פיצוי בגין נזק בלתי ממוני על צלקות

הנתבעת (קרנית), הגישה ערעור שכנגד בו היא טוענת שלא היה מקום לפסוק לתובע פיצויים על נזק בלתי ממוני, בשל צלקות שנגרמו לו בתאונה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין נזק בלתי ממוני על צלקות: שני הצדדים מערערים על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים, בו נתקבלה תביעת התובע לפיצויים עקב תאונת דרכים בה היה מעורב ב-.26.1.90 התובע, יליד 1936, קובל על ההיקף הלא מספיק של הפיצויים. לטענת התובע היה על בית משפט קמא לפסוק שמאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא איבד את כושרו לעבוד, וכי בשל גילו אין הוא יכול להסב עיסוקו (הכרוך בעבודה פיסית באתרי עבודות קבלניות), כך שאין הוא יכול לעבוד כלל. לדעת התובע לוקה פסק-הדין של בית משפט קמא גם בשגגות אחרות שנפלו בו, בין בכל הנוגע לקביעות בית המשפט בענין הצלקות בין אחרת, הכל כמפורט בהודעת הערעור. הנתבעת (קרנית), הגישה ערעור שכנגד בו היא טוענת שלא היה מקום לפסוק לתובע פיצויים על נזק בלתי ממוני, בשל צלקות שנגרמו לו בתאונה. לצד "ערעורים ישירים" אלו, הוגש ערעור על ידי צד ג' 2נגד חיובו להשיב לקרנית את הסכומים בהם חוייבה קרנית כלפי התובע. התובע סבל בעקבות התאונה משבר פריקה בקרסול הימני. הוא עבר ניתוח קיבוע קרסול. לאחר מכן עבר ניתוח נוסף עקב הוצאת מסמר הקיבוע, ושוב אשפוז עקב נמק ממנו סבל התובע באזור הקרסול. מומחה בית המשפט (ד"ר לילינג) קבע שהתובע מתהלך בצליעה, סובל כאבים בקרסול וכי מצב זה הוא סופי, ולא יאפשר לתובע לחזור לעבודה הדורשת עמידה ממושכת או הליכה ממושכת או הליכה בשטחים לא ישרים. בשל כך קצב המומחה לתובע נכויות זמניות הכל כמפורט בחוות הדעת ובפסק-דינו של בית משפט קמא. לצד זה הוא קצב לתובע נכות צמיתה של %.20 במהלך הבאת הראיות נתברר לבית המשפט כי מגבלות התובע כפי שתוארו על-ידי התובע, אינן "כצעקתה". השופט ציין (וגם נימק נמק היטב) מדוע עדות התובע אינה אמינה ואנו לא נתערב במסקנתו זו. בנוסף מביא השופט בפסק-דינו מהראיות שהיו בפניו, ושנראו בעיניו מהימנות. לא נוכל לעשות טוב מלהביא בענין זה מקצת מדבריו: "החוקר רז קפלינסקי עקב אחר התובע בארבע הזדמנויות שונות: ביום 28.8.92נצפה התובע כשהוא נושא משא כבד בשתי ידיו, "כשהוא יורד עם המטען הכבד במדרגות אל מפלס המרתף בביתו" (סע' 4לתצהיר החוקר רז קפלינסקי, ראה גם הקלטת נ/6). בהמשך אותו יום, וגם במועדים האחרים: 1.7.92, 2.7.92ו-6.7.92, נצפה התובע כשהוא עובד, מפקח על פועלים, נותן להם הוראות, מנפנף בידיו ומתרה בפועליו, ובעיקר, מתהלך ללא הרף ממקום אחד למשנהו, ללא כל צליעה, ללא כל סיוע של מקל וללא כל מגבלה. התובע עמד כל העת על רגליו והתהלך באופן חופשי. החוקר הנ"ל תיאר את שראה כדלהלן: "...ראיתי והסרטתי במו עיני: כי התובע הולך ללא מקל, אין כל פגם נראה לעין בהליכתו, הוא הולך חופשי לחלוטין וללא כל מגבלה למרחקים ניכרים, כולל בדרכים לא ישרות או משובשות, עומד משך זמן ממושך (ללא כל מיגבלה) ומתפקד לכל דבר ככל אדם בן גילו. צפיתי בו כשהוא נעמד תוך כדי הליכה על רגל שמאל ומניף ברגל ימין אבן שנקרתה על דרכו. ראיתי כיצד התובע מרים ב- 2ידיו גדר-מחסום כדי להזיזה למרחק של כ- 2מטר ולפנות מקום". בתצהיריו של החוקר גיל שלו מפורטים שלושה מעקבים אחר התובע במועדים שונים: 8.2.93, 17.10.93ו- .18.10.93שוב נצפה התובע כשהוא פעיל, נוסע ממקום למקום, מתדרך פועלים, נותן להם הוראות, דואג לחומרים, דואג למסמכים, ומתפקד ברציפות במשך למעלה מ- 12שעות. התובע נצפה כשהוא מעמיס בעצמו 15לוחות עץ ומספר קרשים, ללא כל עזרה וללא כל מיגבלה. התובע נצפה כשהוא מהלך מרחק ניכר בדרך בוצית, לא סלולה, ללא כל מיגבלה". בסע' 3לתצהירו מעיד החוקר כדלהלן: "לא חשבתי ולא הבחנתי בהליכתו ובכל מעשיו משך היום בכל צליעה או מגבלה והוא תיפקד והתנהג ככל אדם בריא בגילו. הוא לא נעזר במקל-הליכה וכל פעולותיו במשך היום, ובכלל זה הליכה בדרך משובשת ובוצית, היו ללא כל הפרעה או מגבלה נראית לעיל". הקלטת שצולמה בכורדיסטאן (נ/5) זוהי קלטת המראה לאורך שעות רבות וימים ארוכים את תיפקודו של התובע עת ערך טיול-סיור בכורדיסטאן. הוא נראה מהלך בין קברים וחורבות באקרה; מהלך בדרך לא דרך לבית-הכנסת הממוקם על צלע הר; עובר מעל לתעלת-מים. עומד על דופן קיר התעלה שרוחבו כ- 15ס"מ; יושב ישיבה מזרחית על הרצפה בעת הארוחה; הולך בין המון צפוף מרחק ניכר לאורך הרחוב הראשי באקרה לכיוון הרובע היהודי; עולה לכיוון תחנת-המשטרה המצויה על גבעה, לאחר דרך ארוכה לשם; בחזרה הולך עם מפקד תחנת-המשטרה לכיוון השוק בדרך מלאה מהמורות ומכשולים ולאחר ביקור בחנות צילום ממשיך בהליכה בשוק בדרך מאוד בלתי נוחה ועובר בדרכו מדרגות ותעלה. לא ניתן להבחין בצליעה כלשהי, בקושי כלשהו, בסבל או בכאב או במאמץ כלשהם מצד התובע. אם לא די בכל הראיות הנ"ל ניתן להוסיף לכך שהנתבעת 1(שהיא גם צד ג') אשר קרובי משפחתה מתגוררים בשכונת לתובע, העידה כי ראתה את התובע הולך מרחקים ארוכים ללא כל צליעה (סע' 12לתצהירה), וכי מדי פעם ראתה אותו עובד עבודה פיזית בגינת ביתו (סע' 13לתצהירה). אין סיבה שלא להאמין לגרסתה של נתבעת 1אשר משתלבת ותומכת בראיות הנ"ל. גם בעלה של נתבעת 1(צד ג' 2) העיד שראה את התובע במספר הזדמנויות כשהוא תפקד ללא מגבלה (ראה עמ' 113- 112לפרוט' וראה גם עמ' 114)". חזינו גם אנו בשלושת הקלטות שהוגשו לבית המשפט והתרשמנו שהתיאור בפסק- הדין אודות יכולתו וכושרו של התובע הוא תיאור מדוייק. אי אפשר שלא להתרשם ממרצו הרב, "המוטורי" כמו גם מרץ באפיקים אחרים, שהתובע מקרין בסיורו (המענין מאוד כשלעצמו) בכורדיסטאן (נ/5). אי אפשר גם שלא להתרשם מכושרו וממקצועיותו של התובע בהקשר לעבודות שבוצעו בפיקוחו והשגחתו כפי שאלו נראים בקלטות נ/ 6ונ/.7 נוכח ראיה בלתי מעורערת זו, נראה לנו שצריך שתהיה העזה גדולה לטעון, כפי שנטען, שהתובע לא יסכון עוד לשום עבודה. לא נצא ידי חובת סיום ההערות שיש לנו בנושא זה, אם לא נציין שנוכח מראה העיניים בקלטות, אי אפשר היה להשתחרר מהתחושה שחרף הפגיעה הרפואית, לא נגרמה לתובע פגיעה פונקציונלית של ממש ככל שהדברים נוגעים לעתיד. גם מעדות המומחה ניתן להסיק שבניגוד לעדות התובע מזג האויר אינו משפיע על הליכתו, שבקיבוע טוב של הקרסול לא צריכה להיות צליעה (ולפחות כמעט שאין צליעה), וכן שמצבו הנוכחי של התובע הוא גם מצבו הסופי. בנסיבות אלו יכול היה בית המשפט לקבוע שהנכות הרפואית רחוקה מלשקף את הנכות התפקודית, והוא קבע כי האחרונה עומדת על % .10אנו לא נתערב במימצא זה. אשר לנכות הפלסטית, במהלך הדיון הוצע לתובע למנות מומחה פלסטיקאי לקביעת נכות הנובעת מצלקות. המערער לא שעה להצעה זו. חרף זאת הביא בחשבון בית משפט קמא, במסגרת פיצוי הנזק הבלתי ממוני, גם את הצלקות כפי שאלו נראו בעיניו. על כך קובלים שני הצדדים, האחד על עצם פסיקת פיצוי, והשני על אי דיותו של הפיצוי. נראה לנו שהשופט היה רשאי לפסוק כפי שפסק ובשיעור שפסק, זאת על סמך מראה עינים של הצלקות, ולא נתערב אף בכך. במסגרת אי האמון שרכש בית המשפט לתובע, הוא דחה, ובצדק, את גירסתו לפיה העבודות (כולן או חלקן) בהם היה מעורב לאחר התאונה, היו ללא תשלום. הוא קצב לתובע ביד נדיבה עבור הפסדי שכר בעבר, והוסיף על כך 000, 40ש"ח עבור נזקי העתיד. בכל אלו לא נתערב. כללו של דבר "הערעורים הישירים" נדחים שניהם. בהליכי צד ג' (תביעת קרנית נגד צדדים ג' 1ו- 2- הם בעל הרכב שפגע בתובע ואשתו שנהגה ברכב), חייב בית המשפט את הנתבעים בהליכי צד ג' לשפות את קרנית בסכום חיובה כלפי התובע. חיובה של הנהגת (אשת בעל הרכב) נובע מכך שהיא נהגה ברכב מבלי שהרכב היה מבוטח. חיובו של בעל הרכב נובע מכך שהוא התיר, לפחות מכללא, לאשתו לנהוג ברכב. על קביעה אחרונה זו (חיוב בעל הרכב) הוגש ערעור, שעיקרו מתבסס על הטעון שהפירוש הנכון של הוראות החוק הוא, שרק במקרה של מתן היתר מפורש על-ידי בעל הרכב, ניתן לחייבו בשיפוי קרנית. נראה לנו שגם דין ערעור זה להידחות. כשדיבר החוק על חיובו של מי שהתיר נהיגה ברכב ללא בטוח, דיבר על היתר שניתן בכל צורותיו ובכל גווניו. כשאבא רואה את בנו נוהג ברכבו שלו (של האב) ללא בטוח, ואינו מונע זאת, אין בכך אמנם היתר מפורש, אלא היתר משתמע, ואולם איש לא יחלוק שהיתר משתמע זה הוא היתר לכל דבר וענין, ובכלל לענין החוק קא עסקינן. בעניננו הסיטואציה איננה חדה כל-כך, ואולם בנסיבות המקרה, היא אינה רחוקה מכך, הכל כפי שפירש בית משפט קמא בפסק-דינו. סופו של דבר, כל הערעורים נדחים. התובע יישא בהוצאות הערעור ובנוסף בשכ"ט עו"ד (כלפי קרנית) בסכום של 500, 3ש"ח בצרוף מע"מ. אין צו להוצאות ביתרת הערעורים. פיצוייםצלקתעוגמת נפש / נזק לא ממוני