קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על מעצר עד תום ההליכים: 1. העורר מערער על החלטתו של בית המשפט קמא (כב' הנשיא אמנון כהן) בב"ש 627/98 שבה הוחלט לעצור אותו עד תום ההליכים. 2. נגד העותר הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום שבו מיוחסות לו עבירות של התפרצות לרכב, גניבת רכב והכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו. לפי עובדות כתב האישום, ביום 2.10.97, שעה 23: 00 או בסמוך לכך, התפרץ הנאשם יחד עם אחרים לרכב שחנה בירושלים, גנב את הרכב יחד עם אחרים ובהגיעו למחסום של שוטרי מג"ב שהיה ממוקם באזור הכפר עבדייה, סירב לעצור את רכבו למרות ששוטרי המחסום הורו לו לעשות כן ובכך הכשיל את השוטרים בביצוע תפקידם. 3. העורר לא חלק בפני בית המשפט קמא על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום. 4. בעררו טען העורר כי בית המשפט קמא טעה כאשר סירב לבטל את כתב האישום בשל "סיכון הכפול" שבו הוא נתון לטענתו, לאור כך שבעבר הוא כבר הורשע בעבירות נשוא האישום על ידי בית-משפט של הרשות הפלשתינאית בבית-לחם. אולם, במהלך הדיון חזר בו בא-כוח העורר מטענה זו. 5. בית המשפט קמא קבע שקמה במקרה זה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ז1996-, וזאת בשל כך שהמשיב מתגורר באזור A שבשטחים, שבו אין לשלטונות ישראל שליטה. לאור כך, קבע בית המשפט קמא, "קיים חשש, כי אם לא ייעצר, יימלט מן הדין". עילת מעצר נוספות קיימת במקרה זה, על פי החלטתו של בית המשפט קמא, לאור כך כי "גניבות רכב על-ידי תושבי השטחים הפכו ל'מכת מדינה' ובמקרה דנן, קיימת, ללא ספק, עילה של סיכון 'בטחון הציבור' שכן, המשיב, לא נרתע, פרץ מחסום של צה"ל ואף יריות שנורו לעברו ופגעו בו, לא גרמו לו לעצור או להישמע להוראות החיילים". בנסיבות אלה, הוסיף בית המשפט קמא וקבע, אין גם מקום לחלופת מעצר, שכן, לא ניתן ליתן אמון במשיב כמו המשיב דנן, ומה גם שהניסיון מוכיח, כי המשטרה ושלטונות הצבא אינם יכולים להגיע לאנשים הגרים באזור שבשליטת הרשות הפלשתינאית, גם אם מקום מגוריהם הוא בסמוך לישוב ישראלי. 6. ב"כ העור טוען כי לא קמה במקרה זה עילת מעצר, שכן אופיו של הנאשם, אשר מעולם לא הסתבך עם החוק, אינו מצביע על כך שנשקפת עקב שחרורו סכנה לציבור. לחלופין טוען ב"כ העורר, היה על בית המשפט קמא להסתפק בחלופת מעצר, ולא היה זה ראוי לעצור את המשיב רק משום שהוא תושב הרשות הפלשתינאית. בהקשר זה, מוסיף בא-כוח העורר וטען, כי טעה בית המשפט קמא כאשר קבע שהעורר הוא תושב אזור A, בעוד שהעורר הוא תושב הכפר ואדי-גנאם הנמצא מחוץ לבית-לחם והא באזור C שהוא בשליטה מלאה של צה"ל ומשטרת ישראל. כתובת זו רשומה לטענת בא-כוח העורר גם בתעודת הזהות שלו. בעת הדיון לא היתה בידי העותר תעודת הזהות שלו הנמצאת לדבריו בבית המעצר, אך הוא הציג בפני את רשיון הנהיגה שלו שבו אכן מופיעה כתובת זו של ואדי גנאם. הכפר. 7. בבירור שנערך על-ידי הפרקליטות, לבקשתי, לאחר הדיון הסתבר כי גם בתעודת הזהות של המשיב רשומה כתובת המגורים שלו, כפי שטען, בוואדי-גנאם. 8. עם זאת, העורר עצמו טען בהודעתו במשטרה כי הוא תושב בית-לחם ואף טרח לפרט כי הוא מתגורר "ליד השוק". גם בפסק-הדין של בית המשפט הפלשתינאי, שהומצא על-ידי העורר, נרשם שהעורר הוא תושב בית-לחם. לאור כך, אין זה ברור כלל ועיקר שבית המשפט קמא טעה בקביעתו שהמשיב הוא תושב אזור A. 9. ואולם גם אם מתגורר המשיב בכפר גאנם, הרי שעל פי בירור שנערך על ידי הפרקליטות לאחר הדיון עולה שכפר זה (ואדי-גנאם) אינו נמצא באזור C אלא הוא נמצא באזור B. עוד עולה על פי אותו בירור כי שוטרי תחנת עציון אינם מוסרים הזמנות ואינם מבצעים צווי הבאה באזור זה. הזמנות וצווי הבאה כאלה מועברים על ידי תחנת עציון ל - DCO הפלשתינאי, אלא, כפי שנמסר על ידי הפרקליטות, למעשה אין שיתוף בעולה בין המשטרות הללו, והצווים, הלכה למעשה, אינם מתבצעים. 10. בעבר הוריתי, לאור שיקול זה, על מעצר נאשם שהוא תושב אזור B שכן "על פי ההסכם שבין ישראל לרשות הפלשתינאית, אין לישראל שליטה באזור B (למעט פעולות בטחון מסויימות), והמשטרה הפלשתינאית היא שקיבלה על עצמה את האחריות לשמירת הסדר הציבורי באזור זה בכל הקשור לתושבים הפלשתינאים. משמעות הדבר היא שאין אפשרות לקיים פיקוח על המשיב, אם ישוחרר, ולהבטיח את התייצבותו למשפט." (ב"ש 1016/97 1016/97 מדינת ישראל נגד חאתם בן דאוד קסיס (לא פורסם). החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון (ראה: בש"פ 806/97 קסיס חאתם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) וגם על ידי בית המשפט העליון אשר קבע כי: "במקרה דנן, מדובר בעורר המתגורר באזור שבו שמירת הסדר הציבורי נתונה בסמכותה של משטרת הרשות הפלשינתאית; ואין צורך להכביר מילים הרבה על מנת להצביע על מיגון האפשרויות העומדות לרשותו של העורר להימלט מן הדין, אגב היטמעות באוכלוסיה החיה בשטחי האוטונומיה ...". 11. לאור כך אני סבור כי צדק בית המשפט קמא כאשר קבע שקיים במקרה זה חשש של הימלטות מהדין, חשש הגובר לאור כך שהעורר הצליח בעבר לפרוץ מחסום של צה"ל ולהימלט חרף היריות אשר נורו עליו. מקובל עלי גם טעמו הנוסף של בית המשפט קמא לפיו, קיים במקרה זה סיכון לביטחון הציבור בשחרורו של המשיב לאור החשש שהמשיב יחזור לישראל כדי לבצע עבירות רכוש, חשש הנתמך בכך נימוקופי החלטתו של בית המשפט קמא, לאור כך כי "גניבות רכב על-ידי תושבי השטחים הפכו ל'מכת מדינה' ובמקרה דנן, קיימת, ללא ספק, עילה של סיכון 'בטחון הציבור' שכן, המשיב, לא נרתע, פרץ מחסום של צה"ל ואף יריות שנורו לעברו ופגעו בו, לא גרמו לו לעצור או להישמע להוראות החיילים". 12. להמשיך ולחדור לשטח ישראל לביצוע עבירות רכוש נוספות זה לאור כך, אני סבור כי גם אם טעה בית המשפט קמא עת שקבע כי המשיב הוא תושב אזור A, שעה שבפועל המשיב הוא תושב אזור C, אין בכך כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט קמא אשר בשלה הוא הורה על מעצרו של המשיב, וזאת משום שמדינת ישראל איננה מקיימת שליטה אפקטיבית באזור זה מעבר לאמור יצויין כי החשש להימלטות אינו נובע רק מעצם העובדה שהמשיב הוא תושב אזור A, אלא גם מכך שכאשר נעצר המשיב עם הרכב הגנוב במחסום צבאי ישראלי, הוא ברח עם הרכב כאשר השוטרים יורים לעברו. 13. לאור האמור, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. הערר נדחה. עררמעצרמעצר עד תום ההליכים