קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוע לעובד רשות הדואר: 1. לפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת פרוז'ינין ונציגי ציבור שיפמן וקונפורטי; בש"א 000950/99) מיום 14/9/1999, אשר קבעה, בין היתר, כי מנכ"ל רשות הדואר (להלן: "מר נדיב") הוא המוסמך לקבל החלטה בדבר המשך עבודתו של סמנכ"ל לוגיסטיקה ברשות הדואר, X (להלן: "מר X"). אולם, מר נדיב אינו יכול, לכאורה, לקיים למר X שימוע כדין. 2. השתלשלות האירועים הנוגעת לענייננו: מר X הגיש בבית הדין האזורי בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על מר נדיב לקיים שימוע בעניין כוונתו לפטר את מר X מעבודתו, וכן לאסור על רשות הדואר ועל מר נדיב לפגוע בעבודתו, בתנאי עבודתו ובזכויותיו כעובד בכל אופן שהוא, עד למתן פסק הדין הסופי בתובענה שהגיש כנגדם. הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה לאחר מסכת אירועים שהצדדים לה מר X ומר נדיב, חלוקים לגביה. 3. בית הדין קמא קבע, בין היתר, בהחלטתו המנומקת כדלקמן: "עולה כי בנסיבות העניין, אין המשיב 2 [מר נדיב] יכול, לכאורה, לקיים למבקש [מר X] שימוע חסר פניות, ונטול דעות קדומות. יתר על כן מדברי המשיב 2 עולה כי נפגע באופן אישי מדברי המבקש ובשל כך לא יוכל, כמנכ"ל המשיבה, לערוך שימוע כדין, בשל ניגוד עניינים". עם זאת, קבע בית הדין קמא: "הסמכות לפטר עובדים הינה אחת מסמכויות הניהול הנתונות למנכ"ל, ובנסיבות העניין איננו רואים מקום ליטול סמכות זו מן המנכ"ל ... עם זאת, למבקש ייערך שימוע בפני אדם אחר, והחלטתו המנומקת של המנכ"ל, אם אכן תתקבל החלטה על פיטורים, תהיה כפופה לאישור המועצה, אשר אנו מקווים כי תבחן את ההחלטה על כל היבטיה. כל אלה הינם בגדר איזונים המבטיחים כי זכויותיו של המבקש לא ייפגעו" (ההדגשה הוספה). על החלטה זו שתי בקשות רשות הערעור שלפני. האחת, בר"ע 488/99, הוגשה על ידי באי כוח מר X, המבקש רשות ערעור על הקביעה, כי מנכ"ל רשות הדואר, מר נדיב, הוא המוסמך לקבל את ההחלטה בדבר המשך עבודתו כסמנכ"ל לוגיסטיקה, על אף שנקבע כי הוא פסול מלקיים שימוע בעניין. השניה, בר"ע 489/99, הוגשה על ידי באי כוח רשות הדואר ומר נדיב על הקביעה, בין היתר, כי מר נדיב לא יקיים שימוע למר X, מחמת שהוא אינו יכול לשמוע את דברי מר X בפתיחות הראויה וכי אין לערוך את השימוע בטרם יתקבל דו"ח סופי ממבקר רשות הדואר. 4. לאחר עיון בבקשות על נספחיהן ובהחלטה נשוא הבקשות, הריני מחליט, כי אין ליתן רשות ערעור, זאת מבלי לבקש את תגובות הצדדים לבקשות הנגדיות שהוגשו על אותה ההחלטה של בית הדין קמא. 5. הטעמים להחלטתי: א. הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות ביניים שניתנו על ידי הערכאה הראשונה אלא במקרים חריגים. לא מצאתי במכלול הנסיבות, במקרה דנן, טעות המצדיקה שמיעת ערעור על החלטת ביניים, מה עוד שהוגשו בקשות רשות ערעור מטעם שני בעלי הדין. ב. לפני הערכאה הדיונית פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים וחזקה עליה כי שקלה את מכלול השאלות העומדות לדיון ואיזנה כראוי את זכויות בעלי הדין, שעה שהחליטה על האיזון הראוי בנסיבות המקרה. ג. הנושאים שהועלו בבקשות רשות הערעור יידונו בהליך העיקרי ויוכרעו לאחר שמיעת כל טיעוני הצדדים. לפיכך - הבקשות נדחות. שני הצדדים ישלמו הוצאות בקשות אלו לאוצר המדינה, בסך 1,500 ש"ח כל אחד. לאור נסיבות העניין בית הדין קמא ישתדל לקיים את הדיון בהליך העיקרי בהקדם האפשרי. שימועדואר ישראל / רשות הדוארדואר