בהחלטתו מיום 27.2.2011, קבע בית הדין הרבני כי לו נתונה הסמכות לדון בענייני הרכוש מכוח כריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין. העותרת לא ערערה על החלטתו של בית הדין, והתנהלו לפחות שלושה דיונים בבית הדין בענייני הרכוש, במהלכם כפרה העותרת בסמכותו של בית הדין וסירבה להעיד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה נגד סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת רכוש: השופט י' עמית: 1. העותרת והמשיב 1 (להלן: המשיב) נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1984 ולימים היחסים בין בני הזוג עלו על שרטון. ביום 8.9.2008 פנתה העותרת לבית הדין הרבני בתל-אביב בתביעה לשלום בית ולחילופין בתביעת גירושין אליה כרכה, בעצתו של עורך דינה דאז, את ענייני הרכוש. ניסיון לשלום בית לא צלח, הצדדים הגישו תביעות שונות לבית הדין בענייני עיקול רכוש, ובית הדין נעתר לבקשת העותרת לעקל חלק מרכושו של המשיב. ביום 2.12.2009 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יתגרשו ולאחר מכן יידונו התביעות הרכושיות ביניהם בבית הדין. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק הדין בבית הדין הרבני. הצדדים התגרשו ביום 3.1.2010 ונקבעו מספר דיונים בבית הדין הרבני על מנת לדון בענייני הרכוש. העותרת, שבינתיים החליפה ייצוג, כפרה בסמכותו של בית הדין לדון בתביעות הרכושיות וטענה כי הוטעתה על ידי בית הדין ועל ידי עורך דינה דאז, שלטענתה, אף הטריד אותה מינית והוגשה כנגדו תלונה. ביום 19.12.2010 הגישה העותרת תביעה לחלוקת רכוש לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. 2. בהחלטתו מיום 27.2.2011, קבע בית הדין הרבני כי לו נתונה הסמכות לדון בענייני הרכוש מכוח כריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין. העותרת לא ערערה על החלטתו של בית הדין, והתנהלו לפחות שלושה דיונים בבית הדין בענייני הרכוש, במהלכם כפרה העותרת בסמכותו של בית הדין וסירבה להעיד. ביני לביני, בהחלטתו מיום 6.6.2011 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אינו רואה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני, למרות הספק בדבר סמכותו של בית הדין לדון בתביעות רכושיות לאחר הגירושין. 3. ההליכים בבית הדין המשיכו, אך נוכח סירובה של העותרת להתדיין בפניו קבע בית הדין כי ככל שהעותרת לא תגיש ערעור תוך 15 יום לבית הדין הגדול לערעורים, בית הדין יראה לנכון לקבוע דיון להוכחות כבקשת המשיב (החלטה מיום 7.9.2011). בעקבות החלטת בית הדין, הגישה העותרת בקשה לבית הדין הרבני הגדול להארכת מועד הערעור, אך הבקשה נדחתה מאחר שהעותרת לא הראתה סיבה לחרוג מתקנות סדר הדין לעניין מועד הגשת הערעור (החלטה מיום 9.1.2012). 4. ביום 16.4.2012 הגיש המשיב 1 הודעה ובה תיאור הליכים שונים בבית הדין הרבני בין הצדדים בשנה זו. מכאן לעתירה שלפניי. 5. העותרת עתרה לסעדים הבאים: להורות לבית הדין הרבני האזורי להימנע מלדון בתביעות הרכושיות בינה לבין המשיב ולחילופין להורות לבית הדין הרבני הגדול להאריך את המועד להגשת הערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לפיה מסורה לו הסמכות לדון בענייני הרכוש, וכן להורות על ביטול העיקול שהוטל על חלקה של העותרת בבית שירשה. לטענת העותרת, קניית הסמכות על ידי בית הדין הרבני עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בבג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994) (להלן: עניין סימה לוי) לפיה אין סמכות לבית הדין לדון בענייני הרכוש לאחר מתן הגט. עוד נטען, כי תביעת הרכוש נכרכה שלא כדין תוך הטעייתה של העותרת. כן תקפה העותרת את החלטת בית הדין הגדול שלא להאריך את מועד הערעור על החלטת בית הדין, חרף העובדה שהוטעתה על ידי עורך דינה והחליפה ייצוג. עוד הלינה העותרת על כך שבית הדין הטיל עיקול על דירת הוריה, אותה ירשה יחד עם אחיה, ובשל כך אין הם יכולים למכור את הדירה. מנגד, טען המשיב כי בית הדין קנה סמכות גם לאחר הגירושין, לאור כריכתם של ענייני הרכוש לתביעת הגירושין וההסכמה בכתב של הצדדים. כמו כן נטען לדחיית העתירה על הסף בשל חוסר נקיון כפיים של העותרת שהציגה נתונים שגויים בעתירה ועשתה שימוש לרעה בהליכים משפטיים. 6. שאלת סמכותו של בית הדין להמשיך לדון בענייני הרכוש לאחר מתן הגט אכן אינה נקיה מספקות. העותרת נסמכה על פסק הדין בעניין סימה לוי אך שם נדונה שאלת הסמכות של בית הדין לדון בתניית שיפוי במסגרת הסכם גירושין שבית הדין נתן לו תוקף של פסק דין. נקבע כי תניית השיפוי עומדת על רגליה שלה ובית הדין לא קנה סמכות לדון בתניית השיפוי, לא מכוח סמכותו על פי חוק ולא מכוח סמכותו הנמשכת (לביקורת על פסק הדין, ולדעה כי לבית הדין סמכות רחבה יותר, במיוחד לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, התשל"ג - 1973, ראו ברכיהו ליפשיץ "גן התעתועים של 'ענייני נישואין וגירושין'" משפחה במשפט ב 107 (תשס"ט)). ענייננו בעתירה זו בתביעת רכוש שנכרכה כדין לתביעת הגירושין, ושני הצדדים הסכימו כי תביעת הרכוש תידון לאחר סידור הגירושין. לכך יש להוסיף כי שאלת סמכות בית הדין לאחר מתן הגט טרם הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקה וקיימות דעות שונות בנושא (ראו: בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1 (1982) והשוו לבג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני ( 27.7.2008), בפסקה 10 לפסק דינו של השופט לוי. כמו כן ראו בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הגדול, פ"ד סא(1) 259, 295-294 (2006) והשוו לבג"צ 7716/05 פלונית נ' פלוני ( 27.8.2007), בפסק דינה של השופטת ברלינר). נוכח הסוגיות המתעוררות בהקשר זה, הורה הרכב בית משפט זה לפי קביעת הנשיא לקיים הרכב מורחב בנושא זה (בג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (החלטה מיום 7.3.2012)). 7. למרות שסוגיית היקף סמכותו של בית הדין לאחר מתן הגט עומדת על המדוכה בבית משפט זה, איני סבור כי המקרה שלפנינו מצדיק התערבות בית משפט זה, ודין העתירה להידחות על הסף. הסעד של ביטול העיקול דינו להידחות ולו מן הטעם של אי מיצוי הליכים. העותרת אף לא טרחה לפנות לבית הדין הרבני האיזורי לביטול העיקול, וממילא לא הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. לכך יש להוסיף כי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין ניתנה ביום 2.12.2009, הצדדים התגרשו ביום 3.1.2010, החלטתו של בית הדין האזורי לפיה יש לו סמכות להמשיך לדון בענייני הרכוש ניתנה ביום 27.2.2011 אך העותרת הגישה ערעור על ההחלטה רק בחלוף חודשים רבים. החלטתו של בית הדין הרבני הגדול שלא להאריך המועד להגשת הערעור היא החלטה דיונית, ואין דרכו של בג"ץ להתערב בכגון דא. ועיקרו של דבר. המקרה שלפנינו קיצוני בעובדותיו מהמקרים שנדונו בפסיקה. העותרת היא שכרכה מלכתחילה את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין, העותרת הסכימה במפורש להמשיך להתדיין בפני בית הדין לאחר מתן הגט, והעותרת אף הגישה בקשה להטלת עיקול על נכסיו של המשיב לאחר מתן הגט (ראו בהחלטת בית הדן הרבני מיום 27.2.2011). בנסיבות אלה, דין העתירה להדחות מטעמי מניעות וחוסר נקיון כפיים. 8. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. בית דין רבני