קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש ברכב של הגרוש - הבטחת הכנסה: .1מדובר בתביעה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה אשר הנתבע שלל מאת התובעת ביום 1.3.95רטרואקטיבית מיום .1.5.94 .2הנתבע דחה תביעת התובעת וטען, כי אין התובעת זכאית לקבלת הגימלה כנפרדת מאחר ומנהלת משק בית משותף עם גרושה וכי ברשותה ו/או בשמושה רכב מנועי השולל זכאותה לגימלה הנ"ל. .3מטעם התובעת הוגשו אשור על בעלות ברכב של הגרוש לרבות תעודת בטחון על שמו (ת/ 1ות/2), פסק דין למזונות (ת/3), תעודת גרושין (ת/4). מטעם הנתבע הוגשה הודעת התובעת בפני חוקר המוסד (נ/1), אשורים על תשלום מזונות דרך המל"ל (נ/ 2ונ/3), סיכום חקירה (נ/4). .4התובעת העידה בפני בית הדין, כי התגרשה מבעלה ב- 4/90וכי 5.1/2שנים אינם גרים יחדיו. הבעל מתגורר ועובד בדימונה, התובעת מתגוררת החל מ- 4/94בדירה שכורה של עמיגור באשקלון. קודם לכן גרה בבית אמה. לטענתה הגרוש בא לבקר את הילדה המשותפת בת ה- 7פעם או פעמיים בשבוע לאחר שמסיים עבודתו, וכן בסוף שבוע. כשהגרוש מגיע לבקור הוא נשאר ללון בביתה, כי אין לו תחבורה לחזור. הגרוש מביא לילדים מצרכים, ממתקים ושתיה, אולם את מצרכי הבית ואחזקתו מממנת התובעת מכספים שמקבלת מבטוח לאומי. בחקירתה הנגדית אשרה, כי בגדיו של התובע נמצאו בביתה, כי היא מכבסת לו הבגדים, אולם כלי הגלוח שנמצאו בביתה לא היו שלו. לטענתה, השכנים אשר העידו בפני חוקר המוסד, כי הגרוש בא אליה פעם בשבוע ומתגורר עמה, כלל לא מכירים אותה ואת הגרוש ואין הם יודעים כלל שהיא גרושה ומאז המקרה של הבטוח הלאומי, טוענת כי לא רואה את הגרוש. באשר לשמוש ברכב, מודה התובעת, כי היא משתמשת ברכב של הגרוש וכן ברכב של אחיה. מדובר בשמוש ברכב לקניות, לבדיקות ולטפולים של הבת חולת כליות. כשנמצאו מפתחות הרכב של הגרוש בביתה, ענתה לחוקר המוסד, כי הגרוש בקש ממנה להכניס הרכב למוסך לטפול. התובעת אף הופיעה לבית הדין ברכבו של אחיה לפי הודאתה (עמ' 6לפרוטוקול מיום 17.1.96). התובעת אשרה נכונות הודעתה בפני חוקר המוסד. אחות התובעת העידה מטעמה וטענה, כי הגרוש מגיע פעם בשבוע, אולם יש שבועות שהוא לא בא ואז מתקשרת הבת ומבקשת שיבוא. כשמגיע מביא מתנות וארגז שתיה לבנותיו. האחות מאשרת, כי התובעת משתמשת ברכבים של אחיה כשהיא זקוקה לסדורים וקניות. .5חוקר המוסד העיד ואשר האמור בדו"ח החקירה מיום 19.2.95(נ/4) והבהיר, כי לא הציג לשכנים שחקר תמונה של התובעת או גרושה, אולם שאל השכנים האם מכירים את התובעת, את בעלה ואם הוא מגיע לביתה והאם הם חיים יחדיו. כמו כן אשר, כי השכנים אשרו בפניו, כי ראו את התובעת משתמשת ברכב, והיא וגרושה מביאים קניות ברכב. החוקר העיד, כי לא היתה לו כל סבה שלא להאמין לדברי השכנים. .6הצדדים סכמו טענותיהם בעל פה, כאשר ב"כ התובעת מפרט, כי באשר לשאלת קיום משק בית משותף יש להחיל על בני הזוג את המבחנים שגובשו בפסיקה האזרחית לענין מעמד ה"ידועה בצבור" בחוק הירושה, וכי התובעת וגרושה אינם עונים למבחנים הנ"ל ואין כל ראיה מטעם הנתבע, כי הגרוש נטל חלק בכלכלת הבית מעבר לתשלום המזונות אשר משלם לתובעת. בהתאם לפסק הדין (ת/3). לטענתו יש להטיל ספק במהימנות דברי השכנים שלא יכולים היו לדעת עם איזה גבר ראו התובעת, שכן אין הם מכירים את גרושה או את אחיה. באשר לשמוש ברכב נטען, כי נטל ההוכחה חל על הנתבע ולא הוכח כלל ולו לכאורה, כי התובעת השתמשה באופן קבוע ברכב. בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה יש ליתן משקל לעובדה, כי הרכבים בהם השתמשה אינם בבעלותה. ב"כ הנתבע מבקש לדחות התביעה וטוען, כי עדות התובעת תואמת עדות שכניה באשר לחייהם המשותפים של התובעת וגרושה, מועדי הבקורים ושמושה ברכב. .7לאחר עיון בעדויות ובמסמכים אשר הוצגו בפני בית הדין ומתוך הודעתה של התובעת בפני חוקר המוסד (נ/1) אין ספק, כי יש לדחות תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה ולו מהטעם של שמוש ברכב. .8ההלכה בדבר "השימוש ברכב" כשולל תשלום גמלת הבטחת הכנסה, נקבעה בפסיקה, בדב"ע מח/135- 04בוטבול נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ובפסקי דין נוספים בהם נקבע, בין היתר, כי שימוש באופן קבוע ברכב הינו "טובת הנאה" השוללת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה וכן נאמר:ב- "המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובה הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" היינו ... תועלת או הנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית (פס"ד בוטבול עמ' 295). בפס"ד דנא נקבע, כי "טובת הנאה" היינו - תועלת או הנאה משימוש ברכב, וכי החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משמושו טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום בתחבורה ציבורית וכי המוסד אינו חייב להוכיח מהותה של טובת הנאה של כל מבוטח" (שם עמ' 290). בפס"ד בוטבול הנ"ל ציין ביה"ד הארצי, כי שימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באחת מאלו:ו- א. הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה, או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב. ב. שימוש קבוע ברכב, אם הרכב נמצא בקירבת המבוטח ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע. ג. השתתפות בהוצאות אחזקת רכב, כמו: רכישת דלק, ביטוח, "טסט" ותיקונים. ד. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו או כדי להגיע לעבודה. אמנם, עול ההוכחה, כי המחזיק ברכב שאינו בבעלותו, משתמש בקביעות, מוטל על המוסד לביטוח לאומי. אולם, כפי שנפסק בדב"ע נב/170- 04המוסד לביטוח לאומי נ. דאדון (לא פורסם):ב- "המוסד אינו יכול להעמיד חוקר על יד כל מבוטח המקבל גמלת הבטחת הכנסה, על מנת לבדוק את הכנסתו ואם יש לו טובת הנאה מהשימוש ברכב, יש להעמיד את עלות ביצוע החוק על רמה סבירה...". הבסיס לקביעה הנ"ל ולחזקה, כפי שפורט בפסקי הדין הוא: כי המדינה אינה צריכה לתמוך במי שיכול להוציא מיגע כפיו או ממקום אחר, סכומים הדרושים להחזקת רכב. סיבה נוספת היא שמי שיש רכב ברשותו, יכול לעיתים להתפרנס משימוש באותו רכב... " (ראה דב"ע מו/42- 0צאלאקשוילי נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז' 323, 326וכן דב"ע נא/28- 04מטלון נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב' 498). לפיכך, אין רלוונטיות לשאלה מי הבעלים הרשום של הרכב, אלא מי המשתמש בו, ואם הוכח כי המבוטח משתמש ברכב באופן קבוע, כי אז חלה לגביו חזקת "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב" השוללת ממנו קבלת גמלת הבטחת הכנסה. ובכל מקרה אם לא הוכח ההיפך. ומהו שימוש קבוע? בדיון דב"ע נד/136- 04יוסף רמדאן נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) נפסק כי:נ- "על מנת לשלול גמלה בגין שימוש ברכב, על השימוש להיות בעל אופי של קבע, אם כי לא יומיומי, ולא שימוש חד פעמי או שימוש אקראי". כמו כן, נקבע, כי מי שמחזיק ברכב, שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגימלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. לעומת זאת, רשאי המבוטח להוכיח, כי השימוש ברכב הינו אקראי, בודד או חד פעמי (פס"ד נא עמ' 296ודב"ע נב/170- 04המוסד לביטוח לאומי נ. דאדון (לא פורסם). .9התובעת הן בעדותה והן בהודעתה בפני חוקר המוסד הודתה באופן חד משמעי, כי הינה משתמשת ברכב של הגרוש בכל עת שתרצה, וכן ברכבם של אחיה (עמ' 2להודעה) מדובר בשמוש לסדורים, קניות וטפולים לרבות הופעה לדיון בפני בית הדין. די בכך על מנת לקבוע כי התובעת השתמשה ברכב, אף שאינו בבעלותה, באופן קבוע ובכל מקרה שלא בדרך אקראי. במקרה הנדון אף הוכח קיום משק בית משותף בהתאם למבחנים אשר נקבעו בפסיקת בית הדין באשר לקיום משק בית משותף לצורך בחינת התנאים לזכאותה של התובעת בנפרד מ"בן זוגה", וזאת בהתאם לאמור בתקנה 7לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב .1982 המבחנים שנקבעו בפסיקה הינם מבחנים השונים במהותם מאלה אשר פרט ב"כ התובעת בסכום טענותיו, ובדיון מס' מט/136-04, עזיזה אל עבוד נ. המל"ל, פד"ע כב, 309, קבע בית הדין כי: "לצורך פרוש חוק הבטחת הכנסה, אין להגדיר את המונח "משק בית משותף" על פי פירוש אותו מונח המופיע בסעיף 55לחוק הירושה תשכ"ה - 1965, והקובע כי איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, ואינם נשואים לאדם אחר, אם מת אחד מהם, יורש אותו השני כאילו היה בן זוגו, בכפוף לתנאים אחרים שנקבעו בחוק". ואמנם בפסק הדין הנ"ל מצוטט פרושו של בית המשפט העליון למונח "ניהול משק בית משותף" בהקשר לדיני הירושה (ע"א 621/69, נסיס נ. יוסטר, פד"י כד (1) 617) אולם בית הדין מציין, כי "הפרשנות של "ניהול משק בית משותף" שבפסיקת בית המשפט העליון מתייחסת לחוקים אחרים ובעיות חברתיות מסוימות. לצורך פרוש מונח זה בתחום חוק הבטחת הכנסה עלינו לקבוע מבחנים המתאימים לחוק ולבטחון הסוציאלי. בין היתר נקבע, באותו פסק דין, כי המבחנים לקביעה אם אכן נתקיים "משק בית משותף":ו... האם נולדו לבני הזוג ילדים לאחר הגירושים, האם אב הילדים מבקר, אוכל, ישן ומחזיק את בגדיו בבית האשה, למי שייך הבית שבו גרה האשה והרהיטים שבו, האם אבי הילדים משלם חשבונות הבית בו גרה האשה, מי מקבל את קצבת הילדים, האם לאשה יש חשבון בנק שלה, נפרד מזה של בן הזוג, האם לאשה יש מקורות הכנסה נוספים על אלו שמעניק בן הזוג (שם בעמ' 315)". במקרה הנדון ולאור המבחנים שפורטו בפסיקה עונה המצב העובדתי שפורט על ידי התובעת, לרבות זה שתואר בהודעתה בפני חוקר המוסד, כי לפנינו "בני זוג" כמוגדר בס' 1לחוק הבטחת הכנסה היינו: "לרבות איש ואשה החייב חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו..." מטרת ההגדרה המיוחדת לחוק הוא , כי אף איש ואשה שאינם נשואים, אך מנהלים משק בית משותף, ייחשבו כ"בני זוג" ובקשת כל אחד מהם לגמלה תבחן לאור נתוני שניהם (ס' 4לחוק). התובעת העידה בפני חוקר המוסד, כי גרושה בא לבקר פעמיים בשבוע ומתי שהוא מגיע הוא ישן בביתה וכן כל יום ששי הוא מגיע קבוע וישן בביתה. תדירות בקוריו אף אושרו על ידי השכנים, אשר לא הוכחה כל סבה לאי אמיתות דבריהם. התובעת בהודעתה פרטה, כי הגרוש נותן לילדים מעבר למזונות, בגדים, נעליים ואגרות לבית הספר ודמי כלכלה לילדה לבית הספר והיא קונה להם הכל, כי פעם בחודש מביא ארגז שתייה וממתקים לילדים. על פי הפסיקה רשאי בית הדין להעדיף את דברי המערער (במקרה שלנו התובעת י.ה.) בפני חוקר המוסד לבטוח לאומי על פני הדברים שאמר בפני בית הדין. (דיון מח/42-0, ורטנסקי מיכאל נ. המוסד לבטוח לאומי פד"ע יט, 471). במקרה שלפנינו גם על פי גרסתה בפני בית הדין, ניתן להסיק קיום "משק בית משותף" בין התובעת לגרוש על פי המבחנים שפורטו בפסיקה. בית הדין במקרה הנדון יש ליתן הדעת לעדותה ההחלטית בפני חוקר המוסד, כעדות מהימנה, אמיתית ומלאה. ככל שמדובר בחוקים שבתחום הבטחון הסוציאלי ההלכה היא, כי יש להזקק למידת הסבירות, לכלל חומר הראיות וליתן משקל לחומר החקירה שבחוק המוסד לבטוח לאומי דב"ע נב/100-0, המוסד נ. אעראר, פד"ע כה, 107). במקרה שלפנינו בהתאם לחומר הראיות שבתיק לרבות הודעות התובעת בפני חוקר המוסד, התובעת לא עמדה בנטל להוכחת תביעתה לגמלה. לפיכך דין התביעה להידחות. .10זכות ערעור תוך 30יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הבטחת הכנסהשימוש ברכברכב