קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסלות שופט לאחר חזרה מהודאה בעבירה: לפניי שני ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' גורפינקל) מיום 22.1.2012, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 22977-10-11. הערעורים הוגשו בשם שני הנאשמים בתיק הפלילי האמור, והתבקש בהם איחוד הדיון. 1. נגד שני המערערים, קטין ובגיר (להלן: המערער הקטין והמערער הבגיר, בהתאמה), הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות. הנאשמים כפרו במיוחס להם והתיק נקבע להוכחות. טרם שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שכלל תיקון בעובדות כתב האישום וגם שינוי בהוראות החיקוק. כתב האישום המתוקן ייחס למערערים עבירה של גניבה ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. הסדר הטיעון גובש ונערך בכתב, נחתם על-ידי המערערים והוגש לבית המשפט. עם זאת, במעמד הצגת ההסדר ביום 2.1.2012, המערער הקטין בלבד הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. לעומתו, הכחיש המערער הבגיר את המיוחס לו וסירב לקבל את הסדר הטיעון, להפתעת סנגורו. בעקבות שינוי זה נשאלה התביעה על-ידי בית המשפט אם היא מעוניינת בקיום הסדר הטיעון עם המערער הקטין, והאם היא מבקשת לצרפו כעד תביעה כנגד המערער הבגיר, במשפטו. למשמע שאלת בית המשפט פנה הבגיר לקטין ואמר לו דבר מה בשפה הטיגרית. בעקבות כך קם המערער הקטין והודיע לבית המשפט כי הוא חוזר בו מהודאתו בחלק מהעובדות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. התביעה, למשמע דברים אלה, ביקשה לחזור בה מהסדר הטיעון, ובית המשפט נעתר לבקשתה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי התיק יתנהל לפי כתב האישום המקורי, וציין כי גם אם ישנו המערערים מדעתם ויבקשו להודות בעובדות כתב האישום, לא יקבל את הודאתם מחשש שזו אינה חופשית ומרצון. 2. בפתח ישיבת ההוכחות, ביום 22.1.2012, ביקשו סנגוריהם של שני המערערים לאפשר למערערים לשוב ולהודות בעובדות כתב האישום המתוקן - במסגרת הסדר הטיעון אותו דחו בדיון הקודם. התביעה הודיעה כי ההסדר מבחינתה אינו בתוקף. בית המשפט החליט לדחות את בקשת המערערים להודות שוב בעובדות כתב האישום; בהחלטתו הביע בשנית חשש ממשי כי ההודאות אינן הודאות אמת, וציין כי אף אין ביכולתו לשכנע או לחייב את התביעה לחזור ולהסכים להסדר הטיעון (לאחר שזה נדחה על-ידי המערערים בישיבה הקודמת). רצף האירועים שלאחר מכן היה כדלקמן: הסנגורים ביקשו את פסילת בית המשפט, ובקשתם נדחתה. בית המשפט קבע כי מאחר שסירובו לקבל את הודאות המערערים נעוץ בחשש שאלה אינן הודאות אמת, אין כל חשש למשוא פנים ולא קמה כל עילה לפוסלו מלישב בדין. לאחר מכן ביקשו הסנגורים את עיכוב הדיון במטרה לערער על החלטה זו, ובקשתם נדחתה מהטעם שסיכויי הערעור נמוכים. לאחר מכן ביקשו מבית המשפט להורות על שחרורם מייצוג המערערים, וגם בקשה זו נדחתה. בהחלטתו האחרונה מתח בית המשפט ביקורת על ניסיונם החוזר והנשנה של הסנגורים להימנע מקיום הדיון במועדו, וקבע כי אין כל מקום לשחררם מהייצוג. לאחר מכן החל להתנהל דיון ההוכחות, במהלכו התברר שהסנגורים נמנעים מלשתף פעולה עם מהלך הדיון, מסרבים להשתתף בחקירת העדים ומסרבים לנקוט עמדה באשר להודעות שהוגשו לבית המשפט (ראו עמ' 14-15, 19-21 לפרוטוקול מיום 22.1.2012 וכן את הודעת הערעור בע"פ 754/12). למול סירובם המופגן של הסנגורים לייצג את המערערים, על אף שנדחתה בקשתם לשחרור מייצוג, פנה בית המשפט למערערים, מערער מערער בתורו, והסביר להם את הדין החל ביחס לעדות במשפט (עמ' 21 לפרוטוקול האמור). שני המערערים החליטו להעיד להגנתם, וכך היה. 3. השתלשלות עניינים זו הביאה את הסנגורים להגיש את ערעורי הפסלות שלפניי. בערעורים, שטענותיהם זהות, מוחים הסנגורים בראש ובראשונה על החלטתו של בית המשפט שלא לאפשר למערערים להודות בכתב האישום המתוקן. לטענתם, החלטה זו הציבה אותם בעמדת נחיתות קשה בניהול התיק, ומעלה חשש ממשי כי בית המשפט לא יצליח לנתק את עצמו מהודאת הנאשמים ומבקשתם החוזרת להודות באשמה. עוד מלינים הם על כך שנשמעו עדים בתיק ללא מעורבות ההגנה (אף שהדבר נבע מהחלטתם העצמאית, בניגוד להחלטת בית המשפט, שלא לשתף פעולה עם ההליך). לשיטתם יש להעביר את התיק לשמיעה בפני מותב אחר, שישמע את העדים בתיק מחדש. 4. דין הערעורים להידחות. לו הייתה מתקבלת עמדת הסנגורים, לפיה די בכך שבית המשפט דחה הסדר טיעון על מנת להקים עילה לפסילתו מלישב בדין, היה משולל בית המשפט מיכולתו הטבועה והנחוצה, לפקח על הסדרי טיעון אליהם מגיעים הצדדים בתיקים הנידונים לפניו. בהסדרי טיעון טבוע סיכון כי נאשמים חפים מפשע יודו במיוחס להם "בשל הפיתוי בטובת ההנאה הגלומה בהסדר" (ע"פ 1958/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 594 (2002) (להלן: פרשת פלוני)). מסיבה זו ומסיבות נוספות, אין מחויב בית המשפט לקבל את הסדר הטיעון, ועליו לוודא כי ההודאה הנמסרת בפניו חופשית היא ונמסרת מרצון (פרשת פלוני, בעמ' 589, 596; ע"פ 532/71 בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 543 (1972)). ברי כי הליך בירור זה עשוי להסתיים בהחלטת בית המשפט לדחות את הודאת הנאשם ולקיים הליך הוכחות, ואין בהחלטה זו כדי להקים כל עילת פסלות. עמדת הנחיתות עליה מלינים הסנגורים מקורה בהחלטת המערערים לחזור בהם מהודאתם ומהסכמתם להסדר הטיעון ביום ה-2.1.2012, ולא בהחלטת בית המשפט שלא להכיר בהודאתם החוזרת, ובפרט שהחלטה זו נשענה גם על התנגדות התביעה לניסיון "להחיות" את ההסדר. 5. זאת ועוד. הסנגורים מלינים אודות המצב אליו נקלעה הגנת המערערים, לטענתם עקב "שרשרת" ההחלטות שנתן בית המשפט לאחר שנדחו ההודאות, אולם אין הם מהרהרים אחר שרשרת הבקשות אותה הגישו, שנדמית כניסיון עקבי להתחמק מקיום הדיון במועד בו נקבע. בפרט אין הם מהרהרים אחר החלטתם לחדול מייצוג המערערים במשפט, על אף שבית המשפט לא התיר את שחרורם מהייצוג, ובניגוד גמור להוראת סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ולהוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995. הסנגורים אמנם טוענים כי החלטה זו נבעה מחובתם האתית כלפי מרשיהם, אולם נראה כי המצב הפוך בתכלית: לא רק שהחלטה זו אינה תואמת את הוראות הדין, ספק רב אם הולמת היא את כללי האתיקה של עורכי הדין, בהתחשב במצב אליו הביאו הסנגורים את מרשיהם בעיצומו של המשפט המתנהל בעניינם. בין השיטין, וכעולה מהבקשה להורות על שמיעה מחדש של העדים בתיק, נראה כי מטרתם האמיתית של ערעורי הפסלות היא לתקן מהתנהלות זו ולהביא לעריכת מקצה שיפורים בתיק, בניגוד לכלל האוסר על ערעורי ביניים בהליך הפלילי (ראו למשל: בש"פ 8735/09 יעקב מרדינגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.11.2009)). 6. אשר על כן, דין הערעור להידחות. נוכח האמור בפסקה 5, פסק-דין זה יובא לעיונו של הסנגור הציבורי הארצי. 7. בשולי פסק-דיני אוסיף כי בהליך ערעור זה סברתי כי מן הראוי לחסות את שמו של המערער הקטין, לפי הוראת סעיף 70(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 וסעיף 24(א)(1)(ד) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. זאת, גם בשים לב לסעיפים 4(ב) ו-9 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. דבר החלטתי זו יובא לידיעת בית המשפט שדן בתיק.משפט פלילישופטיםהודאה בעבירהחזרה מהודאהפסלות שופט