##האם אפשר לרשום ילד שנולד בעזה במרשם האוכלוסין בישראל ?## סעיף 6 לחוק מירשם האוכלוסין התשכ"ה - 1965, קובע כי יש להודיע לפקיד הרישום תוך 10 ימים על לידה שארעה בישראל. במידה והלידה לא אירעה במוסד, על הורי הילוד, הרופא והמילדת שטיפלו בלידה, להודיע לפקיד הרישום, דהיינו במקרה שבפני היה על המבקשים 1 ו- 2 לדווח למשרד הפנים. סעיף 11 לחוק הנ"ל, קובע שתושב שנולד לו ילד בחו"ל חייב לדווח על כך תוך 30 יום. אם נתייחס ללידה של ה' בעזה, כלידה בחו"ל היה על המבקשים לדווח על כך. המחוקק היה ער לכך שלעיתים אין דווח מידי ולכן בתקנה 3 לתקנות מרשם האוכלוסין (רישום מאוחר של לידות ופטירות התשל"ו - 1975 ), קבע כי לבקשה מעבר לשנה יש לצרף תעודת לידה של בית חולים בו ארעה הלידה או פסק דין הצהרתי. ##להלן פסק דין בנושא רישום ילד פלסטיני שנולד בעזה במרשם האוכלוסין בישראל:## 1. המרצת פתיחה זו ענינה רישום המבקשות 3 ו-4 במרשם האוכלוסין כבנותיהן של המבקשים 1 ו-2. בתצהירים התומכים בבקשה נטען כי המבקשת 3 נולדה בבית המגורים של המבקשים 1 ו- 2 והמבקשת 4 נולדה בבית חולים נאצר בעזה, היות והמבקשת 2 אינה נושאת תעודת זהות ישראלית, לכן אינה מבוטחת בביטוח בריאות ממלכתי והמצב הכלכלי לא אפשר לשלם או להתחייב לשלם עבור הלידה.   מחומר הראיות שהובא בפני עולה כי המבקש 1, יליד 1963 הינו אזרח ישראל, התאלמן ביום 24.2.95 עם מותה של אשתו י', לה נישא ביום 12.8.89.   במירשם האוכלוסין רשומים על שמו חמישה ילדים.   המבקשים 1 ו- 2 בתצהיר התומך בבקשה טענו שנישאו בשנת 96 אך מפאת היות המבקשת 2 קטינה, לא נרשמו נישואיהם ורק ביום 14.4.99 ניתן אישור "נישואין וייחוס משפחתי" בו אישר בית הדין השרעי הנישואין וייחס המבקשות 3 ו-4 (להלן:"הבנות") למבקשים 1 ו-2. זאת על סמך הצהרתם והעדים שהובאו מטעמם. בחקירה התברר שהעדים היו אחיו של המבקש. 1   2. בחקירתה של המבקשת 2 מתברר שאין היא זוכרת את תאריכי הלידה של הבנות וכדבריה: "לגבי י' יכול להיות שהיא נולדה ב- 14.11.97. לגבי השאר אני לא זוכרת. לגבי ה' אני משערת שהיא נולדה ב- 22.3.98 או 99 אני לא יודעת" (עמ' 9 שורות 17 - 19).   המבקש 1 גם הוא לא זוכר תאריכי הלידה של הבנות (עמ' 4 שורות 20 - 18).   תמוה הדבר אם שני בני הזוג אינם זוכרים את תאריכי הלידה של בנותיהן, אותן מבקשים לרשום במרשם האוכלוסין, הכיצד ידעו למסור תאריכים מדוייקים בבית הדין השרעי.   לא ברור הכיצד ניתן לרשום הבנות כילידות תאריך מסויים כאשר הוריהן אינם זוכרים המועד.   3. י', על פי העדויות, נולדה בבית כאשר ילדה אותה "זקנה מהשבט" (עמ' 5 שורות 12 - 11).   המבקשת 2 מעידה שנעזרה באישה בשם חסנה (עמ' 10 שורה 11). חסנה שיכלה לתמוך בעדותם של המבקשים, לא הובאה לעדות.   זאת ועוד, מתברר מעדויות המבקשים שהבנות קיבלו חיסונים ובידיהם מסמכים על כך. ממסמכים אלה אולי ניתן ללמוד הקשר שבין הבנות למבקשים 1 ו-2, אך הם לא הוצגו.   קיימת סתירה מהותית בין תצהירו של המבקש 1, שם נטען כי המבקשת 2 ילדה בבית לאור מצבם הכלכלי לבין עדותו בבית המשפט. בחקירתו הנגדית מעיד שלא הספיקו לקחת אותה לבית החולים (עמ' 5 שורות 16 - 9). המבקשת 2 מעידה ששלחו להביא רכב אך לא הספיקו (עמ' 10 שורה 8). מנגד היא לא זוכרת כמה זמן ארכה הלידה, אם זה שעה, שעתיים או עשר. "זה היה בערך מהבוקר עד הצהריים" (עמ' 10 שורה 16). המבקש 1 אומר שזה לקח כרבע שעה (עמ' 5 שורות 12 - 11). ה' נולדה בעזה. בתצהיר המבקש 1 נטען שזה בגלל הקשיים הכלכליים. בעדות בבית המשפט טען המבקש 1 שהיו בביקור בעזה אצל הורי המבקשת 2: "... והיו לה כאבים והתקשרתי לאמבולנס שיגיע לקחת אותה לב"ש כדי שתלד בבית חולים בב"ש כדי לרשום את הילד, לא הספקנו ולכן האמבולנס לקח אותה לבית חולים שנמצא בעזה" ובהמשך מציין שהוא כלל לא חשב על הענין הכספי (עמ' 6 שורות 4 - 8).   כשמופנית המבקשת 2 לתצהירה שם נטען מפורשות שילדה המבקשות 3 ו-4 בבית ובבית חולים בעזה בגלל מצבה הכלכלי, בניגוד לעדותה שילדה בעזה באופן אקראי מששהתה שם בביקור, חוזרת על תשובותה שהיו בביקור אך ללא כל הסבר לסתירה (עמ' 12 שורות 6 - 12).   4. ילד משותף אחד, ס', רשום במירשם האוכלוסין על שם המבקשים 1 ו- 2 והוא נולד בבית חולים סורוקה. שני בני הזוג מאשרים שגם בלידת הבן מצבם הכלכלי היה קשה. כאשר נדרש המבקש להסבר הכיצד למרות המצב הכלכלי הקשה נולד ילד זה בבי"ח, משיב שהיו למבקשת כאבים ובאותו זמן לא חשב על הכסף (עמ' 5 שורות 19 - 22), אלא שגם בלידות אחרות ליולדת כאבים ומאי נפקא מינא, שכן אותם כאבים ואותה יכולת תשלום היו בכל הלידות והנה דווקא בלידתו של ס' אין חשיבות לכסף.   המבקשים מלינים בבקשתם על מצבם הכלכלי אשר מנע מהם לפנות לבית חולים בארץ ללידה, אך מנגד ויתרו על קצבת הילדים במשך תקופה, משלא טרחו לרשום הבנות במירשם האוכלוסין בסמוך ללידה. גם לא ברור לי מה בעצם מנע מהם לעשות כן בסמוך ללידה.   5. סעיף 6 לחוק מירשם האוכלוסין התשכ"ה - 1965, קובע כי יש להודיע לפקיד הרישום תוך 10 ימים על לידה שארעה בישראל. במידה והלידה לא אירעה במוסד, על הורי הילוד, הרופא והמילדת שטיפלו בלידה, להודיע לפקיד הרישום, דהיינו במקרה שבפני היה על המבקשים 1 ו- 2 לדווח למשרד הפנים.   סעיף 11 לחוק הנ"ל, קובע שתושב שנולד לו ילד בחו"ל חייב לדווח על כך תוך 30 יום. אם נתייחס ללידה של ה' בעזה, כלידה בחו"ל היה על המבקשים לדווח על כך.   המחוקק היה ער לכך שלעיתים אין דווח מידי ולכן בתקנה 3 לתקנות מרשם האוכלוסין (רישום מאוחר של לידות ופטירות התשל"ו - 1975 ), קבע כי לבקשה מעבר לשנה יש לצרף תעודת לידה של בית חולים בו ארעה הלידה או פסק דין הצהרתי.   המבקשים אכן צירפו תעודה וטענו שזו תעודת הלידה של ה' מעזה, אך לא צורף מסמך מקורי וגם לא אישור נוטריוני ואף לא אישור האומר שהמסמך שהוגש הוא העתק נכון ומתאים למקור של התעודה שהוגשה.   התרגום צורף בשלב מאוחר, אך מתרגום זה לא ניתן ללמוד שאכן מדובר באותה קטינה, שכן לדוגמא אביה של ה', הוא המבקש 1, מופיע כפלשתינאי, בעוד שאין מחלוקת שהוא אזרח ותושב ישראל.   אם נתייחס למסמך זה כתעודת חוץ, הרי שלא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 30 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971 לפיהם יש צורך להוכיחה באישור של הצדדים שהוציאו התעודה או בהצהרה בכתב של אחד מעדי האימות, כמפורט בסעיף הנ"ל.   אם מדובר בתעודת רופא הרי שעל פי סעיף סעיף 22 לפקודת הראיות יש להטביע על התעודה אישור של נציג קונסולרי או דיפלומטי. אם נתייחס למסמך זה כתעודה ציבורית, יש להוכיחה בתנאים המפורטים בסעיף 32 לפקודת הראיות בעניננו לא נעשה דבר. הוגש צילום של מסמך, ללא כל אימות, או אישור או נסיון לאמתו.   6. מדובר בעדותם של מבקשים המעונינים בדבר ועל ביה"ש הפוסק על סמך עדות שכזו לפרט מה הניע אותו להסתמך על עדות זו על פי סעיף 54 לפקודת הראיות.   לאור הסתירות שפורטו לעיל ומשלא הובאו עדים שיכלו לתמוך בעדויות המבקשים 1 ו- 2 שניתן היה להביאם ולא הוצגו המסמכים המצויים בידיהם, ומשלא מצאו המבקשים לערוך בדיקת רקמות, לא ניתן להסתפק בעדותם היחידה שרב בה הנסתר על הנגלה.   באשר לטענה שלא בוצעה בדיקת רקמות מפאת עמדתה של המשיבה לפיה יש לבדוק את כל הילדים והעלות הגבוהה הכרוכה בכך, טענה זו לאו טענה היא, שכן לו רצו המבקשים לבדוק רק הבנות אליהן נוגעת הבקשה, היה עליהם לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט, גם אם המשיבה מתנגדת לכך על מנת שתהיה ולו ראיה אובייקטיבית כלשהי.   7. עוד נטען על ידי המבקשים כי פסק הדין של בית הדין השרעי מחייב את ההכרזה בהסתמך עליו בלבד, משלא עתרה המשיבה לביטול פסק הדין מדובר, בפסק דין חלוט של ערכאה שיפוטית (סעיף 4 עמ' 2 לסיכומי המבקשים).   בעניננו, לא מדובר בתביעת אבהות, אלא בתביעה לרישום מעמדם של המבקשים וכאן חל חוק מרשם אוכלוסין התשכ"ה - 1965, בניגוד לתביעת אבהות שם חל הדין האישי.   בע"א 3077/90 פלונית נ. פלוני, פ"ד מט(2) עמ' 578, קבע כב' השופט חשין בעמ' 602: "הצהרה על אבהות אזרחית הינה הצהרה על סטטוס - או מעין סטטוס - ופועלה יהיה כלפי כולי עלמא (ע.א. 431/80 רוזנברג נ. חזן, פ"ד לה(2) עמ' 742, 749 ואילך), לאמור, ההצהרה תקרין אל כל עבר - ככל הצהרה על סטטוס - או על מעין סטטוס שהרי אין אבהות לשיעורין ואין ניתן להגביל את התוצאות המשפטיות - האזרחיות של ההכרה באבהות" (סעיף 26 לפסק הדין של השופט חשין). בהמשך נקבע כי תחום שיפוטה של אבהות אזרחית הינה במשפט האזרחי, להבדיל מהמשפט הדתי (סעיף 28 לפסק הדין).   מכאן אבהות על פי הדין האישי, עניננה במערכת היחסים הפנימית שבין בעלי הדין, דהיינו, פסק דין של בית הדין השרעי המסדיר מערכת היחסים האישית ביניהם, בעוד האבהות האזרחית פועלת כלפי כולי עלמא וחורגת מתחום הדין האישי.   במקרה הנדון, עסקינן באבהות האזרחית בהצהרה על סטטוס, כך שפסק הדין של בית הדין השרעי המצהיר על אבהות במסגרת הדין האישי, אין בו לחייב את המשיב שלא היה צד לו. פסק הדין מחייב PERSONAM IN את הצדדים שהיו צד לפסק הדין ולא את כולי עלמא.   סוף דבר, המבקשים לא הרימו הנטל להוכיח תביעתם, לפיכך התביעה נדחית ובנסיבות הענין ללא הוצאות.  קטיניםמשרד הפניםפלסטינים