קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שבירת קרסול ביציאה מהרכב: 1. התובע יליד 1938, הגיש תביעה זו נגד הנתבע לפיצויים, עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן "חוק הפלת"ד"), וזאת עקב תאונת דרכים שארעה לו, לטענתו בתאריך 17.10.97 כאשר התובע יצא מרכבו מעד ושבר קרסולו השמאלי (להלן: "התאונה"). 2. הנתבעת כופרת הן באשר לנסיבות ארוע התאונה כפי שתוארה על ידי התובע והן בחבותה על פי חוק הפלת"ד וטוענת כי התאונה איננה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. 3. עפ"י גירסת התובע, ארעה התאונה כאשר חזר התובע לביתו לאחר סיום עבודתו, החנה את הרכב בחצר ביתו ובמהלך יציאתו מהרכב הוא נפל ונפגע. לטענת התובע, הנפילה ארעה עקב ירידתו מהרכב. לעומת זאת, טוען ב"כ הנתבעת כי התובע ירד מהרכב, היה עם שתי רגליים מחוץ לרכב, כאשר דרך על אבן קטנה אשר גרמה לנפילתו. 4. המחלוקת הינה איפוא גם עובדתית לגבי נסיבות ארוע התאונה וגם משפטית בשאלה אם בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע נכללת התאונה במסגרת "עקב ירידתו" של התובע מהרכב כהגדרתו בחוק הפלת"ד. טענות התובע: 5. התובע מפנה לעדותו בעמ' 2לפרטיכל, שורות 18- 16 ומבקש לקבוע כי נפילתו ארעה עקב ירידתו: "ש. אתה זוכר בדיוק מה היה ביום התאונה? ת. נפלתי מהאוטו אחורנית. ש. האם נפלת כאשר עמדת מחוץ לאוטו? ת. לא, נפלתי מתוך האוטו החוצה". כמו כן, מפנה ב"כ התובע לגליון קבלת חולה שצורף לתצהיר התובע מיום 28.12.98ובו מצויין כי החבלה ארעה "בזמן שיצא מהאוטו". טענות הנתבעת: 6. הנתבעת טוענת כי התובע "תיקן" את הודעתו לאחר יעוץ עם באי כוחו על מנת "להכניס" את גרסתו להגדרה של תאונת דרכים וזאת בניגוד להודעתו לחוקר המל"ל שהוגשה וסומנה נ./1 הנתבעת מבקשת לקבוע כי התובע יצא באופן מלא מרכבו ורק אז מעד על אבן. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את גירסתו כדבעי וכן לא הזמין את בנו למתן עדות כאשר הוא עצמו מסר כי הבן היה הראשון שבא לעזרתו לאחר התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי אין לקבל את עדותו של התובע שהיתה מבולבלת ולא אמינה. דיון ומסקנות: 7. חוק הפלת"ד קובע בסעיף 1מהי ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" - "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו...". לענייננו חשוב המושג "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". ב"כ הצדדים מאזכרים את ההלכות הנוגעות לעליה וירידה מרכב שנקבעו בעת האחרונה. 8. בטרם אתייחס למקרה שלפני אביא סקירה של חלק מפסקי הדין שניתנו בנושא המחלוקת נשוא תיק זה. בברע"א 8548, פדידה יחיאל נ' סהר חברה ישראלית, פ"ד נא(3) 825, בחן ביהמ"ש העליון את נושא העליה והירידה מהרכב וקבע: "פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן של כל פגיעה בתאונה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העליה או הירידה ממנו" (פסקה 6לפסק הדין הנ"ל). 9. מקרה נוסף הדן בעליה לרכב הינו ת.א. 89/1587, נאסר אשקר נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פורסם בצלנטר עמ' 1814, ובו נקבע על ידי כב' השופט ברלינר כי: "היורד מכלי רכב ונופל ונפגע בגופו יחשב כנפגע על פי חוק הפיצויים, אם נפגע בשלב הראשון של הירידה, בטרם הניח את שתי רגליו עלהקרקע, הן אם נפגע בשלב מאוחר יותר של הירידה, בתחילת צעדיו להתרחק מהרכב, כל עוד ובתנאי שתנופת הירידה ופעולתה היו גורם ממשי בנפילתו וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו ממנו". ב"כ הנתבעת מבקש לאבחן את ההלכות הנ"ל לעומת המקרה נשוא התביעה וטוען כי הנסיבות שונות באופן מהותי במקרה זה. 10. פסק דין נוסף המאוזכר על ידי הצדדים הוא ע"א 517/97, בן טובים נ' "מוסך נוע", פ"ד לד(4) 421ובו נקבע על ידי כב' השופטת בן עתו כי נדרש קשר סיבתי בין הפעולת הנוגעות ליעוד הרכב לבין נזקו של התובע. ראה פסקה 4 לפסק הדין: "אולם בכך לא סגי, שהרי היסוד הנוסף שיש להוכיח כדי להנות מחסות החוק, הוא הקשר הסיבתי בין הפעולות הנוגעות לייעוד הרכב לבין נזקו של הנפגע (ראה: אנגלרד, שם ע' 15). יש לזכור שבדיקת הקשר הסיבתי נעשית עתה לא בקשר ל"אשם" שאינו נדרש עוד - אלא בקשר לשימוש כשהוא לעצמו (גולדשטיין, שם, עמ' 74)". 11. כמו כן, ת.א. (שלום - עפולה) 3322/91 עלי זועבי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פורסם בצלטנר 2.41.1מפי כב' השופט גרשון, בו נקבע כי שני גורמים ניתקו את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין השימוש ברכב מנועי: "כאמור לעיל, דומני ששוב אין מחלוקת לגבי העובדה כי המחוקק בחר עתה לצמצם את תחילת החוק לשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה הואיל וכך, ומתוך כוונה להגשים את מטרת המחוקק, סבורני כי שומה על הפרשן לפרש את מושגי היסוד, "תאונת דרכים" וקשר סיבתי, בדרך הצמצום, פירוש שיתאים למבחן התחבורתי שאליו שואף המחוקק" (פסקה ו' לפסק הדין). 12. פסק דין נוסף הדן בכניסה לרכב ניתן ע"י כב' השופט זילר בע"א (ים) 92/84בהירה בן שחר נ' שולה אייזנבד, גבריאל בן דוד ו"אריה" חברה לביטוח פורסם בצלטנר עמ' 2.21.1.1 ובו נקבע כי נפילה שהיא תוצאה של איבוד שווי משקל אין לראותה כפגיעה הנובעת מכניסה לרכב: "נפילתה היא תוצאת איבוד שווי משקלה ואין לה קשר כלשהו לשימוש ברכב ובנסיבות אלו אי אפשר לראות את פגיעת כנובעת מכניסתה לרכב". 13. עובדות מקרה דומה של מעידה מאבן נדון בת"א (שלום-כ"ס) 1038/94 שרה ברנוי נ' "אגד" אגודה שיתופית ציבורית בע"מ פורסם בצלטנר עמ' 2.21.2: "צריך שיהיה קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה, שאם לא כן, משמש הרכב כזירת האירוע ותו לא. ומכאן שאין המגע הפיסי עצמו, שהיה בין התובעת לאוטובוס בעת נפילתה מהמדרכה, כאשר ידה השמאלית נתקלה ונפגעה מחלקו האחורי של האוטובוס - אין במגע פיסי זה בלבד כדי לקבוע כי התאונה הינה בבחינת תאונת דרכים". 14. עובדות מקרה נוסף הדומה לעניינו הוא ת.א. 57714/96 רפאל רזון נ' כלל חברה לביטוח ואח' (טרם פורסם) ובו נקבע ע"י כב' השופטת נ' אחיטוב כי: "נשאלת השאלה, מאיזה שלב בפעולות לצורך הכניסה לרכב, התכוון המחוקק להחיל את החוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים". כב' השופטת אחיטוב מצטטת מההלכה בענין בן שחר נ' אריה שהוזכר קודם לכן: "בעניננו, מעידת התובעת היא מעידה הזרה לשימוש ברכב, היא מנותקת ממנו ואינה קשורה בו, ונפילתה כתוצאה מאותה מעידה אף היא איננה קשורה ברכב והיא מנותקת ממנו ומהשימוש בו". 15. לעומת זאת, השווה בעניין ת.א. 1721/95 מוסלמאני נ' אררט, פורסם תקדין-שלום כרך 98(1) עמ' 1653, בו נתקבלה תביעת התובע כאשר בית המשפט שוכנע במידה הדרושה באופן התרחשות התאונה ופסק דין נוסף בת.א. 67052/96, חלבי סאמרני נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פורסם תקדין-שלום כרך (3) עמ' 309, שבו נדחתה התביעה תוך בחינת פעולות עליה או ירידה מרכב כשימוש לוואי תעבורתי. 16. ומן הכלל אל הפרט; שקלתי את טענות הצדדים וכן עיינתי בעדות ובמוצגים וכן בסיכומי ב"כ הצדדים ונראה לי כי דין התביעה להדחות. נטל ההוכחה לגבי קיומם של הנסיבות לאירוע התאונה הוא על התובע. התובע צריך לשכנע את ביהמ"ש עפ"י מאזן ההסתברויות של % 51 כפי הדרוש במשפט אזרחי. במקרה שלפני, לא שכנעני התובע בגרסתו במידה הדרושה. נראה לי כי השינוי בגרסתו של התובע בהודעתו בפני חוקר מטעם המל"ל לעומת תצהירו ועדותו ביום 21/3/99 בפני בית המשפט, יש בהם כדי לגרוע במידה רבה מגירסתו של התובע כפי שהוא טען בעדותו בפני וכך אומר התובע: "ש. האם נכון שנפלת כי דרכת על אבן והחלקת עליה? ת. כאשר נפלתי, אמנם הסתובבה האבן בין רגליי ויכול להיות שכן ויכול להיות שלא. הטנדר גבוה. בירידה שירדתי שהיא גבוהה, מעדתי. ש. אתה אמרת לחוקר של המל"ל שכשקרתה התאונה, אתה היית שם עם שתי הרגליים מחוץ לאוטו האם זה נכון? ת. יכול להיות שאמרתי ויכול להיות שלא אמרתי. זאת בגלל שלקחתי תרופות נגד כאבים וזריקות. לכן אנני יודע בדיוק מה אמרתי" (ראה עדותו בעמ' 2 לפרטיכל שורות 27-23). 17. זאת ועוד, כידוע עפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, כאשר ביהמ"ש צריך להכריע במשפט אזרחי עפ"י עדות יחידה, עפ"י הדין עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במקרה שלפני, אין גירסה אחידה מצד התובע. אמנם, לאירוע התאונה עצמה לא היו עדים, אולם מיד לאחר אירועה קיבל התובע סיוע מבנו ומשום מה לא הובא הבן למתן עדות בנוגע למקום שבו מצא את אביו לאחר התאונה (השווה לדרך ההוכחה בפסק הדין בעניין מוסלמאני, סעיף 15 לעיל). אי הבאת עדות נוספת, רלוונטית, מתפרשת בדרך כלל לחובתו של בעל הדין שאמור היה להביאה וגם בכך יש משום הפחתה נוספת בגירסתו של התובע. 18. סיכומו של דבר, התובע אשר עול ההוכחה עליו לא שכנעני בצד העובדתי כי עפ"י גרסתו שאינה אחידה, ניתן לקבוע כי התאונה ארעה תוך כדי ירידתו מהרכב כמשמעות הגדרה זו בחוק הפלת"ד ולא כתוצאה מנפילה על אבן אשר הוא השלים את ירידתו מהרכב והיה במרחק ממנו. 19. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בהתחשב בכך שהדיון פוצל ונדונה תחילה שאלת החבות, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 000, 2 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.קרסוליציאה מרכב / ירידה מרכב