קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשיון סחר עתיקות: השופט א' גרוניס: 1. בעתירה שלפנינו מלין העותר על כך שהמשיבה 2, רשות העתיקות (להלן - הרשות), טרם החליטה בבקשתו לקבל רישיון לסחר בעתיקות, למרות משך הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה.  2. העותר, העוסק בתחום התיירות, מבקש לייבא ארצה מטבעות עתיקים לשם מכירתם בישראל. לשם כך, פנה לרשות בבקשה לקבל רישיון למסחר בעתיקות, הניתן לפי סעיף 15 לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן - חוק העתיקות). העותר פנה לרשות לראשונה בחודש יוני 2010, ועד למועד הגשת עתירה זו (ביום 19.12.2011) לא נתקבלה תשובה עניינית לבקשתו. אי לכך, פנה העותר לבית משפט זה בבקשה לצו על תנאי שיורה למשיבות להעניק לו רישיון למסחר בעתיקות. לחלופין, מבקש העותר להורות למשיבות לתת טעם מדוע לא יינתן רישיון כזה, או מדוע טרם נתקבלה החלטה בבקשתו. 3. לטענת העותר, העובדה שבקשתו לרישיון נותרה ללא מענה ענייני, אף שחלף זמן רב מאז פנייתו הראשונה, פוגעת בחופש העיסוק שלו. המשיבות טוענות מנגד, כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי. לטענתן, על העותר לפנות לוועדת הערר, הפועלת על פי סעיפים 35 ו-36 לחוק העתיקות. בתשובת העותר לתגובת המשיבות הוא טוען, כי אינו יכול לפנות לוועדת הערר הואיל ולא ניתנה החלטה בעניינו. לטענתו, משלא נערך דיון ענייני בבקשתו, לא יוכל הוא לקבל סעד מוועדת הערר ולפיכך לא נתון בידו סעד חלופי.  4. לאחר עיון בעתירה, בתגובות המשיבות ובתשובתו של העותר,  הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי. סעיף 36(א) לחוק העתיקות מונה סוגי החלטות עליהן ניתן לערור לוועדת הערר (על החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים: סעיף 36א לחוק העתיקות). סעיף 36(א)(4), הוא הרלוונטי במקרה שבפנינו, קובע כי ניתן לפנות לוועדה בשל "סירוב לתת רישיון למסחר בעתיקות, ביטולו את התלייתו". אמנם בקשתו של העותר לא סורבה, אך לעניין זה ניתן לראות באי מתן החלטה משום סירוב. לקביעה זו ישנם מספר טעמים; ראשית, אם יצווה בית משפט זה על הרשות ליתן החלטה בעניינו של העותר, ובעקבות זאת בקשתו תסורב, יהיה עליו לפנות בעניין לוועדת הערר. כך אף לפי שיטתו הוא. משמע, תוצאת העתירה דנא, אם תתקבל, תוביל בכל מקרה לפנייה לוועדת הערר בעקבות הסירוב. על כן, אין אנו רואים טעם בפיצול ההחלטה בעניינו של העותר ובהתערבותו של בית משפט זה, כאשר הרשות המוסמכת אינה נותנת החלטה. בנוסף, סעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן - החוק לתיקון סדרי המינהל), קובע את המועד בו מחויב עובד ציבור להשיב לבקשה לשימוש בסמכותו. בהמשך, בסעיף 6(ב), נקבעו ההשלכות של אי-מילוי הוראות החוק: "לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2 (א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים." משמע, לפי הוראות חוק זה, דין אי מתן החלטה במועד כדין סירוב לבקשה (ראו גם - יצחק זמיר הסמכות המינהלית 1097-1096 כרך ב' (מהדורה שנייה, 2010)). טעם נוסף לקביעתנו ניתן למצוא בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - חוק בתי משפט לענינים מינהליים), המגדיר החלטה של רשות כך:  "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". אכן, חוק בתי משפט לענינים מינהליים אינו חל במישרין על החלטת הרשות בענייננו (שכן כאמור, ערעור על החלטת ועדת הערר הוא שיובא בפני בית המשפט לענינים מינהליים). עם זאת, ניתן להסיק מהוראותיו, במיוחד בצירוף האמור בסעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל, כי דינה של אי החלטה של רשות כדין החלטת סירוב. 5. הנה כי כן, דינה של העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לטענות שהועלו בה לגופו של עניין. מאחר שקיים סעד חלופי בענייננו, על העותר ללכת בדרך המלך ולפנות לוועדת הערר. יש להניח שלא תועלה טענה בדבר איחור אם העותר יפנה לוועדת הערר תוך המועד הקבוע בדין, אשר יחושב מעת המצאת פסק דין זה לעותר (תקנה 2(א) לתקנות העתיקות (סדרי דין בועדת ערר), התשמ"א-1981). 6. העתירה נדחית. לעותר ניתנה הזדמנות לחזור בו מן העתירה, לאחר שהמשיבות העלו טענה באשר לקיומו של סעד חלופי. חרף זאת הודיע העותר שהוא עומד על העתירה. בנסיבות אלה יישא העותר בשכר טרחה בסך 5,000 ש"ח לזכות המשיבה 1. אין לחייב את העותר בהוצאות לטובת המשיבה 2, שכן היא לא השיבה לפניותיו לגופן. עתיקות