קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיפוי מעסיקים בגין תאונת דרכים של עובד: ביום 9.11.2003 נפגע עובד של התובעת בתאונת דרכים כתוצאה ממנה נעדר העובד הנ"ל מעבודתו בשירות התובעת תקופה של 22 ימים [ להלן: "התאונה", "הנפגע" ו "תקופת ההיעדרות" בהתאמה ]. התובעת שלמה לנפגע את שכרו בתקופת ההיעדרות, לרבות תשלומים נוספים ששולמו לו או בעבורו בגדר תנאי עבודתו או עבורה או בגין עבודתו בשירות התובעת ואשר כונו על ידי התובעת, בתביעתה, כ"עלויות מעביד". והיא הגישה תביעה זו לתחלוף, מהנתבעות שהן המבטחות שחבו בפיצויו של הנפגע בגין התאונה, כפי זכותה לפי חוק לתיקון פקודות הנזיקין האזרחים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 [ להלן: "חוק ההטבה" ]. יצוין כי לטענת ב"כ הנתבעות אין הנתבעת מס' 2 קשורה לעניין אולם מאחר ובסיכומו של דבר מיוצגת נתבעת מס' 2 על ידי אותה באת כח והיא מהווה מעין איגוד של חברות הביטוח, מקובל עלי שהתביעה נגדה תמחק והיא תתרכז בנתבעת מס' 1 לבדה שתקרא - "הנתבעת". עניינים ממין זה הנתבע בתובענה זו אינם חדשים או ייחודיים והם עולים לדיון חדשות לבקרים בבתי המשפט השונים לדרגותיהם, לרבות בפני וניתנו בנושאים אלה פסקי דין והחלטות שונים, לעיתים סותרים ולעתים חוזרים על עצמם. בהתחשב באמור לעיל, הגיעו הצדדים, שגם הם ובאי כחם אינם משתנים בדרך כלל, לידי הסכמה דיונית באשר לשאלות שבמחלוקת, כאשר אלו הן מספר שאלות משפטיות, כפי שיובהר להלן, בעוד העובדות, כמו גם שאלות הקשורות בחבות הביטוחית נותרו בלתי מוכחשות [ ראה ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, לה ניתן תוקף של החלטה ביום 2.1.11 ]. חלק מהשאלות שבמחלוקת מצאו את פתרונן בהחלטות של בית המשפט העליון ולאחרות ניתנה דעתי בהחלטות שנכתבו על ידי כך שניתן לצמצם את הנמקת החלטה זו. השאלה הראשונה והעיקרית היא: האם יש לנכות שיעור של 25% מס מסכומי השכר ששולמו לנפגע ואשר תחלופם נתבע, כפי הקבוע בסעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 [ להלן: "חוק הפלת"ד" ]. בעניין זה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון ולאחריו שאלה זו פתורה; על פי פסק הדין, יש לנכות מסכום השכר ששולם, לצורך תביעת התחלוף, שיעור של 25% ממנו [ ראה: רע"א 4628/10 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'; להלן: "פסק אל על בעליון" ]. דעתי האישית בעניין זה הייתה שונה, ויש לי, בכל הכבוד, לא מעט ביקורת על הנמקת פסק אל על בעליון, אולם איני רואה צורך לכתוב אותה ואני מציין דבר זה רק משום שמחד, דעתי הנ"ל לא מצאה ביטוי או התייחסות בפסק אל על בעליון, ומאידך, באותו פסק בו הבאתי את עמדתי לעניין ניכוי המס, נתתי דעתי גם לעניין נוסף העולה במקרה זה, והוא עניין הגבלת "שילוש השכר הממוצע במשק", כפי שלהלן, ונראה לי כי יש מקום לשנות מהדעה שקבלתי אז, כפי שיובהר להלן [ פסק הדין שניתן על ידי הוא ת.א. (ת"א) 21148/06 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, המכונה בסיכומי טענות התובעת כ"פסק כלל 1" ]. בכך מגיע אני לטענה העיקרית השנייה של הנתבעת והיא כי יש להגביל את שיעור השיפוי המגיע לתובעת במגבלת גג של שילוש השכר הממוצע במשק, כפי שמוגבל הפיצוי המגיע לנפגע לפי סעיף 4.(א)(1) לחוק הפלת"ד [ להלן: "השילוש" ]. דעתי בעניין זה מלכתחילה, כפי שהובאה על ידי ב"פסק כלל 1" הייתה שלעניין שיעור השיפוי לפי חוק ההטבה אין משמעות לשילוש. למען הסדר, והואיל ואני משנה בכאן את דעתי מאז, אני מביא את הדברים כפי שנכתבו ,בעיקרם: "...נראה שאין חולק על כך שמטרת חוק ההטבה, בין היתר, היא לעודד מיטיבים להיטיב את נזקיהם של נפגעים שונים [ ע"א 619/78 יעקב חונוביץ' ואח' נ. אאידה כהן ואח', פד"י לה4 עמ' 281 ]. סעיף 6 לחוק ההטבה קובע ששכר ומשכורת המשולמים על ידי מעביד לעובד הם בגדר הוצאות סבירות שהמעביד זכאי לקבלם בחזרה מהמזיק; מלים כפשוטן. ככל שאנו דואגים לכך שהמזיק לא יינזק הרי שממילא אין המזיק חב ביותר מאשר היה חייב לשלם לניזוק [ סעיף 2 לחוק ההטבה ]; לאמור, אם היה השכר ששילם המעסיק גבוה יותר מאשר שילוש השכר במשק, ואם היטיב המעסיק את נזקו של הניזוק בכך, ואם עלה הסכום הכולל של השכר ששילם המעסיק לניזוק על גובה סכום הפיצויים שיכול היה הניזוק לקבל מהמזיק, ממילא לא ישפה המזיק את המיטיב ביותר מאשר סכום זה והניזוק לא יקבל מאום מאת המזיק, שכן יש לנכות מסכום הפיצוי המגיע לו את הסכומים שקבל מאת המעסיק ואשר שולמו על ידי המזיק [ ע"א 163/99 עיזבון המנוח דיאב מזאווי ואח' נ. א. דורי, חברה לעבודות הנדסה בע"מ ואח' פד"י נד5 עמ' 854 בעמ' 858 - 859; להלן: "פסק דיאב" ] והחישוב נעשה כנגד כל סכום הפיצוי המגיע, או שהיה מגיע לניזוק [ ע"א 760/88 מדינת ישראל נ. נעמי בן דוד ואח', פד"י מה2 עמ' 196; להלן: "פסק בן דוד" ]....". אינני שולל היום את הגיון הדברים שנכתבו על ידי אז. אלא שבין לבין חלו שתי התפתחויות. האחת, פסק אל על בעליון, שם בפסקה 5, במסגרת נימוקי הפסק, קבע כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין את הדברים הבאים: "...המיטיב כפוף, אפוא, לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות העיקרון של ניכוי מס הכנסה בגבולות 25% (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 397 (מהדורה שלישית, 2005)...". לאמור, בית המשפט שם ראה את נושא הפחתת שיעורי המס כמקרה פרטי של ההגבלות והתקרות הקבועות בחוק הפלת"ד אשר חלות גם על תביעות תחלוף לפי חוק ההטבה; קרי גם עניין השילוש הוא בגדר התקרות שיש להביאן בחשבון בתביעת תחלוף. יתכן, בכל הכבוד, שאמרה זו היא בגדר של "אמרת אגב" אך לא לי לקבוע זאת. דעתי ה"חדשה" מתחזקת יותר לאור פסק דין נוסף שניתן על ידי בסוגיה אחרת וגם היא נדונה כאן ונוגעת למועד ניכוי תשלומי הביטוח לאומי מסכום התביעה: האם לאחר ביצוע חישוב השכר "נטו", קרי לאחר ניכוי שיעור המס או מסכום השכר ברוטו כאשר רק מהיתרה ינוכו תשלומי הביטוח הלאומי, לצורך קביעת שיעור החזר ההטבה. בעניין זה, קבעתי שהניכוי יעשה מהשכר "נטו" כפי שנעשים הדברים בתביעת הנפגע [ חא"ק 1557-05-10 "דן" חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") ואח' ]. עיקר הנמקתי שם הייתה שנראה כי פסיקת בית המשפט העליון חותרת למתאם בין תביעות הנפגעים, בענפים שונים, לבין סוגי התחלוף והשיבוב כך שאותם מוסדות משפטיים, כגון ניכויי המס, קביעת מומחה רפואי יחיד וכו' יחולו על כל סוגי התביעות הנגזרות מהאירוע המהווה בסיס לתביעה על פי חוק הפלת"ד. אם כך פני הדברים, ובהתחשב בדברים שצוטטו על ידי מפסק אל על בעליון, נראה לי לנכון לקבוע שגם מגבלת השילוש תחול על תביעות התחלוף, לרבות זו הנוכחית. עניין אחרון נוגע לשאלת החזר או תחלוף כספים ששולמו על ידי התובעת כ"עלויות המעביד". גם עניין זה זכה לפסיקה על ידי, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון; העקרונות וההנמקות, לרבות האסמכתאות מפסיקת בית המשפט העליון הובאו על ידי בהרחבה בהחלטותיי: "פסק כלל 1", ת.א. (ת"א) 68913/06 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ובתיק 21146/06 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח'. לאור הנמקותיי בהחלטות אלה, אין אני מכיר איפא בזכות התביעה של התובעת בגין "עלויות המעביד" שהן: "הבראה", "עיתון", "מענק" ו "תגמולים" ומאידך מכיר אני בתביעה בגין הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות. תשלומי המעביד, קרי התובעת, כ"מס שכר", אינם בגדר "הטבה" לעובד, הנפגע, אלא חובה חוקית המוטלת על המעביד ועל כן איני מקבל את התביעה בעניינם. יתר טענות הנתבעת, כמו משמעות חתימת הנפגע על כתב פיטורים, התיישנות, שיהוי ופסיקת ריבית והצמדה אינן צריכות התייחסות. סוף דבר: בפועל נראה כי מרבית התביעה נדחית והדבר יקבע לאחר החישוב שיעשה. באות כח הצדדים יביאו בפני חישוב מוסכם שייעשה על פי העקרונות שנקבעו לעיל ולאחריו יינתן פסק הדין. תאונת דרכיםשיפוי