קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בזמן תדלוק רכב: 1. התובע יליד 1971, הגיש תביעה זו נגד הנתבעת לפיצויים, עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") וזאת עקב תאונת הדרכים שארעה לו לטענתו בתאריך 28.8.95, כאשר התובע מעד על צינור של משאבה שהיתה על חלקו האחורי של הרכב. כתוצאה מהנפילה, נפגע התובע ב- 4 שיניו הקדמיות. 2. הנתבעת כפרה בחבות וטענה כי התאונה איננה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. לפיכך, קבע ביהמ"ש כי תחילה תידון שאלת החבות. 3. בהתאם לסיכום טענותיה של ב"כ התובע, ארעה התאונה כאשר התובע נהג בטנדר עם ארגז סגור, עלה לתא הסגור בו חבית סולר עליה מורכבת משאבה המופעלת באמצעות מצבר הרכב. מנוע הרכב נשאר דולק, הוא תדלק את הרכב, חזר לתא על מנת לעצור את המשאבה וכשהסתובב כדי לרדת מהרכב, רגלו נתפסה בצינור המשאבה והוא נפל. ב"כ התובע טוענת כי המקרה נופל בגדר ההגדרה הבסיסית של כניסה לרכב או ירידה ממנו. כמו כן, טוענת ב"כ התובע כי השימוש של כניסה לרכב או ירידה ממנו הוא שימוש לצורך תחבורתי כנדרש עפ"י ההגדרה. 4. באופן חילופי, טוענת ב"כ התובע כי באם המקרה איננו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית, הרי שהוא נופל בגדר החזקה החלותה המרבה, דהיינו כי מקרה התאונה ארעה כאשר התובע ניצל את הכח המכני של הרכב ובמקרה כזה, גם הייעוד הלא תעבורתי מוכר כשימוש ברכב והתאונה היא תאונת דרכים. 5. הנתבעת כפרה בטענות התובע וטענה כי התאונה ארעה כאשר התובע הפעיל משאבה חשמלית לצורך תדלוק הבאגר. חבית הסולר היתה בתוך הרכב מאחור והמשאבה החשמלית מותקנת עליו. עם סיום תדלוק הבאגר, נכנס התובע לארגז המטען, סגר את המשאבה וכשרצה לצאת מהארגז, נתקל בצינור אשר היה מונח בארגז ומחובר למשאבה ונפל. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת כי מעידתו של התובע כאשר רגלו נתפסה בצינור התדלוק, איננה מהווה כניסה ויציאה מרכב במסגרת ההגדרה הבסיסית לסעיף 1 בחוק הפלת"ד הדורש שהשימוש ברכב יהיה גם למטרות תחבורה. באשר לחלותה של החזקה המרבה המדברת על ניצול כח מכני של הרכב, טוענת הנתבעת כי אין מדובר ברכב מנועי בעל ייעוד דו תכליתי או אחר ואין מדובר בייעוד מקורי שאינו תעבורתי של הרכב. 6. שקלתי את טענות הצדדים וכן עיינתי במסכמים ונראה לי כי דין התביעה להדחות. בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין פדידה (רע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, "דינים עליון", כרך נ"ב, עמ' 538), שם מדובר היה במקרה של נהג משאית, אשר מעד ונפל מן המשאית זמן קצר לאחר שעלה עליה בכדי ליטול ממנה מצית. התביעה שם נדחתה בנימוק כי כניסתו של הנהג למשאית, לא היתה כדי לעשות בה שימוש כלשהו למטרות תחבורה. בחינתה של הפעולה "עליה לרכב או ירידה ממנו" כשימושי הלוואי התעבורתיים, נבדקת עפ"י המבחן התעבורתי ועל כן כניסה ויציאה מרכב צריך שתענה גם על ההגדרה כי שימוש הלוואי האמור, היה למטרות תחבורה. 7. ביישום האמור על המקרה שבפני, המצאותו של התובע בארגז האחורי של הרכב, איננו עונה להגדרה האמורה ועל כן אין מדובר בירידה מרכב למטרות תחבורה. מכאן, שהמקרה איננו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית ועל כן יש להמשיך בהליך הפרשני ולבחון האם נופל המקרה למסגרת החזקה החלוטה המרבה של "מאורע שארעה עקב ניצול הכח המכני של הרכב..." (רע"א 8061/95, עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח’, פ"ד נ(3), 532). בחינת המקרה גם בשאלה זו, אין בו כדי להועיל לתובע. 8. בפסק הדין בעניין עוזר הנ"ל, אומר כב' הנשיא א. ברק בהתייחסו לשאלה האם טעינה ופריקה תוך ניצול הכח המכני של הרכב הינה בגדר החזקה החלוטה המרבה הנ"ל: "... אם הרכב הוא "חד ייעודי" וייעודו הוא תעבורתי בלבד, לא תחול החזקה החלוטה מקום שהטעינה והפריקה עשו שימוש "מאולתר" בכח המכני של הרכב. בדומה אם הרכב היה "דו תכליתי" אך איבד את תכליתו התעבורתי (כגון שהורדו ממנו הגלגלים והוא הפך למתקן קבוע), לא תחול החזקה החלוטה. לעומת זאת, כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכח המכני של הרכב העומד הם חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל ייעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך כדי טעינה ופריקה נופל לגדר החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכח המכני של הרכב" " (עמ' 570 מול האות ג' שם). 9. במקרה שבפני, אין חולק כי מדובר ברכב מסוג טנדר עם ארגז סגור, אשר ייעודו המקורי הוא אחד ויחיד לצורך נסיעה וזאת להבדיל מרכב דו תכליתי או עם ייעודים נוספים. די באמור כדי לקבוע כי המקרה איננו נופל למסגרת החזקה החלוטה המרבה. 10. נשאלת השאלה האם עצם העובדה שמשאבת הדלק הופעלה על ידי מצבר הרכב, יש בה כדי לענות בחיוב לשאלה אם המקרה נופל במסגרת "ניצול הכח המכני של הרכב". שקלתי עניין זה והגעתי למסקנה כי יש לענות לשאלה זו בשלילה. כידוע, אין צורך להוכיח את האלמנט הכלול בביטוי "שימוש" שיהיה ל"מטרות תחבורה" כפי שהוא מופיע בהגדרה הבסיסית כאשר מדובר באחת מהחזקות החלוטות המרבות (פסק הדין בעניין עוזר, בעמ' 558). 11. המבחן הקובע לעניין הקשר הסיבתי המשפטי כאשר מדובר בחזקות המרבות, הוא "מבחן הסיכון", אשר ממשיך לעמוד גם לאחר התיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד. בפסק דין נוסף, לאחר פסק הדין בעניין עוזר, הוא פסק הדין בעניין קואסמה (ע"א 6000/93, עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' רג'בי, פ"ד נ(3), עמ' 661), מאזכר כב' הנשיא ברק את פרשת שולמן ואומר: "על פי מבחן זה מתקיים הקשר הסיבתי-משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגות של המזיק. השאלה היא מה הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע. ומשנקבע "מתחם הסיכון" כל תוצאה מזיקה, הנופלת לאותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי הדרוש" (עמ' 671 מול האות ב'). למטה מזה אומר כב' הנשיא ברק: "מבחן הסיכון כמבחן לקשר סיבתי משפטי, קובע כי ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי - בין אם זה "שימוש" ברכב מנועי למטרות תחבורה עפ"י ההגדרה הבסיסית, ובין אם זה אחד הארועים שהחזקות החלוטות עוסקות בהם - כדבר אשר "גרם" לנזק גוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה" (עמ' 672 מול האות ו'). 12. כלומר, החזקה המרבה בעניין "ניצול הכח המכני של הרכב" מבוססת גם היא על מבחן הסיכון כאמת מידה לקשר הסיבתי - משפטי, אין מדובר "בסיכון תעבורתי" ואין הוא קשור ל"שימוש" ברכב לפי ההגדרה הבסיסית, אלא ל"שימוש" עפ"י החזקה החלוטה המרבה הנ"ל. ובעניין זה אומר כב' הנשיא ברק בפסק הדין בעניין קואסמה הנ"ל: "סיכון זה (בחזקה החלוטה המרבה לעניין ניצול הכח המיכני שנדון שם י.ו.) קשור למבחן היעודי, ובוחן את יעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב" (שם בעמ' 673 מול האות ד'). הנשיא ממשיך ואומר דברים מפורשים: "נמצא, כי עניינו של מבחן הסיכון במסגרת החזקה החלוטה בענין "ניצול הכוח המיכני של הרכב" הוא במתן תשובה לשאלה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכח המיכני ליעודו המקורי הלא תעבורתי יצר" (שם בעמ' 673 מול האות ה'). 13. במקרה שבפני, אין לומר כי פעולותיו של התובע היו בתחום הסיכון שניצול הכח המכני של הרכב בייעודו המקורי יצר. אין לראות הבדל במקרה בו נהג משאית עלה למשאית על מנת להדליק סיגריה באמצעות מצית הרכב (פסק דין פדידה הנ"ל), שבו השתמש הנהג במקור חשמלי שברכב לבין המקרה שבפני שבו השתמש התובע בחשמל ממצבר הרכב להפעלת המשאבה החשמלית. אמנם, בפסק הדין בעניין פדידה, לא עלתה השאלה של חלותה של החזקה המרבה הנ"ל, אלא שאלת שימושי הלוואי שבהגדרה הבסיסית, אולם מצאתי צד שווה והוא השימוש במצבר הרכב בשני המקרים. שונה היה המצב אילו נפגע התובע כתוצאה מזרם חשמלי או מקצר חשמלי שמקורו במצבר הרכב או ברכב (השווה לדוגמאות שהובאו בפסק הדין בעניין קואסמה הנ"ל, עמ' 673 מול האות ו'). 14. סיכומו של דבר, ירידתו של התובע מהרכב והתקלותו בצינור איננה עונה להגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד וכן איננה נופלת במסגרת החזקה החלוטה המרבה בעניין "ניצול הכח המכני של הרכב" ועל כן דין התביעה להדחות. בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות. רכבתחנת דלק