על פי סעיף 62 ד' לחוק חוזה הביטוח אין בסיס לתביעת תחלוף כאשר קיים יחס של עובד מעביד בין המזיק לניזוק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פי סעיף 62 ד' לחוק חוזה: בפניי תביעת שיבוב.   בכתב הגנתה ביקשה הנתבעת למחוק את התביעה על הסף. לטענת הנתבעת התובעת באה בנעלי י.ד. רכב ותחבורה בע"מ, כאמור בכתב התביעה (להלן "המבוטחת"). הנתבעת היא עובדת המבוטחת ונהגה בעת התאונה ברכב השייך אף הוא למבוטחת. הנתבעת בוטחה כנגד נזקים שיגרמו לצד ג' אצל "אריה" חברה לביטוח בע"מ (להלן "אריה").   על פי סעיף 15 לתוספת לתקנות הביטוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו - 1986 (להלן: "התוספת") וכן על פי פוליסת הביטוח הן של התובעת והן של "אריה" "חבות לענין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח" מוחרגת. על פי סעיף 62 ד' לחוק חוזה הביטוח אין בסיס לתביעת תחלוף כאשר קיים יחס של עובד מעביד בין המזיק לניזוק. לפיכך, טוענת הנתבעת לא קיימת, הן על פי הדין והן על פי חוזי הביטוח למינהם עילת תחלוף כאשר הרכבים המעורבים בתאונה שייכם לאותו מבוטח גם אם מדובר על מבטחים שונים.   החבות אני סבורה כי יש לדחות את טענת התובעת על שתי חלופותיה.   סעיף 15 לתוספת וההוראות בפוליסות קובעים: "המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות לעניין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או נהג הרכב או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם".   המבטחת, במקרה שבפנינו, היא התובעת ואילו הנתבעת היא נהגת ברכב הנפגע, ואין ספק כי הרכוש שנפגע אינו שייך לה.   לפיכך, אין מקום להחלתו של החריג הקבוע בסעיף 15 לתוספת.   סעיף 62 א' לחוק חוזה הביטוח קובע את זכות התחלוף: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם".   סעיף 62 ד' לחוק חוזה הביטוח מסייג את הזכות וקובע: "הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם".   אינני סבורה כי זהו המקרה שבו חל הסייג.   בכתב התשובה ציינה התובעת כי שתיים הם מבוטחות של התובעת - י.ד רכב ותחבורה בע"מ וכן ג.ד.ן חברה ליצוא בע"מ (להלן: "המבוטחת השנייה") הניזוקה היא המבוטחת השנייה, אשר חכרה את הרכב מהמבוטחת.   בין המבוטחת השנייה לבין הנתבעת אין כל קשר, על כן אין תחולה להוראות החוק.   הנתבעת הוכיחה טענותיה בכתב התשובה והציגה את פוליסת הביטוח ת/ 4, ממנה משתקפות שמות המבוטחות, היא העידה את מר גרבר עידו, אשר נהג ברכב המבוטח ביום התאונה, והעיד כי הרכב בחזקת אביו, אשר קיבל אותו מחברת ג.ד.ן בע"מ (המבוטחת השנייה) בצורה של ליסינג. בתום תקופת הליסינג יעבור הרכב לבעלות המשתמש בו.   לפיכך, גם אם לכאורה שני הרכבים הם באותה בעלות, הרי למעשה רכב המבוטחת מוחזק על ידי שניים, שהם בעלי הפוליסה, ונזקי הפגיעה נזקפים לחובת המחזיק האחר.   מטעם זה אני סבורה, כי יש לדחות גם טענה זו.   חלוקת האחריות אין מחלוקת כי הרכב בו נהגה הנתבעת פגע ברכב בו נהג מר גרבר עידו.   בכתב התביעה צוין כי בזמן התאונה היה רכב המבוטחת בעצירה מוחלטת. בעדותו בבית המשפט העיד נהג הרכב, מר עידו גרבר (להלן "הנהג") כי נהג במתחם שדה התעופה בן גוריון וחיפש את הכניסה לחניון. נסיעתו היתה איטית. תוך כדי נסיעה פגעה בו הנתבעת מאחור. הוא הכחיש שהיה בזמן התאונה בעצירה מוחלטת וטען כי נסע במהירות נמוכה מאד.   הנתבעת העידה כי היא נסעה בנתיב האמצעי, מתוך שלושה נתיבים, בעוד מר גרבר נסע בנתיב הימני. במהלך הנסיעה הוא עבר לנתיב האמצעי ואח"כ לנתיב השמאלי חזר לאמצעי ונעצר. שעה שחזר לנתיב האמצעי היא פגעה בו מאחור. היא הבהירה כי הבחינה בהססנותו, ראתה את מר גרבר עובר ממסלול למסלול וכן ראתה אותו בולם את רכבו אלא שהיא סברה כי הוא ימשיך לנסוע. את התאונה סיכמה במילים "אני פשוט הייתי במהירות גבוהה" (עמ' 6 ש' 5 - 6). בדו"ח התאונה (ת/10) אותו מילאה הנתבעת ביום 25.1.98 היא ציינה: "לא שמרתי מספיק מרחק וניכנסתי בו מאחור". אין ספק כי הנהג נסע בהיסוס ובמהירות איטית מאד, תוך שהוא מחפש על גבי השלטים את החניון לו הוא זקוק. סביר להניח כי הנהג האט בבת אחת (ואולי אף עצר כאמור בכתב התביעה ובגירסת הנתבעת) את רכבו שעה שגילה את השלט המפנה לחניון לו היה זקוק. מאידך העידה הנתבעת כי ראתה שהנהג מהסס בנהיגתו ועובר מנתיב לנתיב. בנסיבות אלה נדרשה ממנה מידת זהירות גדולה יותר מהרגיל. בנסיבות אלה אני קובעת כי הנתבעת היא האחראית לתאונה אלא שקיימת תרומת רשלנות מצד הנהג בשיעור של 30%.   הנזק התובעת שיפתה את מבוטחה בסכום של 20,365 ש"ח עבור הנזק הממשי ובסך של 3,600 ש"ח בגין ירידת הערך. עבור שכ"ט שמאי שילמה התובעת סך של 400 ש"ח. היא הגישה חוו"ד שמאי מטעמה הן לנזק הממשי והן לירידת הערך.   ב"כ הנתבעת איננו חולק על שעור הנזק הממשי אלא על שעור ירידת הערך. לטענתו לא ניתן לאמץ את חוות דעת השמאי מטעם התובעת לענין ירידת הערך שכן השמאי לא בדק את הרכב לאחר תיקונו. על פי "דו"ח ועדת ששון" (אשר עותק ממנה צורף לסיכומים) נקבע במפורש, בסעיף 4.1 כי חישוב ירידת הערך תעשה אך ורק לאחר בדיקת הרכב לאחר התיקון. לענין זה משיב ב"כ התובעת כי דו"ח ועדת ששון איננו דו"ח מחייב ובסעיף 4.10 נקבע שניתן לערוך חישוב לירידת הערך לרכב שלא תוקן, ללמדך כי ניתן לקבוע ירידת ערך לרכב מבלי שנבדק לאחר תיקונו.   דו"ח ועדת ששון היא חוברת מנחה לחישוב ערכי רכב וירידת ערך ואינו מסמך מחייב. הנתבעת לא ביקשה לזמן את עורך חוות הדעת מטעם התובעת להחקר על חוות דעתו ולא הגישה חוו"ד נגדית. אין מחלוקת כי למבוטח שולם סכום של 3,600 ש"ח עבור ירידת הערך ולפיכך יש לדחות טענה זו.   לחלופין טוען ב"כ הנתבעת כי השמאי מטעם התובעת לא התייחס לנתונים שונים שיש בהם כדי להפחית מערכו של הרכב. ב"כ התובעת עורך בסיכומיו חישוב הלוקח בחשבון את כל הנתונים הרלוונטיים, לדעתו, לקביעת ערכו של הרכב עובר לתאונה. נראה כי בענין זה נטל על עצמו ב"כ הנתבעת תפקיד כפול הן של עד והן של מומחה. אין כמובן להתייחס לחישוב זה משלא הובאה כל חוו"ד נגדית לחוו"ד התובעת.   סוף דבר סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 26,842 ש"ח. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ש"ח. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.תביעת שיבוביחסי עובד מעביד