פתיחת חנות בחניה של בית פרטי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פתיחת חנות בחניה של בית פרטי: .1התובע בחור צעיר כבן 22שנים התקשר עם הנתבע בהסכם לשכירת חנות ברח' יצחק ניסים 2במבשרת ציון, בהתאם לתנאי ההסכם שנחתם ביום 28/6/95וצורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן בהתאמה: "החנות" ו"ההסכם"). .2חנות זו היא בבעלותו של הנתבע, היא למעשה חניה של בית פרטי שהפכה לחנות ומשמשת לייעד זה משנת 84, בשנת 94פתח הנתבע בחנות עסק לממכר עוגיות בשם "קוקי נילס" הוא ניהל את העסק כשנה ובראשית 95השכיר את העסק לשני שותפים, אלון אלה ואיציק תורג'מן, ביוני 96פנו האחרונים אל הנתבע וביקשו אותו להעביר את הזכויות שלהם על פי ההסכם שלהם עימו, לתובע, הנתבע נתן הסכמתו ונחתם ההסכם עם התובע. אין חולק שב - 19/10/96עזב התובע את החנות, לטענתו עקב מכתב אתראה שקיבל וצורף כנספח ד' לתצהירו ועל פיו ניתן פסק דין האוסר שימוש בחנות. בתביעה דנן טוען התובע שנגד הנתבע ניתן פסק דין שאסר עליו שימוש בחנות וחייב אותו להרוס את המבנה ואולם הנתבע לא גילה לו עובדה מהותית זו, כשנודע לו הדבר, עת קיבל את מכתב האתראה הוא נאלץ לעזוב את החנות בגין כך ונגרמו לו נזקים שהוערכו על ידו בכ-000,400!! ש"חמ והועמדו לצרכי אגרה על סך 000, 100ש"ח. .3אין חולק שנגד הנתבע הוגש כתב אישום אשר ייחס לו שימוש חורג בחנות ואין חולק שביום 13/6/95ניתן גזר דין אשר החלק האופרטיבי הרלוונטי שבו זה לשונו: "ב. אני אוסר על הנאשם להשתמש במבנה, אך דוחה ביצוע צו זה ב- 4חודשים מהיום כדי לאפשר לנאשם להתארגן. ג. כן אני מצוה על הנאשם להרוס את המבנה ולהתאימו להיתר שניתן לנאשם אך דוחה ביצוע זה ב- 12חודשים, כדי לאפשר לנאשם לקבל היתר מתאים". תחילה היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים, התובע טען שהנתבע מעולם לא הודיע לו על גזר הדין הפלילי ועל אי ידיעה זו השתית תביעתו ואילו הנתבע טען בסעיף ב(3) לכתב הגנתו: "הנתבע הודיע לנתבע (צריך להיות לתובע, ב.כ.) במפורש כי קיים פסק דין האוסר שימוש במבנה למטרת העסק וכן צו הריסה ואולם שני אלה נדחו לתקופות שונות כמתואר לעיל..." גם בתצהיר עדותו חזר על אותם הדברים. אינני מהססת לקבוע שאמירה זו לא היתה אמת וכי הנתבע מעולם לא הודיע לתובע שניתן נגדו פסק דין ובוודאי שלא בטרם חתימת ההסכם איתו. הנתבע הודה בכך מפורשת בבית המשפט וכך הוא העיד: "באתי אליו לחנות לאחר החתימה על ההסכם ואמרתי לו כך וכך העניין, את פסק הדין קיבלתי שבועיים שלושה לאחר קיום המשפט, לאחר חתימת ההסכם, את גזר הדין קיבלתי בדואר רשום" וכשנשאל ע"י בית המשפט: ש."איך אתה מסביר את זה שבגזר הדין כתוב שזה ניתן במעמדך, זה היה ב-.13/6/96 ת.יכול להיות ששכחתי באותו זמן שהיה פסק דין בפני. ש. ז"א שבזמן שנפגשת עם התובע שכחת שהיה לך גזר דין. ת. יכול להיות. (עמ' 25לפרוטוקול שורה 22). מן הראוי להזכיר שגזר הדין ניתן ביום 13/6/95וההסכם נחתם כשבועיים לאחר מכן ביום 26/6/95!!. סיכומו של דבר - גירסתו של הנתבע שהודיע לתובע דבר קיומו של פסק הדין לא היתה מהימנה עלי ולמותר לציין שהיא גם לא סבירה, ומעבר לכך אם אכן היה מוצא לנכון להודיע על כך מן הסתם היה טורח לציין זאת בהסכם. .4טוען ב"כ הנתבע שהדיון בשאלה האם הודיע הנתבע לתובע דבר קיום פסק הדין איננה רלוונטית ומיותרת, הואיל ובסעיף 13להסכם נכתב ברחל ביתך הקטנה: "במידה ולא ינתן רשיון לעסק ע"י הרשות המקומית, יופסק החוזה בהתאם, למשכיר הזכות להפעיל את העסק מחדש". ומאחר והתובע ממילא לא קיבל רשיון עסק, הוא זכאי היה להפסיק את ההסכם. אין בידי לקבל טענה זו, אכן בהסכם צויין שאם לא ינתן רשיון עסק ניתן להפסיק את החוזה ואין חולק שהתובע ידע בעת שהתקשר בהסכם שאין לחנות רשיון עסק, ואולם שכפי שהוא העיד קיים הבדל בין העדר רשיון עסק לבין צו הריסה ואיסור שימוש, הוא ידע שבמקום מופעלת חנות מזה 10שנים וכשהוא פנה למועצה המקומית, נאמר לו שאם יגיש בקשה לרשיון עסק יקבל, הוא סבר וסמך גם על-דברי הנתבע שהוא פועל להשגת רשיון עסק כפי שגם העיד איציק תורג'מן שכך אמר גם להם הנתבע. הוא האמין שיושג רשיון אם כי לקח על עצמו את הסיכון שאולי הוא לא יושג, ואולם לדבריו אם היה יודע שיש צו הריסה וצו האוסר שימוש וודאי שלא היה מתקשר בהסכם, עדותו לענין זה הגיונית והיתה מהימנה עלי. אני דוחה אפוא הטענה שהאמור בסעיף 13להסכם די בו כדי "לכסות" גם סיטואציה של מתן צו הריסה ואיסור שימוש. .5מוסיף וטוען הנתבע שלו לא היה כל אינטרס בחתימת ההסכם שכן הוא יכול היה לסרב לחתום הסכם עם התובע ו/או אז היתה נמשכת ההתקשרות עם האדונים אלה ותורג'מן מה שתומך בטענתו שלא העלים דבר מתן גזר הדין, גם טענה זו אינני מקבלת שכן גם אם גזר הדין היה ניתן בתקופת ההסכם כפי שהיה לגבי אלה ותורג'מן חובה היה על הנתבע להודיע להם דבר מתן גזר-הדין הואיל ובית המשפט אסר שימוש בתקופת ההסכם. ההסכם היה לתקופה שבין ינואר 95לינואר 96ואיסור השימוש נקבע לחודש אוקטובר שהוא חלק מתקופת ההסכם, בנסיבות שכאלו הנתבע חייב היה להודיע להם דבר מתן גזר-הדין ע"מ שהם יוכלו להתארגן מבעוד מועד להפסיק את הפעלת החנות, הנתבע חייב היה לנהוג כך גם מכח החובה הקבועה בסעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973(להלן: "החוק"). .6משמעות אי גילוי קיום פסק הדין מתקשה אני להבין מהאמור בכתב התביעה מה בדיוק העילה עליה מבוססת התביעה, ואולם בסיכומיו טען ב"כ התובע והבהיר שהנתבע נהג בתרמית, הטעיה וחוסר תום לב ואכן סבורני שהסיטואציה בגידרה אנו עוסקים יכולה למצוא לה משכן בכמה וכמה מסעיפי החוק. סעיף 15לחוק העוסק בהטעיה זה לשונו: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהוא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה, לענין זה הטעיה לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" אין ספק שגילוי פסק דין על איסור שימוש ופינוי הוא מסוג הדברים שצד שלא גילה אותם פעל בגדר הטעיה. גם סעיף 12לחוק הקובע ש"במו"מ לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב" מתקיים בעניננו, תום-לב הוא גילוי כל העובדות שיש בהן כדי להשפיע על צד להסכם לפני התקשרותו וגזר הדין וודאי שהוא מסוג אותן עובדות. .7משמצאנו שהנתבע נהג בהטעיה ונהג במו"מ לקראת ההסכם בחוסר תום לב וכאן אעיר שטענת הנתבע שלא נוהל מו"מ אינה יכולה להישמע, עצם שתי פגישותיו עם התובע למטרת היכרות וחתימה על ההסכם וגם אם הסתכמו בלגימת קפה משותפת הם בגדר מו"מ ובאותו שלב הוא היה חייב להודיע לתובע דבר קיומו של גזר הדין, הרי שהתובע זכאי לתרופות הקבועות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-.1970 .8הנזק התובע כאמור טוען לנזקים בסכום של כ-000, 400ש"ח, יוקדם ויאמר שהסכום הנתבע מופרז בצורה קיצונית והוא חסר כל בסיס, עוד יוער שאין התאמה מלאה בין האמור בתביעה לתצהיר עדותו בענין הנזקים ואחרון שגם לתובע חלק בהיווצרות הנזקים בעצם כריתת ההסכם ובדרך של אי הקטנת הנזק, כפי שיובהר להלן. התובע טען להפסדים של רווחים בגין אי הפעלה של החנות למשך כ- 5שנים, תביעה זו חסרת בסיס במיוחד כשעלה מעדות התובע שהוא פתח חנות אחרת דומה במקום אחר במושבה הגרמנית, אך גם ממנה פרש כעבור חודשיים ימים, הדעת נותנת שאם היתה הפעלת אותה חנות הצלחה כלכלית היה ממשיך בהפעלתה. מנהל החשבונות מר סעד הגיש דו"ח במצורף לתצהיר עדותו ועל-פיו התובע נהנה מרוחחים בסך של 256, 3ש"ח לחודש, הדו"ח מתעלם אומנם מנתונים נוספים (שהוכנסו לדו"ח שצורף לכתב התביעה). והכוונה לנתונים של השקעות לצורך פתיחת העסק כגון קניית הציוד והמימון שנדרש לצורך הקניה, דהיינו החזר הלוואות, ואולם יש בו כדי ליתן תמונה על היקף הפעילות וההכנסות. עובדה נוספת שעלתה מהראיות ויש לקחתה בחשבון היא - שבסמוך לחנות נפתח קניון הראל ובו שתי חנויות לממכר עוגיות, האחת דומה (אולי זהה) לחנות "קוקי נילס" וברור שאין להתעלם מהשפעת פתיחת חנויות אלה על האפשרות לריווחיות של החנות אך איני צריכה להתעמק בשאלות ספקולטיביות אלו הואיל והעובדה שהתובע עזב את החנות ביום בו נודע לו על מתן גזר הדין בעת שקיבל את נספח ד' לתצהירו, מבלי שפנה לנתבע או למאן-דהוא לנסות ולברר פשר המכתב, להשיג ארכה וכד' מלמדת שהחנות ככל הנראה לא הייתה בגדר "הצלחה כלכלית" והתובע היה מעונין להפסיק את פעילותה, ואולם לא רק זאת, העובדה שהתובע לא עשה נסיונות של ממש, להמשיך את עסקיו לפתוח חנות דומה בין מבשרת ציון ובין במקום אחר (החנות השניה נפתחה לאחר כשנה), גם העובדה שהתובע לא העיד על מאמצים שעשה ע"מ למכור את הציוד שקנה מלמדת שלא מילא חובתו להקטין את נזקיו. באשר לעצם ההשקעה, נותרתי עם מספר תמיהות, בכתב התביעה נטען שההוצאות לקניית הציוד הסתכמו ב-707, 22ש"ח ונטען שהציוד נמכר ב-500, 2ש"ח ולפיכך הנזק הינו 207, 20ש"ח, בתצהיר עדותו טען התובע שרכש את הציוד ב-000, 40ש"ח (ענין זה תמוהה כלשעצמו שכן כמעט כל אותו הציוד נמכר ע"י הנתבע עצמו לאדונים אלה ותורג'מן חמישה חודשים קודם לכן תמורת 000, 10ש"ח!). התובע לא התייחס בתצהירו לשאלה מה עשה בציוד, האם מכר אותו, האם הותירו בידיו? מכל מקום משהוא לא העיד על נסיונות שעשה למכרו ולהשיב את השקעתו הרי שלא הראה כלל שפעל לשם הקטנת נזקיו. סיכומם של דברים, יכולה אני להעריך בהתאם לסמכות המסורה לביהמ"ש (ראה ע.א. 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע, פד"י לה(3) 800וכן ע.א. 646/85 יצירות ברנע נ' דניה בע"מ, פד"י מב(2) 793, 799, ואח'), שלתובע נגרם נזק, אלא שאני קובעת שהתובע לא עשה להקטנת אותו הנזק שבגינו יש לפצותו, מכלול השיקולים דלעיל הביאו אותי למסקנה שיש לפצותו על הפסד רווח של כחודשיים ימים על בסיס הרווח שצויין בדו"ח של מר סעד, מתוך הנחה שהתארגנות לצורך פתיחת חנות דומה אחרת (אם היה דואג להקטין נזקיו ופועל בכוון זה) סביר שתארך זמן שכזה, בנוסף לו היה פותח חנות מן הסתם היה כרוך הדבר בעלויות לצורך העברת הציוד, סך כל אלו מוערך על ידי בכ-000, 8ש"ח. ביחס לעוגמת הנפש לה טוען התובע מבקשת אני להעיר שני דברים, ראשית כאמור התובע עזב את החנות ביום בו קיבל את נספח ד' מה שאומר דרשני, ושנית התקשרותו בהסכם על אף האמור בסעיף 13"הכין" אותו אם כי בסבירות נמוכה יותר למצב בו יידרש לחסל את העסק. .9ועוד עניין, הנתבע פדה שיק של 000, 3ש"ח לצורך סילוק חשבונות צריכה של התובע, נספחים ה'-ז' לתצהירו מתייחסים לחשבונות צריכה של החנות לזמן הרלווונטי וסה"כ סכומם מגיע ל-462, 3ש"ח, אין חולק שהתובע צריך היה לשלם את תשלומי הצריכה הללו, התשלום שטען הנתבע ששילם בסך 630ש"ח עפ"י נספח ג' הוכח ששולם ע"י התובע כעולה מת/.2 מהאמור לעיל הרי שהתובע נותר חייב לנתבע סך של 462ש"ח וסכום זה יש להפחית מסכום הפיצוי שנפסק לתובע לעיל. .10סוף דבר מכל שנאמר לעיל התוצאה שהתביעה מתקבלת חלקית מאוד, ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך (462-000,8) ש"ח, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/11/95ועד התשלום המלא בפועל. הנתבע ישא בנוסף חלקית בסכום האגרה (בהתאם לסכום שנפסק) וכן ישא בשכ"ט ב"כ התובע בסך 500, 1ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.בית פרטיחניה