קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת הוצאות הגנה: בפני בקשת המבקש לפסוק לו את מלוא הוצאות הגנתו בגין ייצוגו בת.פ 92/7575 של בי"מ השלום בתל-אביב, בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, התש"ל - 1977. תחילתו של עניין הוא הגשת כתב אישום נגד שניים בשם X, להם יוחסו עבירות בניגוד לפקודת מס הכנסה. כתב אישום נוסף הוגש בת.פ 92/7755 נגד אותם שניים ונגד שניים נוספים, וביניהם המבקש, כשהעבירות המיוחסות שם הן בניגוד לחוק מע"מ. מטעם התביעה הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בשני התיקים הנ"ל, בטענה כי כל העבירות המיוחסות לנאשמים בתיק המע"מ וכן אלה המיוחסות להם בתיק מ"ה, נובעות כולן מאותם מעשים בדיוק, ורק בשל בעיות טכניות לא הוגשו מלכתחילה בכתב אישום אחד. לביה"מ שדן בעניין (כב' השופטת ברכה אופיר-תום) היתה התלבטות כלשהי בעניין האיחוד, שנבעה מן העובדה ששלושה מן הנאשמים בתיק המע"מ לא הואשמו כלל בתיק מ"ה; אולם מאחר ולדעת ביה"מ לא מדובר היה בפגיעה ממשית, ולמען ייעול הדיון וקיצור זמן ניהול התיקים וחסכון בזמנם של כל המעורבים, הורה ביה"מ על איחוד הדיון. וכך מצא עצמו המבקש, כנאשם מס. 3 בכתב האישום המתוקן, כשהוא שותף לאישום אחד ומיוחסת לו עבירה של סיוע לעשיית מעשה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מע"מ, עבירה על סעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, יחד עם סעיף 26 לחוק העונשין. לאחר שמיעת המשפט, שנמשכה מספר שנים, ניתנה ביום 8.1.97 הכרעת-דין, על פיה זוכה המבקש מן המיוחס לו בכתב האישום. לדעת המבקש, לאור נימוקי הזיכוי בהכרעת הדין: - א. היה על התביעה לדעת שאין בידיה ראיות שבכוחן להביא להרשעת המבקש, ולפיכך לא היה כל טעם לצרפו לכתב האישום; ב. הנסיבות מורות בעליל כי לא היה כל מקום להגיש נגדו כתב אישום; ג. המשפט נוהל משך 5 שנים, כשמדובר במספר רב של עדים וכתב האישום תוקן פעמים רבות, דבר שגרם למבקש סבל רב; וכאמור שני התיקים נשמעו במאוחד, כשהמבקש היה נאשם רק באחד מהם; ד. התחלפות הפרקליטים במהלך הדיון, תרם אף הוא את חלקו להמשכות הדיונים; ה. התביעה מחקה את שמו של אחד הנאשמים מכתב האישום ואילו בענינו של המבקש - סירבה לעשות כן; ו. למבקש נגרמו עינויי דין רבים והוצאות הגנה רבות, ויש בכך כדי להצדיק את פיצויו המלא. בטעוניו של ב"כ המבקש, הן בעלפה והן בכתב, פירט ב"כ המבקש את נימוקיו וסמך טעוניו על הפסיקה בנושא זה; כשלחילופין - עותר הוא לפיצוי המבקש לאור קיומן של "נסיבות מצדיקות אחרות". ב"כ התביעה מתנגד לבקשה בטענה שלא נתקיימו, במקרה זה, כל תנאי סעיף 80 לחוק העונשין; כי היה מקום להאשמתו של המבקש וכי היה קשר בין הראיות שהיו בידי התביעה לאלה אשר הוגשו לביה"מ. לענין "הנסיבות האחרות", שהינן טענתו החילופית של המבקש, הרי שלדעת ב"כ התביעה, אף הן אינן מתקיימות במקרה זה, וכי עלי לשקול את אינטרס ההעמדה לדין באיזון הולם, לעומת האינטרס של המבקש. שני הצדדים הפנו אותי, כאמור, לפסיקה הקיימת בנושא זה, כשכל אחד טוען לפרשנות התומכת בדעתו שלו. בסעיף 80 לחוק העונשין נאמר: - (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי ס' 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1982-, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים; (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק-דין בפלילים. על פי האמור בסעיף 80 לחוק העונשין, בשני מקרים יהא אדם זכאי לעתור - וביה"מ רשאי לצוות, על אוצר המדינה לשאת בהוצאות הגנתו של נאשם ולפצותו על מעצרו או מאסרו: - א. אם ראה ביה"מ שלא היה יסוד להאשמה; ב. או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. 1. לא היה יסוד להאשמה. בע"פ 78/292 גבאי נ. מ.י, פ"ד לג', 1, 36, נקבע כי יש לפרש את ההוראה כך שרק אם בית המשפט נוכח שלא היו בידי התביעה ראיות לכאורה המעלות חשד סביר נגד הנאשם לביסוס כתב האישום - יפסוק פיצוי לטובת הנאשם. ברע"פ 84/310 ברעלי נ. מ.י, פ"ד לח', 3, 503, נאמר מפי כב' הש' שמגר, כי - "לפי חומר הראיות שהיה מונח לפני התביעה בעת ניסוח כתב האישום, היה צריך להסיק מעיקרו, שהזיכוי צפוי מראש, מאחר שהראיות אינן יכולות לבסס הרשעה". בע"פ 93/1524 מיכאלשווילי נ. מ.י, פ"ד מח', 2, 650, נאמר מפי כב' השופט בך: - "על בית המשפט לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על פי סעיף 80(א) הנ"ל.". ברע"פ 96/931 מאיר נ. מ.י (לא פורסם), נאמר מפי המשנה לנשיא ש. לוין: - "לדידי מציין הדיבור "שלא היה יסוד להאשמה" נסיבות המלמדות שעל יסוד החומר שהיה ברשותו לא היה תובע סביר מגיש כתב אישום, בין משום שלא היה בחומר האמור, עובדתית או משפטית, כדי לבסס לכאורה אישום נגד הנאשם... ובין שלפי החומר היתה התביעה צריכה להסיק שהזיכוי צפוי מראש, מאחר שהראיות אינן יכולות לבסס הרשעה..." 'העדר הוכחה לכאורה', אליבא דשופט קדמי בספרו על הדין בפלילים חלק שני בע' -:646 "המשמעות המעשית של 'העדר הוכחה לכאורה' בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי; ועל כן - אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו בפני מה להתגונן, וראוי לזכותו". לאחר ששקלתי ובדקתי הדברים, הגעתי למסקנה שלא ניתן לומר לגבי נאשם זה שלא היה כלל יסוד להגשת כתב אישום נגדו, דהיינו - שלא היה יסוד להאשמתו. מסקנתי מבוססת על העובדות כלהלן: - א. תפקידו בעסקו של מי שהיה הנאשם 1 - היה תפקיד בכיר שכלל: הרשאה לחתום על שיקים, פיקוח על עבודות החברה באתריה השונים, גביית כספים והעברתם לאחיו, ניהול מו"מ עם ספקי החברה ולקוחותיה ושימש, ככל הנראה, כסגנו של הנאשם 1. ב. בהחלטה בה דחה ביה"מ טענתו של המבקש שאין עליו להשיב לאשמה, נאמר מפי ביה"מ: - "בנסיבות אלה, כאשר המדובר הוא, לפי כתב האישום, בפעילות שוטפת ועניפה של העברת תקבולי החברה לחשבונות שונים שנפתחו על ידה, או ע"י מנהלה, על שמות אנשים פרטיים שהעידו בפני על כך, נראה שיהיה גם על הנאשם 3, סגנו ומורשה החתימה עימו, לנקות עצמו מאותה אשמה שתלתה בו התביעה בדבר מעורבותו בנושא התקבולים, כמו בכל עשיותיה של החברה בכלל". מאחר ודי לה לתביעה, להביא בפני ביה"מ ראיות דלות ביותר, ולו גם שברי ראיות, על מנת לעבור את משוכת שלב הטענה של אין להשיב על האשמה, נדחתה, כאמור הטענה. ג. איני יכולה לומר, לאור הגדרת המונח "אין יסוד להאשמה" ע"י הפסיקה, כי ענינו של המבקש אשר בפני נכנס למסגרת הגדרה זו. 2. קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות חיוב המדינה בתשלום הוצאות. באשר ל"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - הושאר הדבר לשיקול דעת הערכאה הדיונית להחליט בו. אלא שנראה כי פסיקת ביה"מ העליון תחמה את מסגרת שיקול הדעת לנסיבות חריגות ומיוחדות, אשר אינן מזכות כל אדם שזוכה - בזכות לפיצוי מהמדינה. בע"פ 89/52 מ.י. נ. סבאח, פ"ד מד', 1, 653, השאירו השופטים ברק ובייסקי בצריך עיון את השאלה אם זיכוי ברור ומוחלט כשלעצמו, יש בו להוות "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום הוצאות. אולם בכל זאת נקבע ע"י ביה"מ מפי כב' השופט בך, כי - "בהחלט תיתכנה נסיבות, בהן קיימות נגד הנאשם הוכחות לכאורה במידה מספקת, והיה איפוא "יסוד להאשמה", ומשתכנע ביה"מ כי החקירה נוהלה בתום לב וביעילות סבירה, והתביעה הוגשה ללא שמץ של זדון, ובכל זאת יגיע בית למסקנה, כי הצדק מחייב את פיצוי הנאשם". וכן ר' בנושא זה, הן לעניין שיקול הדעת הרחב של ביה"מ הדן בעניין והן לעניין השיקולים העניניים באשר לפסיקת הוצאות הגנה: ד"נ 84/310 ברעלי נ. מ.י, פ"ד לח', 3, 503; ע"פ 81/870 טטרואשוילי נ. מ.י, פ"ד לו', 4, 445; ע"פ 88/425 בדיר נ. מ.י, פ"ד מג', 2, 204). בע"פ 93/1524 מיכאלשוילי נ. מ.י, פ"ד מח', 2, 650, ראה כב' השופט בך כנסיבות המצדיקות תשלום הוצאות, בין היתר - "כאשר הנאשם נופל קורבן לעלילה כוזבת מצד המתלונן או מצד עד תביעה אחר, או מצד גורם כלשהו ממנגנון החקירה או התביעה, או כאשר מזכה ביה"מ את הנאשם בסוף הדיון לא מפאת הספק או בשל היעדר ראיות מספיקות, כי אם תוך קביעה ודאית והחלטית בדבר חפותו מכל פשע...". ואסיים ענין זה בציטוט דבריו של כב' השופט א. גולדברג בע"פ 96/7826 רייש נ. מ.י, פ"ד נא', 1, -:481 "נקודת המוצא הראויה היא כי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו, מחייבים העמדתו לדין של מי שיש כנגדו ראיות מספיקות כי פגע בנורמה הפלילית. בהגשמת אינטרס זה נחשף הפרט, כהכרח בל יגונה, לפגיעה בזכויותיו. הסיכון כי נאשם יחשף לפגיעות הכרוכות בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולבסוף יצא זכאי בדין, הובא בחשבון מראש, והינו בגדר סיכון מחושב. סיכון כזה מתחייב מטיבו של המנגנון הפלילי, שרק בסופו מכריע בית המשפט באשמתו, או בחפותו של הנאשם. השלמת החברה עם סיכון כזה הינה תולדה של אינטרס ציבורי גובר, הוא הצורך באכיפת החוק, כדי לקיים חברה תקינה. אולם מכך שקיים צורך ציבורי באכיפת החוק לא מתחייבת המסקנה כי את העלויות הנילוות להפעלת מערכת זו יש לגלגל על הנאשם שזוכה ולא על הציבור". (וכן ר' ב"ש 98/82555 (מח'-ת"א), פיליפ שטיין נ. מ.י; וב"ש 97/529 (מח'-ת"א) אליהו גואטה נ. מ.י, מפי כב' הש' מודריק). * * * ביה"מ אשר ישב לדין בת.פ 92/7575, בו היה המבקש, הנאשם מס. 3, זיכה את המבקש מן המיוחס לו בכתב האישום, באומרו: - "לא מצאתי בסיס להרשעתו של נאשם זה במיוחס לו, וכך, אף אילולא, נשמט בסיס ההרשעה, מן העבירות שנבעו לטענת התביעה מפעילות הנאשם 1 בחשבונות הסמויים, כמתואר לעיל. לגביו, כך נראה לי, הועמד כתב האישום, מלכתחילה, על בסיס ראייתי דל למדי, וגם בהמשך, לא ניטווה הקשר בינו לבין המעשים שיוחסו לו בכתב האישום ביחד עם הנאשם 1. ודוק: המדובר הוא, כפי שטען בצדק הסניגור המלומד עו"ד קליין, הן בייחוסן של העבירות אליו, במישור האישי, והן ביחוסן לו בעקיפין, כמתחייב מאחריותו כפונקציונר במפעל, לפי גירסת התביעה, שלא הוכחה. ...תוצאת האמור היא, שבאין בסיס לנטען ע"י התביעה כנגד הנאשם 3, יזוכה הוא, מכל שיוחס לו בכתב האישום. (ע' 45 - 46 להכרעת הדין). נראה, על כן, לאור הפסיקה שצוטטה על ידי לעיל, ובעיקר לאור דבריו של כב' הש' א. גולדברג בעניין רייש (צוטט על ידי לעיל); כי הגם שבמסגרת הצורך הציבורי לאכוף את החוק, היה מקום להגיש את כתב האישום; הרי שלאור זיכויו של הנאשם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בנוסח הכרעת-הדין שניתנה בעניינו, "לא מתחייבת המסקנה כי את העלויות הנילוות יש לגלגל על הנאשם", ומכל מקום לא את כולן. באשר לסכום הפיצוי שניתן לפסוק למבקש, נקבע בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב1982-, כלהלן: - עבור לימוד התיק ועבודת הכנה 1788.- ש"ח ישיבה נוספת אחרי הראשונה 539.- ש"ח. על פי המפורט בטעוני ב"כ המבקש שכתב, היו 20 ישיבות בתיק זה. והיוצא הוא שהסכום המירבי שביכולתי לפסוק לו למבקש, הוא סך של 12,568.- ש"ח. אלא שאיני סבורה שמגיע לו, למבקש, הסכום המירבי אותו מוסמכת אני לפסוק, וזאת מן הטעמים כלהלן: - א. בע' 2 להכרעת הדין, נאמר מפי כב' הש' ב. אופיר-תום: - "...כאשר ברקע ניצבו התכתשויות בלתי נלאות בין הצדדים, אשר בין היתר גדעו באיבו כל נסיון לקיצור דרך דיוני, שנתבקש ונתאפשר לא פעם". ב. ב"כ המבקש בבקשה זו, הגיש בקשה לזימונם של 450 עדי הגנה, וביה"מ נעתר לזמן 5/1 מהמספר הנ"ל, המהווה אף הוא מספר נכבד מאד כשלעצמו. ג. בע' 447 לפרוטוקול נאמר ע"י ביה"מ כי - "... בעיני כל חמשת העדים שהגיעו היום מיותרים הם לחלוטין, וכי ניהול תקין, אלמנטרי של ההגנה היה יכול לייתר את זימונם, תוך הגשת אותם מסמכים שעליהם העידו דברים מעטים ואלמנטריים אשר לא תרמו דבר להגנה שלא יכלה להשיג על ידי המסמכים עצמם". נראה על כן כי המבקש עצמו כמו שאר שותפיו לכתב האישום, תרמו לא במעט למשך הזמן בו נוהל התיק, לעינוי הדין המתמשך ולמספר ישיבות רב יותר של ביה"מ. בנסיבות אלה, איני סבורה כי נכון וצודק הוא לחייב את המדינה (ובעצם את הציבור), בתשלום הסכום המירבי כנקוב בתקנות. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כלהלן: - 1. לאור זיכויו של המבקש, כפי שזה נוסח ע"י ביה"מ שדן בעניין, נראה לי כי עניינו של המבקש נכנס לגדר אותן "נסיבות אחרות", המזכות אותו בהשתתפות בחלק מהוצאות הגנתו; 2. לאור האמור על ידי לעיל, אני מחייבת את המדינה להחזיר למבקש חלק מהוצאות הגנתו בסך של 5,000.- ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.הוצאות הגנהפסיקת הוצאות