעבודתו כמסגר, אך יכול הוא לשוב ולהשתלב במעגל העבודה אחר הסבה מקצועית: "למה לא לחזור? יש עבודות שאפשר לבצע ביד אחת ויש חלקים קטנים עם יד אחת אפשר להסתדר ונכון למערער יש אפשרות להשתמש לפעמים ביד שמאל כיד עזר. אפשרות זו קטנה". ובהמשך: "וגם עבודות בפועל, ריתוך או התקנות קטנות הנחוצים ביד אחת כגון הברגות" (עדותו, עמ' 3 לפרוטוקול). עוד קודם לכן, קבע ד"ר פורט בחוות דעתו שבכתב, כי המערער יכול לעבוד בעיסוקים אחרים: "כי אין לו הפרעה בזיכרון או בזרם החשיבה וידו הדומיננטית, רגליו ועמוד השדרה שלו מתפקדים באופן תקין... הוא מסוגל לעבוד בתפקידים המתקרבים לתחומים בהם הוא התמחה (כגון מפקח עבודה במסגרות או החזקה מכנית). הוא יכול גם לעבוד כקניין, כמחסנאי או כמוכר בתחומים המכניקה, המכשור, וציוד מכני".   כידוע, על המבוטח מוטלת חובה לשקם את עצמו ולחזור למעגל העבודה. במהלך התקופה של כשנתיים שבהם קיבל את פיצויי הביטוח היה על המערער לעשות התאמה מקצועית שתבטיח לו תעסוקה. גם ד"ר פורט העיד (פרוטוקול, עמ' 3) כי שנתיים הן פרק זמן סביר להשלמת הסבה מקצועית. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שגם היום, כחמש שנים לאחר התאונה, מעדיף המערער לשבת בחוסר מעש.   על כן, סברת חברת הביטוח המשיבה כי נוכח חוות דעת הרופא, עשוי בית המשפט לקבוע כי המערער לא יהיה זכאי כלל לתגמולי הביטוח על פי הפוליסה אינה מופרכת כלל ועיקר. בנסיבות אלה, אין מקום לטעון לאי-סבירות הסכום שפסק בית המשפט.   בבוא בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, רשאי הוא, ואף חייב, להביא בחשבון את סיכוייה של טענה זו או אחרת להתקבל או להדחות. בית המשפט רשאי ליתן משקל יחסי לענין זה או אחר, אף אם לא ניתן היה לעשות כן כאשר בית המשפט פוסק על פי דין בלבד.   על כן, אין כל יסוד לטענת המערער, כי אם קמה לו זכות לתגמול כלשהו, כי אז מחוייב היה בית המשפט לפסוק לו את מלוא תביעתו. בית המשפט היה רשאי לשקול שיקולים נוספים, ובהם הערכת סיכויי קבלת התביעה, ואף להביא בחשבון את עצם ההסכמה להתפשר (ראו: אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, ע"א 1639/97, פ"ד נג(1) 337, בע"מ 349 מול האותיות ד'-ה').   כאשר בין יתר המחלוקות שבין הצדדים, בהם הוסמך בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה, כלולה גם מחלוקת בשאלת עצם החבות, אין בית המשפט חייב לבסס את פסק הדין, בשאלה זו, כפי שנעשה בעת שהפסיקה היא על פי דין בלבד, על קביעת קיומה של חבות או על שלילת קיומה. במצב זה בית המשפט מוסמך להניח, כי לתובע היה סיכוי בשיעור מסויים להוכיח את קיום החבות, וליתן ביטוי לאותו סיכוי בקביעת סכום הפיצויים.   עילות ההתערבות של בית המשפט לערעורים בפסק דין שניתן בפשרה על פי סעיף 79א' מצומצמות הן. דוגמות להן ניתנו בענין מיידנברג נ' ששון, רע"א 2587/98, תקדין עליון 99(3) 129. בענין שלפנינו לא נתקיימה אף עילה מעילות אלה, ולא עילה כיוצא בהן.   כאמור, בית המשפט איפשר לצדדים לטעון כאוות נפשם, קיבל תצהירים, שמע עדים, והחלטתו אינה בלתי סבירה. הסכום שפסק אינו בלתי סביר, גם נוכח הסכומים שקיבל המערער קודם לכן מהמשיבה.   טענה נוספת בפי עו"ד דיוויס היא שבית המשפט קמא לא ציין בפירוש את סכום שכר הטרחה שפסק למערער, אלא כלל אותו בכלל הסכום שפסק. טוב היה עושה בית המשפט קמא אילו היה מציין במפורש מהו סכום שכר הטרחה והוצאות המשפט. אך משלא עשה כן, וכאשר הוסמך לפסוק בדרך של פשרה, אין אנו רואים להתערב בענין זה. מה גם שאין ראיה לפנינו שבא-כח המערער הביא לפני בית המשפט את פרטי הסכם שכר טרחה שבינו לבין המערער. לא מצאנו ממש ביתר טענות שהעלה עו"ד דיוויס בערעורו, ואנו דוחים את הערעור.   אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪ בצרוף מע"מ נכון להיום.ערעור