קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי קרקע עקב הפקעה לצורכי ציבור: זוהי תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה מתבקש בית המשפט ליתן צו המורה על פינוי דחוף של השטח המופקע המוחזק בידי המשיב, על יסוד הוראות סעיף 8לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943(להלן: "פקודת הרכישה). השטח אותו מתבקש המשיב לפנות לטובת מבקשת מס' 1הינו חלק מחלקה 140בגוש 10836(להלן: "הקרקע"). המבקשת מס' 2פירסמה ביום 30/3/95הודעת הפקעה, על פי סמכותה לפי סעיפים 189ו - 190לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965, בהתאם לתוכנית מפורטת חפ/428, המתיחסת להרחבת שדרות המגינים בחיפה, וכן על-פי הוראות סעיפים 5ו - 7לפקודת הרכישה הנ"ל. בהודעה נקבע כי הקרקע הנ"ל דרושה לוועדה לחלוטין לצרכי ציבור, וכי הוועדה מוכנה לבוא בדברים, עם כל אדם הטוען לזכות או טובת הנאה כלשהיא בקרקע, באשר להפקעת קרקע זו. המשיב מחזיק בחלק של הקרקע הנ"ל, המהווה חנות, מכח חוזה שכירות עם חברת עמידר, בתור דייר מוגן. שטח החנות הוא כ - 22מ"ר. בניגוד למבנים עסקיים אחרים הנמצאים בסמיכות ושמתנהל בהם מסחר פעיל, עסקו של המשיב אינו פעיל והחנות סגורה. ביום 15/6/95נמסרה למשיב הודעה מטעם מבקשת מס' 1(עירית חיפה) (ת/2), בה הודע לו כי חלק מהחלקה, בה הוא מחזיק את החנות (כדייר מוגן), הופקע ומיועד לפינוי והריסה. מדובר בחלקה הקדמי של החנות בלבד, הפונה לכביש. כמו-כן, בהודעה הנ"ל נמסר למשיב כי הוא מוזמן למנהל מחלקת המקרקעין של עיריית חיפה לניהול מו"מ לתשלום פיצוי בגין הפינוי וההפקעה. בין הצדדים התנהל משא ומתן ממושך, שבמהלכו נדחה הדיון בתיק זה פעמים רבות. ברם, נסיונות והצעות המבקשת לפצות את המשיב העלו חרס. ב"כ המבקשות ערך בדיקה של הנכסים הסמוכים לנכס אותו מחזיק המשיב, כדי שתהיה בידיו השוואה לעניין שווי נכסו של המשיב ולעניין הפיצויים, והציע למשיב סכום של -.000, 46דולר, כפיצוי בשל ההפקעה וכנגד מסירת החזקה בנכס. אך ללא הואיל, הצעה זו נדחתה ע"י המשיב. גם כאשר הציע ב"כ המבקשות כי ימונה שמאי מקרקעין מטעם בית המשפט, שיעריך את הפיצוי בדרך של השוואה עם נכסים אחרים, הסמוכים לנכס אותו מחזיק המשיב, המשיך המשיב בסרובו, ודחה את ההצעה. למשיב הוצעה הצעת פשרה ע"י בית המשפט לחיסול הסיכסוך, לפיה יפנה המשיב את כל החנות נשוא הדיון, כולל את חלק שטח החנות, שאינו כלול בשטח שהופקע, ימונה שמאי מקרקעין לצורך קביעת שווי פיצויי ההפקעה המגיעים למשיב (עבור כל החנות), והוסכם כי חוות דעתו של השמאי, לגבי גובה הפיצויים שייקבעו, תהה סופית ולא ניתנת לערעור. המשיב נתן את הסכמתו להסכם הפשרה המוצע ביום 24/12/97, וביהמ"ש נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין, עם זכות לביטול הפשרה. ברם, בהודעה שנמסרה לביהמ"ש מטעם המשיב ביום 1/1/98, הודיע המשיב כי הינו חוזר בו מהסכמתו להצעת הפשרה, ופסה"ד של הפשרה בוטל. בנסיבות אלה אין מנוס מכך, כי יינתן פסק-דין על יסוד חומר הראיות שבתיק. המבקשות טוענות כי הליכי ההפקעה שננקטו על ידן היו כדין, בהתאם לסעיפים 189ו - 190לחוק התכנון והבנייה, וכפי שמתבקש מסעיפים 5ו - 7לפקודת הרכישה, ומבקשות מביהמ"ש ליתן צו למסירת החזקה בקרקע לפי סעיף 8, לפקודה הנ"ל. יש לציין כי המשיב לא הגיש מטעמו כל תצהיר, ולא הועלתה על-ידו טענה כלשהיא לגופו של ענין לפגמים בהליכי ההפקעה שננקטו ע"י המבקשות, או ביחס לתקפות התוכנית חפ/ .428הטענה היחידה השגורה בפיו של המשיב, היתה כי "חבל שהעיריה עושה דבר כזה" (עמ' 11לפרוטוקול). יתרה מזאת, המשיב אף העיד: "אני מוכן לפנות את החנות אם ישלמו לי פיצוי כפי ששילמו לאחרים שישלמו גם לי" (עמ' 10לפרוטוקול) זאת כל הגנתו של המשיב ותו לא. הפקעת מקרקעין, שבמסגרתה מתבצעת רכישה כפוייה של זכויות פרטיות ע"י המדינה, או אי אלו גופים מטעמה, פוגעת אומנם באופן חמור בזכות הקניין, שהינה זכות המעוגנת בזכויות היסוד של האדם. ברם, כאשר השימוש בכח ההפקעה נעשה לטובת מטרה ציבורית, ההפקעה שמתבצעת איננה פסולה. מאידך גיסא, האדם שממנו מופקעת הקרקע, או כל זכות או טובת הנאה בקרקע, איננו יכול להישאר כשידיו על ראשו, והרשות המפקיעה חייבת לפצותו בעד הרכוש/הזכות שנלקחה ממנו, בניגוד לרצונו. המקרה שלפנינו, הינו מקרה בו מדובר בהפקעה של קרקע, שעליה לא מוקמת דירת מגורים כלשהיא, אלא מהווה רק חנות, ששימשה בעבר את עסקו של המשיב, וכיום הינה סגורה ולא פעילה. במקרה כזה, בניגוד למקרה בו מדובר בקרקע עליה מוקמת דירת מגורים, החזקה נמסרת לגורם ההפקעה ללא כל עיכוב, וכנגדה עומדת זכות לתבוע פיצויים. תביעת הפיצויים איננה קשורה, וגם איננה צריכה להיות כרוכה במסירת החזקה בקרקע. כמו-כן לא עומדת זכות כלשהיא למתן דיור חלופי כנגד הפינוי. עקרונות אלה נאמרו ע"י כב' השופט א. חלימה בע"א 33/85ו - 613/84- עירית חיפה ואח' נ' יקב הגליל ואח’, פד"י מ"א(3) .711כב' השופט חלימה ציטט את נוסחו של סעיף 194לחוק התכנון והבנייה, הקובע: "בהליכי הפקעה מכח פרק זה לא יפונה בית מגורים שנועד בתוכנית להריסה אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהיה דר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או, אם רצה הדייר בכך, לאחר ששולמו לו או לזכותו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר" וכתב: "ואכן מוסכם על כולנו, שבמקרה דנן אין מדובר בבית מגורים, ולפיכך, כאשר מדובר בזכות לתפיסת החזקה עקב פרסום ההודעה, אין נושא הפיצויים או קבלת דיור חלוף עניין לכאן" (עמ' 716). על עקרונות אלה חזר כב' השופט א. גורן בה"פ 83/94, 84/94- הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב יפו נ' ביטון, דינים ועוד, מחוזי, כרך כ"ו (2) 864, שם כתב: "הזכות לפיצויים היא זכות העומדת בפני עצמה. אי-תשלום הפיצויים אינו מבטל את ההפקעה ואינו פוגם בה, אלא הוא מקנה לתובע זכות לפנות לבית המשפט בתביעת פיצויים כנגד הרשות המפקיעה" (עמ' 866). מהדברים הללו עולה שכאשר הליכי ההפקעה מבוצעים כדין, והקרקע נשוא ההפקעה הינה קרקע שלא לשימוש לצורך מגורים, על בית המשפט ליתן צו למסירת החזקה, בלא שיהא לו שיקול דעת לסרב לבקשה, ואין על בית המשפט להיכנס ולדון בסוגיית הפיצויים, במסגרת הדיון בבקשת מתן הצו. סוגיה זו תידון כאשר תוגש תביעה נפרדת לפיצויים. הטעם מאחורי הנוהל הקיים הוא לאפשר מתן צו, כמו זה המבוקש בתובענה זו, "להינתן ללא כל קושי וללא סיבוכים מיותרים, כדבר מובן מאליו, ובלבד שהמבקשות יוכיחו כי הן זכאיות לקבל את החזקה" (ה"פ 83/93, 84/93הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב יפו ואח' נ' ביטון, שם, בעמ' 866). הדרישה הנ"ל, לפיה על הרשות המפקיעה לפנות לבית המשפט, באה להבטיח שהרכישה הכפויה לא נעשית בכח, או לפי שרירות ליבה של הרשות המפקיעה, אלא בפיקוחו של בית המשפט, וכפי שנאמר לעיל, ביהמ"ש יתן הצו, במידה ושוכנע כי הרשות המפקיעה עמדה בכל התנאים הנדרשים. כפי שעולה מהעובדות, שאינן שנויות במחלוקת, פורסמה ההודעה ברשומות, כפי שנדרש מסעיפים 5ו - 7לפקודת הרכישה, והמשיב, שהוא המחזיק בפועל של החנות על הקרקע נשוא הדיון, מסרב להרשות למבקשות לתפוס החזקה בשטח. מכאן, שמתקיימים כל התנאים ההכרחיים שעל בית המשפט לבחון, בבואו ליתן את הצו המבוקש. כפי שכבר הוזכר לעיל, המשיב גם לא סתר את קיומם של התנאים הללו. זאת ועוד: בהתנגדותו, מעכב המשיב מימוש צורך ציבורי חשוב ודחוף, וסבורני כי כל שאיפתו היא לנסות ולקבל פיצויים גבוהים יותר מעיריית חיפה. אחרת, אין כל סיבה מדוע סירב לסכום הפיצויים שהוצע ע"י עירית חיפה, במסגרת המשא ומתן שנוהל ביניהם, או למינוי שמאי מקרקעין, כפי שהציעה העירייה, ומדוע חזר בו מההסכמה להסכם הפשרה, שהוצע ע"י ביהמ"ש שיפתור את כל הסכסוך, כולל הערכת החלק של החנות שלא הופקע. לאור כל האמור לעיל, והמסקנות אליהן הגעתי ביחס להליכי ההפקעה, קובע אני כי יש להיעתר לבקשת המבקשות, וליתן את הצו האמור. באשר לשיעור הפיצויים המגיע למשיב, זהו עניין שמקומו בתביעת פיצויים נפרדת, ולא כאן המקום לדון בו. אין ספק בליבי כי המבקשת מס' 1(עיריית חיפה) לא תחזור בה מנכונותה לפצות את המשיב, מה גם שזכות זו, של אזרח הנפגע מההפקעה, עומדת על מדרגה של זכות יסוד. אשר על כן, הנני מצווה על המשיב למסור לבקשות לאלתר את החזקה בחלק מחלקה 140בגוש 10836שהופקע בהתאם לתסריט (נספח א' לבקשה). בנסיבות המקרה, אינני נותן צו להוצאות. קרקעותפינוי מקרקעיןהפקעהפינוי