קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו למניעת הפעלת קו אוטובוס: זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת נ' בן-אור), בגדרה נדחתה בקשה של המבקשת לצו ביניים. להלן נפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה. המבקשת מפעילה קו שירות מוניות במסלול כפר קאסם-פתח תקווה, וזאת על בסיס רישיון שהוענק לה מכוח סעיף 14יא לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. המבקשת הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט הנכבד קמא, כנגד החלטת המשיב 1 (להלן: המשיב) ליתן למשיבה 2 (להלן: המשיבה) רישיון להפעלת קו אוטובוס, במסלול שבו פעול קו השירות שמפעילה המבקשת. המבקשת טענה בעתירתה המינהלית כי צרכי האוכלוסייה המקומית אינם מצדיקים הענקת רישיון להפעלת קו אוטובוס מעבר לקו מוניות השירות המופעל על ידה. בהקשר זה טענה המבקשת כי הפעלת קו האוטובוס תביא לקריסתה. במקביל לעתירה המינהלית, הגישה המבקשת, בתאריך 27.3.2011, בקשה לצו ביניים, שבגדרה ביקשה להורות למשיב להימנע מלהפעיל את קו האוטובוס הנ"ל, וזאת עד להכרעה בעתירה המינהלית. בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים דחה את בקשת המבקשת לצו ביניים, בקבעו כי גם אם תוכח טענת המבקשת לפיה קו האוטובוס אמור להתחיל לפעול בתאריך 4.4.2011 (כפי שטענה בבקשתה הדחופה), הרי שמדובר במעשה הפיך, ככל שיתברר כי החלטת המשיב נגועה באי-סבירות, או בפסול אחר. עוד נקבע כי על פניו העתירה מוקדמת, שכן הפנייה הראשונה למשיב נעשתה רק בתאריך 13.3.2011 והמבקשת לא המתינה זמן סביר עד לקבלת מענה ענייני לפנייתה קודם שעתרה לבית המשפט. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, ובגדרה הבקשה לסעד ארעי. המבקשת שבה וטוענת בבקשתה שלפני כי הפעלת קו אוטובוס בקו שבין כפר-קאסם לפתח תקווה איננה מוצדקת מבחינה כלכלית, שכן מדובר בקו בלתי עמוס. המבקשת מלינה גם על כך שלא נערך מכרז קודם להפעלת הקו האמור ואף לא נערך סקר תעבורתי הבודק את ההצדקה להכנסת מפעיל נוסף וכי עצם דבר הפעלת הקו נודע לה באקראי ומבלי שניתנה לה זכות שימוע. המבקשת מוסיפה וטוענת כי עתירתה לא היתה מוקדמת, שכן בשים לב למועד הפעלת הקו, המתינה זמן מספק עד שנוכחה לדעת כי המשיב משתהה במתכוון, לשיטתה, מלהשיב לפנייתה. בתאריך 31.3.2011 דחיתי את בקשת המבקשת למתן צו ארעי במעמד צד אחד, מן הטעם שהעניין הפיך, כפי שציין בית המשפט הנכבד קמא. עם זאת, ביקשתי את תשובת המשיבים לבקשה. בתשובתו המפורטת והמנומקת לבקשת רשות הערעור טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות, שכן אין מתקיימים בעניינו שני השיקולים המרכזיים בעת בחינת בקשה לצו ביניים: מאזן הנוחות, וסיכויים גבוהים לקבלת העתירה. לגבי מאזן הנוחות, המשיב טוען כי המבקשת לא הצביעה על כל נזק קונקרטי שייגרם לה כתוצאה מהפעלתו של הקו, אשר לא ניתן לכמתו ולפצותה בכסף בגינו. עוד מדגיש המשיב כי בניגוד לטענת המבקשת, כי אין כל צורך בקו, הרי שמאז התחיל קו האוטובוס לפעול משתמשים בו יותר מאלפיים אנשים ביום, כך שהעובדות מלמדות כי היה צורך של ממש בקו והפסקת הפעלתו של הקו בשלב זה תפגע בציבור, שלא לצורך. אשר לשיקול סיכויי העתירה, המשיב מרחיב ומסביר את מדיניותו הכללית בנוגע לרפורמה בענף מוניות השירות, אשר עקרונותיה התקבלו על ידי בית משפט זה במסגרת בג"ץ 8179/05 טקסי המרכז בע"מ נ' כנסת ישראל ( 28.8.2006). המשיב מוסיף ומסביר כי המשיבה זכתה במכרז פתח תקווה עירוני מס' 17/2004, אשר כלל מספר רב של קווים באשכול פתח-תקווה. בעקבות זכייתה זו, הוחלט לפנות אל המשיבה גם לגבי הפעלתו של הקו בין כפר-קאסם לבין פתח-תקווה, לאחר שהתברר כי בכפר-קאסם, המונה 20,000 תושבים - אין כל תחבורה ציבורית באמצעות אוטובוסים. המשיב טוען עוד כי ככלל אין לומר כי קיימת בענייננו חובת מכרז מכוח חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 ובכל מקרה הפעולות כאן בוצעו בהתאם לכללי המשפט המינהלי, ובמסגרת המכרז המקורי שבו זכתה המשיבה כאמור. לבסוף מדגיש המשיב כי לא נפגעו פה זכויותיה של המבקשת, שכן אין למבקשת כל זכות מוקנית להמשיך ולהוות מפעיל יחיד בקו כפר-קאסם פתח-תקווה, וגישתה עומדת בניגוד לעקרונות התחרות החופשית. המשיב גם דוחה את טענותיה של המבקשת בדבר פגיעה בזכות השימוע שלה, שכן היא עודכנה על הכוונה להפעיל את הקו, לכל המאוחר בפגישה שהתקיימה בתאריך 7.3.2011 במשרדי עיריית כפר-קאסם, בהשתתפות נציג בכיר מטעם המשיב. המשיבה בתשובתה לבקשה מדגישה כי לשיטתה אין ממש בטענות המבקשת ובכך מצטרפת היא לעמדת המשיב. אשר לטענות לגבי העדפה פסולה של המשיבה על פני המבקשת, המשיבה מסבירה כי לא היה צורך במכרז לגבי הקו האמור, שכן מדובר בקו הנספח לאשכול פתח-תקווה, שלגביו זכתה המשיבה במכרז, כמפורט לעיל. המבקשת ביקשה להגיב לתגובת המשיב, ואיפשרתי לה לעשות כן. בתגובתה מלינה המבקשת על כך שהמשיבים לא צירפו את מלוא ההסכם שמכוחו טוענים הם כי אין צורך לקיים מכרז עבור הקו. עוד ציינה המבקשת כי המשיבים לא הבהירו בתשובותיהם מדוע המשיבה גובה עבור נסיעה בקו הרלבנטי סכום של 5.1 ₪, כאשר מחיר נסיעה בין-עירונית בקווי האוטובוס הוא 6 ש"ח, וטוענת שעקב פער זה - הקו האמור מסובסד למעשה על ידי המשיב. עוד מדגישה המשיבה כי מספר הנוסעים בקו האוטובוס החדש, שאותו ציינו המשיבים, איננו גדול בהרבה ממספר הנוסעים שהשתמשו בשירותי המבקשת, כך שהדבר מלמד לכאורה שאין הגדלה בפועל של נפח המשתמשים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים - נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המבקשת לא הצליחה להצביע על טעמים המצדיקים היעתרות לבקשתה שבפני.  בראש ובראשונה, מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לעבר דחיית הבקשה לסעד ביניים. יצויין כי מאז  הפעלת הקו החלו אלפים מתושבי כפר-קאסם להשתמש בו ומתברר כי הטענה שמדובר בקו בלתי רווחי - נראית עתה כבלתי מדויקת, אם לנקוט לשון המעטה. מכאן גם עולה כי הפסקת הקו בשלב זה תוביל לפגיעה משמעותית במשתמשים בקו ובכך יהיה משום פגיעה בציבור. השוו: בג"ץ 3330/97 עיריית אור יהודה נ' ממשלת ישראל פ"ד נא(3) 472 (1997). מנגד, הנזק שנגרם למבקשת, ככל שנגרם, הוא כזה שניתן יהיה לפצותה בגינו, אם יתברר שטענותיה נכונות ועתירתה המינהלית תתקבל (ראו: בר"ם 2233/06 מפעת 1695 (1987) בע"מ נ' מועצה מקומית פרדסיה ( 20.3.2006); בר"ם 9760/06 רחמני ששון (אפיק) 1991 בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון ( 27.11.2006)). זאת ועוד, סיכויי העתירה שהגישה המבקשת אינם נראים, על פני הדברים, כה מבטיחים עד שיש להענות לבקשה כבר במועד מוקדם זה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות במכלול. לכאורה, החלטת המשיב על הפעלת קו האוטובוס במסלול זה הינה החלטה שהינה חלק ממערך מדיניות כולל ונראה כי התקבלה לאחר בחינת הנושא ושקילתו, כפי שמתבקש מרשות מינהלית סבירה. הסוגיה העיקרית שנותרה לבירור היא איפוא הצורך במכרז ובה דומה שיש פנים לכאן ולכאן.  בנסיבות אלה, כאשר מאזן הנוחות נוטה בבירור לעבר המשיבים ושלילת הצו הזמני המבוקש אף מוצדקת מטעמים שבטובת הציבור, די בקביעה הלכאורית הנ"ל לגבי סיכויי העתירה כדי להוביל לדחיית הבקשה ואין הכרח להידרש כבר עתה לשאלות הנוספות שהועלו על ידי המבקשת, כגון הצורך במכרז לשם הפעלת הקו האמור. טענותיה המפורטות של המבקשת לגבי הפגמים שנפלו בהחלטת המשיב וכן אלה שפורטו בתגובתה לתגובת המשיבים - מקומן להתברר בהליך העיקרי ולא במסגרת זו. נוכח כל האמור לעיל - בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עו"ד של המשיבים בסך של 5,000 ש"ח לכל משיב. צוויםצו מניעהאוטובוס