בחוות דעתו קבע ד"ר זהר כי קיימת אצל התובע הפרעה נפשית משמעותית הגורמת לנכות צמיתה של %50, מתוכם מיחס המומחה % 15 נכות צמיתה לתגובה הפוסט טראומתית הקשורה לתאונת הדרכים, ו-% 35 להפרעה אורגאנית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פוסט טראומה אחרי תאונת דרכים: בתאריך 5/8/93 היה מעורב התובע בתאונת דרכים בעת שנסע באוטובוס. התובע יליד 1937, היה בן 56 במועד התאונה ובן 60 כיום. הנתבע 1 הינו נהג אוטובוס אשר היה מעורב בתאונת הדרכים אשר בה נפגע התובע. הנתבעת 2 היא חברת ביטוח אשר בזמנים הרלוונטיים לעילת התביעה ביטחה את המשתמשים ברכב האוטובוס אשר בו נהג הנתבע 1במועד התאונה. בית משפט זה מינה את ד"ר משה זהר מומחה בתחום הפסיכיאטרי על מנת שיחוה דעתו לגבי שעור נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה. בחוות דעתו קבע ד"ר זהר כי קיימת אצל התובע הפרעה נפשית משמעותית הגורמת לנכות צמיתה של %50, מתוכם מיחס המומחה % 15 נכות צמיתה לתגובה הפוסט טראומתית הקשורה לתאונת הדרכים, ו-% 35 להפרעה אורגאנית. ב"כ התובע עותרת לכך שבית משפט זה יקבע כי הנכות התפקודית אשר נגרמה לתובע גבוהה משעור נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה. עוד ביקשה ב"כ התובע כי בית משפט זה יחשב את הפסד ההשתכרות וכושר ההתשכרות של התובע על בסיס שכר המינימום, וזאת מן הטעם שהתובע היה מובטל סמוך לקרות התאונה. הנתבעים, מצידם, סבורים כי אף על פי שחלה הרעה רפואית במצבו של התובע לא שינה התובע מצבו לרעה כתוצאה מהתאונה. עוד טוענים הנתבעים כי לתובע כלל לא נגרמו הפסדי השתכרות בעבר, ולא יגרמו לו כאלה בעתיד, שכן היה בעבר ועודנו כיום, מובטל, וכי מצב זה - לטענתם - סביר כי לא ישתנה בעתיד. דיון: על מנת שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר על בית המשפט להשתכנע שהיא גם בעלת משמעות תפקודית. סטיות משעור הנכות הרפואית, לכאן או לכאן, בקביעת הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, נעשות כאשר בית המשפט משתכנע ששעור הנכות הרפואית אינו משקף את הפסדו האמיתי של התובע. בתי המשפט בישראל לא נמנעו מעשות שימוש בשיקול הדעת המסור להם בענין זה (ראה - ע"א 251/82 עידה נ' חביב כ"ה 226, ע"א 237/55סטוניצר נ' פומרנצ'יק פד"י י' 1050, ע"א 267/61 אברמסון נ' נהור פד"י ט"ו 2418 ואחרים). ב"כ התובע מבקשת שבית משפט זה יקבע כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה מן הנכות הרפואית, ואילו ב"כ הנתבעים עותר לכך שיקבע כי לא נגרמה לתובע כל נכות תפקודית כתוצאה מן התאונה. כל אחד מן הצדדים הביא טעמים לגישתו: על פי גרסת ב"כ התובע, עולה מחוות הדעת הרפואית, כי התובע היה מצוי במצב רפואי גבולי גם קודם לקרות התאונה. על פי גרסת ב"כ הנתבעים, התובע חדל לתפקד כמפרנס וכראש משפחה עוד טרם התאונה, והתוצאה, לגישתם, היא שאין לפסוק לו כל שעור של נכות תפקודית. העידו בפני התובע, מעסיקו לשעבר, ואשתו. המעסיק העיד, כי התובע עבד בשירותו עד אשר פיטרו בשנת 1992. הפיטורין נעשו על רקע של צמצומים בעסקו של המעסיק, ולא על רקע תפקודו של התובע בעבודה. אדרבא, המעסיק העיד בפני כי היה שבע רצון מן העבודה שביצע התובע, וכי התובע היה עובד טוב ומסור. על פי עדות רעייתו של התובע, עד מועד התאונה התפרנסה משפחת התובע מעבודתו של התובע. עוד העידה, כי התובע נהג לסייע לה בטיפול בילדיהם ובנקיון הבית. המצב השתנה לרעה, לטענתה, לאחר התאונה, וזאת בנסיבות בה היה התובע מדוכא. על פי עדותו של התובע עבד עד שנת 1992, ובשנת 1992 הפסיק לעבוד, לאחר שפוטר מעבודתו. על פי עדותו, משנת 1992 ואילך חיפש עבודה בלשכת התעסוקה, ואצל קבלני עבודות, בנוסף לכך עבד בעבודות מזדמנות. לטענת התובע, מחמת גילו ומשום שתחום מומחיותו בעבודה הדורשת מאמץ גופני רב (זיפות וטיח) לא יכול היה למצוא עבודה. ואילו לטענת ב"כ הנתבעים, גם בתקופה בה הועסק התובע אצל המעסיק, לא היה זה משום כישוריו, אלא מתוך כך שמעסיקו ביקש לעשות חסד עמו, וכי התובע לא הועסק בשנית אצל המעסיק, שכן היה נעדר כישורים להפעלת מכונה מתוחכמת, אשר היתה בשימוש המעסיק. המעסיק אמנם העיד כי התובע לא היה מוכשר לעבודה במכונה משוכללת, אולם משנשאל מעסיקו של התובע מדוע לא העסיק את התובע בשנית לאחר שעסקו התאושש, ענה כי: "אני שמעתי שהיתה לו תאונה והוא לא היה מסוגל שום דבר." לטענת ב"כ הנתבעים הראיות בתיק מצביעות על כך שמשכורתו של התובע נעה בין 500 ש"ח ל - 800 ש"ח לחודש, וכי התובע נזקק להשלמת הכנסה. הדבר אינו מתישב, לטענתו, עם תאורי עדי התביעה, שתפקודו של התובע היה טוב. התובע אמנם העיד, כי משכורתו עמדה על סך של כ - 500, 3 ש"ח לחודש. עם זאת, הסכים כי יתכן שסכום זה יכול היה לעמוד, בתקופה מסוימת, על סך של 900- 800 ש"ח. גם מעסיקו העיד, כי משכורתו של התובע לא היתה גבוהה, וכי הרויח בסביבות 200,1000, 1ש"ח לחודש. התובע העיד, כי היה מקבל השלמת הכנסה. ממסמכים שהוגשו לתיק עולה, כי משכורתו של התובע בין השנים - 1992 1985היתה נמוכה, ובתקופות מסויימות אף נמוכה משכר המינימום. טענתו של ב"כ הנתבעים הינה, שעוד לפי התאונה לא היה התובע בתפקוד מלא, וכי במשך מס' חדשים לפחות לא הצליח התובע למצוא עבודה עקב גילו, נכותו ומגבולותיו, מבלי קשר לתאונה. ומכאן - לטענת ב"כ הנתבעים - שלא נגרמה לתובע נכות תפקודית. ב"כ התובע סבורה, לעומת זאת, כי למרות מגבלותיו לפני התאונה הצליח התובע לקיים את משפחתו בכבוד ולנהל חיים רגילים. נסיבות דומות למקרה דנן, היו לטענת ב"כ התובע, בע"א 4532/90 (לא פורסם), שהעתקו צורף לסכומי התביעה. ב"כ הנתבעים ביקש לאבחן המקרה הנדון ב - 4532/90 מהמקרה דנן. עיינתי בע"א 4532/90, ומצאתי כי אף על פי ששתי השאלות העיקריות אשר נדונו שם, ודהיינו: שאלת מידת ההחמרה בנכותו של התובע ושאלת שכרו סמוך לתאונה, מקום בו היה מובטל במועד התאונה, דומות לשאלות אשר בפני - הרי כל מקרה נדון לגופו. מובן כי הכללים המנחים את בית המשפט זהים הם, אולם נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה עשויות להוביל לתוצאות שונות. אכן, התרשמתי כי במקרה דנן, ושלא כבע"א 4532/90, לא התחולל מפנה דראסטי באורח חייו של התובע בעקבות תאונת הדרכים. אולם, אין להתעלם מן העובדה שיתכן כי לנוכח ההחמרה במצבו של התובע כלו כל הקצין על סיכוייו להשתלב בשוק העבודה, ואינני מקבלת גרסת ההגנה, שתפקודו של התובע לא נפגע כלל מן התאונה. באשר להפסד השתכרות / כושר השתכרות: לאור העובדה שהתובע היה מובטל בסמוך לתאונה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפתור את הקושי שבקביעת הפסד השתכרותו וכושר השתכרותו בכך שאפסוק בפריט נזק זה על דרך של אומדן גלובלי. לאחר שלקחתי בחשבון את כל השקולים הצריכים לענין, במקרה זה, הגעתי לכלל דיעה כי הפסד השתכרותו של התובע בעבר, קרי: ממועד התאונה ועד היום, והפסד השתכרותו לעתיד, קרי: עד הגיעו של התובע לגיל 65, עולים ביחד כדי הסך של 000, 35 ש"ח. באשר לכאב וסבל: אין מחלוקת, כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, על פי התקנות, לפי 15 אחוזי נכות צמיתה בהפחתת גיל כשסכום החישוב בראש נזק זה נכון למועד פסה"ד עומד על סך של 400, 16 ש"ח. ובאשר להוצאות: התובע צירף קבלות חלקיות (ת2), כשברור לי שהיו הוצאות נוספות, שבגינן התובע לא שמר קבלות. אני אומדת את הוצאות התובע בגין עניני רפואה ונסיעות בסכום של 500, 1 ש"ח. ובאשר לעזרת הזולת: אין ספק שמאז התאונה נזקק התובע לליווי צמוד יותר של בני משפחתו בשל התנהגותו ובעיותיו הנפשיות. בפריט זה, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך 000, 5 ש"ח. באשר לניכויים: התובע קיבל שני תשלומים תכופים: האחד ביום 10.11.93 בשעור 000, 2 ש"ח; והשני ביום 07.12.93 בשעור 000, 3 ש"ח. סכום זה, משוערך להיום, עומד על סך של 500, 8 ש"ח, והוא ינוכה מסכום הפיצוים להם זכאי התובע. סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ו/או לחוד, לשלם לתובע, בגין נזקיו מתאונת דרכים מיום 05.08.93 את הסכומים כדלקמן: בגין הפסד השתכרות (לעבר ולעתיד) - 000, 35 ש"ח. בגין כאב וסבל - 400, 16 ש"ח. בגין הוצאות (רפואיות ונסיעות) - 500, 1 ש"ח. בגין עזרת הזולת - 000, 5 ש"ח. סה"כ 900, 57 ש"ח. ניכויים (תשלומים תכופים) - 500, 8 ש"ח. כך שהסכום שנותר לתשלום - 400, 49 ש"ח. לסך האמור (400, 49 ש"ח) יצטרף שכ"ט עו"ד בשעור של % 13+ מע"מ, כשהסכום הכולל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. התחום הנפשיפוסט טראומהתאונת דרכים