מלאכת גזירת הדין הינה אחת המטלות הקשות של שופט. היא קשה במיוחד כאשר מדובר בנאשם שהוא קטין. היא קשה שבעתיים ככל שגילו של הקטין צעיר יותר. במצבים כגון דא נדרש בית המשפט ליתן משקל גבוה במיוחד לגילו של הקטין ולסיכויי השיקום שלו. אחד הטעמים המרכזיים לכך הינו האינטרס של החברה כולה כי הקטין יוכל להשתלב בחברה ולנהל אורח חיים נורמטיבי. סיכויי השיקום של הקטין אינם השיקול היחיד הנשקל בשלב גזירת הדין. ברור, ששיקול זה אינו יכול לאיין את שיקולי הענישה האחרים, והכוונה היא לשיקולי הגמול, ההרתעה, והמניעה (ראו ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 602 (2001)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיקולים במתן גזר דין לקטינים: הנשיא א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לנוער (כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל). 2. בגזר הדין הושתו על המערער, קטין יליד 6.3.1994, 54 חודשי מאסר מתוכם 42 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת מין מסוג פשע. כמו כן, חויב המערער לשלם למתלוננת פיצוי כספי בסך 20,000 ש"ח. גזר הדין ניתן לאחר שהמערער הודה, במסגרתו של הסדר טיעון, בעובדות שבכתב אישום מתוקן והורשע בהתאם. ההרשעה הייתה בעבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק, מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) ובתקיפת קטין לפי סעיף 368ב(א) לחוק. 3. העובדות בהן הודה המערער הן בתמצית אלה: המתלוננת, קטינה ילידת שנת 1997, הלכה ביום 1.2.2011 באחד מרחובותיה של העיר חיפה, לכיוון תחנת אגד. השעה היתה 19:00 לערך. המערער החל ללכת בעקבות המתלוננת. משזו הגיעה לקרבת תחנת אגד תקף אותה המערער מאחור, סתם את פיה והפילה לרצפה. הוא גרר אותה לפתחו של חניון אגד. המערער דרש מהמתלוננת להוריד את מכנסיה ותחתוניה. משזו סירבה איים כי יאנוס אותה. עקב פחדה הורידה המתלוננת את מכנסיה ואת תחתוניה. המערער דחף בחוזקה את איבר מינו לפיה של המתלוננת למרות התנגדותה. לאחר מכן הוא הפך אותה על בטנה, נשכב מעליה וחיכך את איבר מינו בישבנה שלא בהסכמתה. בהמשך סובב אותה המערער ושוב החדיר בכוח את איבר מינו לפיה. עובר אורח שעבר במקום הבחין במערער כשהוא שוכב על המתלוננת. עובר האורח שאל אם הכל בסדר. המערער ציווה על המתלוננת לא לומר מילה ואמר לעובר האורח כי המתלוננת הינה חברתו. המתלוננת נתנה סימן כלשהו לעובר האורח ובעקבות זאת הוא צעק לעברו של המערער שהוא מזמין משטרה. בעקבות זאת נמלט המערער מן המקום בעודו מותיר את המתלוננת כשהיא בוכה. 4. לפני בית המשפט המחוזי הוגשו מספר תסקירים של שירות המבחן לגבי המערער. כמו כן, הובא לפני בית המשפט תסקיר קורבן באשר למתלוננת. המערער היה עצור במשך זמן מה ולאחר מכן שוחרר למעצר בית. הוא שולב בקבוצה של פיקוח מעצרים ולאחר מכן החל להשתתף בקבוצה טיפולית המיועדת לקטינים שביצעו פגיעות מיניות. המלצתו של שירות המבחן בבית המשפט המחוזי הייתה להרשיע את המערער ולהשית עליו מאסר על תנאי, תוך שימשיך להשתתף בטיפול הקבוצתי וכן יקבל טיפול פרטני. עוד הומלץ כי הוא יועמד במבחן במשך 18 חודשים, יפצה את המתלוננת ויבצע עבודה התנדבותית בהיקף של 100 שעות. תסקיר הקורבן ציין כי מעשיו של המערער גרמו לפגיעה קשה במתלוננת ובמשפחתה וכי יידרש תהליך שיקום ארוך. על רקע כל אלה החליט בית המשפט המחוזי, כאמור שלא לקבל את המלצתו של שירות המבחן ולהשית מאסר בפועל של 42 חודש, הכל כאמור לעיל. 5. שירות המבחן לנוער הניח לפנינו תסקיר נוסף. בתסקיר צוין כי המערער ממשיך להשתתף בטיפול הקבוצתי וכן הוא מקבל טיפול פרטני. השירות ציין כי חלה התקדמות משמעותית אצל המערער וכי כניסתו לכלא עלולה לפגוע בתהליך שיקומו. השירות המליץ לדחות את ההכרעה לתקופה של שישה חודשים. בעקבות המלצה זו של שירות המבחן עתר פרקליטו של המערער שלא נכריע לעת הזו בערעור שבפנינו. כמו כן, טען הפרקליט לגופו של עניין תוך שהדגיש כי עסקינן בקטין שאין לו כל עבר פלילי ומעולם לא ביצע עבירה מסוג כלשהו. בנוסף, נטען כי ראוי להקל בעונשו של המערער. המשיבה מצידה התנגדה לדחיית ההכרעה בערעור. לגופו של עניין סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער על ידי בית המשפט המחוזי. 6. דעתנו היא, כי דינו של הערעור להידחות. מלאכת גזירת הדין הינה אחת המטלות הקשות של שופט. היא קשה במיוחד כאשר מדובר בנאשם שהוא קטין. היא קשה שבעתיים ככל שגילו של הקטין צעיר יותר. במצבים כגון דא נדרש בית המשפט ליתן משקל גבוה במיוחד לגילו של הקטין ולסיכויי השיקום שלו. אחד הטעמים המרכזיים לכך הינו האינטרס של החברה כולה כי הקטין יוכל להשתלב בחברה ולנהל אורח חיים נורמטיבי (לסקירת השיקולים הצריכים לעניין בענישת קטינים ראו, למשל, ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני ( 8.3.2009), בפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר). עם זאת, סיכויי השיקום של הקטין אינם השיקול היחיד הנשקל בשלב גזירת הדין. ברור, ששיקול זה אינו יכול לאיין את שיקולי הענישה האחרים, והכוונה היא לשיקולי הגמול, ההרתעה, והמניעה (ראו ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 602 (2001)). 7. תסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו של המערער שלפנינו, ובהם התסקיר שהוגש לערכאת הערעור, מלמדים כי הטיפול שעובר המערער מאז ביצוע העבירה הביא להתקדמות משמעותית בכל הנוגע להתפתחותו, מודעותו לביצוע העבירה וסיכויי השיקום שלו. מבחינה זו בהחלט מוצדק ליתן משקל משמעותי בשלב גזירת הדין לסיכויי השיקום של המערער. בנוסף אין להתעלם מכך שלמערער אין עבר פלילי, כי הוא הביע חרטה על ביצוע המעשים והודה בעובדות כתב האישום המתוקן נגדו. דא עקא, אל מול נתונים אלה קיימים שני נתונים מרכזיים העומדים לחובת המערער. ראשית, המערער היה בן 17 שנים במועד בו ביצע את העבירה. כלומר, גילו אינו רחוק מגיל הבגירות. משכך, אין צידוק ליתן לשיקולי השיקום את אותו משקל שהיה ניתן, בנסיבות דומות, לקטין שגילו צעיר במידה רבה מזה של המערער בעת ביצוע העבירה. בהקשר זה ציינתי בעבר, כי "המתח הקיים בין השיקולים - שיקום, גמול, הרתעה אינדיוידואלית והרתעה כללית והגנה על החברה מפני העבריין - מתגבר ביחס הפוך לגילו של הקטין. במלים אחרות, ככל שגילו של הקטין מבצע העבירה קרוב יותר לגיל האחריות הפלילית גוברת הסתירה הפנימית בין שיקולי הענישה" (ע"פ  8277/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.2.2011)), פיסקה 1 לחוות דעתי (בדעת מיעוט)). הנתון השני המטה את הכף לכיוון החמרת הענישה, עניינו בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה. המערער ביצע במתלוננת עבירות מין קשות ביותר. המערער התנפל ברחוב על עוברת אורח, קטינה בת 14, וביצע בה מעשים מכוערים ומזוויעים. הוא חדל מן המעשים רק לאחר שעובר אורח עבר באקראי במקום. אין לדעת מה היה מתרחש אלמלא אותו אדם היה עובר במקום. מידת החומרה שיש לייחס למעשיו של המערער נובעת בנוסף מן האופן הפתאומי בו בוצעו המעשים. המערער בחר לו קורבן אקראי, שלא הייתה לו עמו כל היכרות מוקדמת. נזכיר, כי המעשים בוצעו בשעת ערב מוקדמת ובאמצע הרחוב. מעשים אלה מלמדים על מסוכנות גבוהה מצד המערער לשלום הציבור ומצדיקים מתן משקל גבוה לשיקולי ההרתעה האינדיווידואליים. זאת ועוד, תסקיר הקורבן שנערך למתלוננת מפרט בהרחבה את ההשפעות הקשות מאוד של מעשיו של המערער על המתלוננת ועל משפחתה. חובה ליתן משקל משמעותי לנתון זה. הצורך בשיקומו של העבריין-הקטין אינו חזות הכל. על בית המשפט ליתן משקל נגדי לצורך בשיקומו של קורבן העבירה, במיוחד כאשר מדובר בקטין. קיים אינטרס חברתי מובהק להגברת סיכויי השיקום של קטינים שהיו קורבנות לעבירות מין מצד קטינים אחרים. בצדק ציינה השופטת ד' ביניש בע"פ 4890/01 הנ"ל, כי על כל נער ונערה בישראל לדעת, "כי אין לפגוע בכבודו של אדם וכי גופם של כל ילד או ילדה אינו הפקר. ידעו הכל, כי עבריין, גם אם קטין הוא, הפוגע בגופם או בכבודם של ילד או ילדה ומנצל לרעה את כוחו כלפיהם, צפוי לשאת בתוצאות העונשיות של מעשיו" (שם, בעמ' 606). 8. מטעמים אלה, המסקנה הינה כי נוכח חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בגזר הדין ערך בית המשפט המחוזי איזון ראוי ונכון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. מקרה זה אינו מצדיק התערבות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשלב גזירת העונש. יצוין, כי בית משפט קמא הבהיר בגזר הדין, ובצדק, כי "אלמלא גילו של [המערער] והאמור בתסקיר שירות המבחן, היה עונשו חמור הרבה יותר" (עמ' 10 לגזר-הדין). 9. כזכור, בא-כוח המערער עתר בפנינו, כי בהמשך להמלצת שירות המבחן נדחה את ההכרעה בערעור לתקופה של חצי שנה. זאת, על מנת לאפשר למערער להמשיך בהליך השיקומי בו הוא נוטל חלק מאז ביצוע העבירה. נוכח הטעמים שפורטו לעיל, ובמיוחד בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה, איננו רואים מקום להיעתר לבקשה זו. דעתנו היא, כי בנסיבות העניין הרי אפילו ימשיך המערער להשתתף בהצלחה בהליך הטיפולי, ואפילו תירשם התקדמות במהלך שיקומו, עדיין לא יהיה בכך כדי להצדיק התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. לפנינו מקרה מובהק בו שיקולי הגמול, ההרתעה ומסוכנותו של המערער לחברה, הנובעת בין היתר מנסיבות ביצוע העבירה, מטים את הכף לחובת המערער, חרף גילו הצעיר, ומצדיקים הטלת תקופת מאסר בפועל. 10. לפיכך, הערעור נדחה. משפט פליליקטיניםסוגיות במתן גזר דיןקטינים (במשפט הפלילי)