קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה לאחר שייט קייקים: זוהי תביעה לתשלום פיצויי נזיקין בעקבות נזק אשר נגרם לתובעת עקב החלקה בעת עלותה לגדת הירדן לאחר שייט אשר ערכה בקייק אשר נשכר מאת הנתבעת מס' 1. מרבית העובדות אשר נגולו בעת הדיון אינן שנויות במחלוקת ולמעשה עיקרו של הדיון הינו - המשמעות המשפטית אשר יש ליתן לאותן עובדות ונסיבות. האם יש להטיל אחריות על הנתבעות בגין הנזק אשר נגרם לה לתובעת אם לאו. התובעת הגיעה ביום 23.8.95 לחניון מעגן הקייקים הידוע כקייקי הגושרים וזאת על מנת לערוך שייט בקייק על אחד מיובלי הירדן. אין לתובעת כל טענה לגבי מסלול השייט או טיבו של הקייק שכן, עד לסיומו של השייט ורגע יציאתה של התובעת מהקייק ועלייתה לגדת הנהר הכל הלך למישרין. התובעת טענה כי בעת שנסתיים השייט בנקודת הסיום, היה עליה לצאת את הקייק. התובעת טענה כי נאלצה לרדת למים, לטפס על מדרון תלול וחלקלק על מנת להגיע לשביל עפר המוביל לנקודת ההסעה לתחנת המוצא. בעת היציאה מהקייק, לא נעזרה באיש ואיש לא התייצב במקום היציאה על מנת לסייע בידה או להדריכה כיצד לצאת, לא היו במקום כל מזח שהוא, מדרגות או מעקה. לכשיצאה מהקייק, כך סיפרה בעדותה הנגדית, ירדה המימה כשגופה שקוע במים עד למותניה, דחפה את הסירה עד שמחציתה הועלתה על החוף לקחה בידיה את המשוטים והחלה בעליה עד שלפתע החליקה. אין חולק כי בטרם החל השייט, הוצגו בפני התובעת ויתר השטים מספר הוראות התנהגות. אחת מההוראות היתה, קבלת תדריך במרכז ההדרכה הסמוך למקום תחילת השייט. התובעת אף קבלה תדריך אשר הוצג כנספח לתצהירו של העד מטעם הנתבעת ואשר אין מחלוקת כי התובעת אמנם קבלתו לרשותה. אחת מההוראות היתה כי אין לשוט במצב בריאותי לקוי וכי אין הנתבעת מס' 1אחראית לנזק אשר יגרם לשוכר הקייק. אין חולק כי אותו תדריך לא התייחס לאפשרות של החלקה בנקודת הנחיתה או במקום אחר כלשהו במסלול השייט. סיבת ההחלקה לא תוארה על ידי התובעת וכל שניתן ללמוד מעדותה הוא כי בהיותה צועדת לאחר יציאתה מהקייק על משטח בוצי בגדת הנהר החליקה לפתע ואף זאת לאחר שצעדה מספר צעדים טרם ההחלקה. התובעת לא הבחינה אם האדמה בגדת הנהר היתה רטובה ואף לא שמה לב לכך. העד מר ישראל אשר, אשר נתלווה לתובעת בעת השייט סיפר כי בעת תחילת השייט צפו בסרט המסביר את טיבו של האתר ומציג את העשוי לקרות בעת תחילתו של השייט וסיומו. כאשר הגיעו לנקודת הסיום ירדו מהקייק וצעדו על שפת הנהר ללא החלקה. בחקירתו החוזרת שב וסיפר העד כי צריך היה לסייע לאשתו משום שפני השטח היו "מאד חלקלקים". ההתנהגות הרשלנית המיוחסת לנתבעת מס' 1היא כאמור, העדר מזח מסודר בנקודת הסיום, העדר מעקה או מדרגות מוסדרות והעדרה של עזרה פיסית כל שהיא על ידי איש מצוותה של הנתבעת מס' 1אשר היוצאים מהקייקים עשויים להסתייע בה. התובעת לא הציגה כל תצלום או תיאור גרפי של השטח בו נפגעה, אך כנגד זאת תצלומים של אותו מקום הוצגו במסגרת חומר הראיות מטעם הנתבעות. העד מר אוחנה סיפר בתצהירו כי המקום מהווה מדרון מתון כנראה בתצלומים אשר הוצגו על ידו ואין בו סכנת החלקה מיוחדת. מנהל האתר העד מר ישע כהן מלא אחר דבריו של מר אוחנה ואף לדבריו השטח מהווה מדרון מתון המכיל אדמת זיפזיף שאינה בוצית במיוחד ואינה חלקה. במקום אחר, בחקירתו הנגדית אשר העד כי קרה שהיו החלקות במקום ההוא אם כי לא ידוע לעד על תוצאותיהן. לדברי מר כהן, קיים במקום מזח הנראה אף בתצלומים ברם מזח זה הינו בשימוש רק כאשר פני המים גבוהים בתחילת עונת השייט. לא כן הוא המצב בחודש אוגוסט בו אירעה התאונה כאשר שפע המים אשר שזרמו ביובל פחת. במצב אשר כזה, כך נאמר על ידי מר כהן, השימוש במזח אך מקשה את היציאה מהקייק ולכן המזח הנראה בתצלום לא היה במקום בעת התאונה. אלו הן העובדות העיקריות הצריכות לדיון בתובענה זו והשאלה היא האם יש בקיומן משום הוכחת רשלנות מטעם הנתבעת מס' 1. נראה לי כי התובעת לא הוכיחה התנהגות רשלנית מטעם נתבעת זו וכי הסיכונים אשר התובעת עמדה בפניה, בעת היציאה מהקייק לא היוו סיכונים מיוחדים, בלתי רגילים אשר העמדת התובעת בפניהם ללא נקיטת אמצעי זהירות מתאימים הוותה התנהגות רשלנית בת פיצוי. אין חולק בין הצדדים כי שררה בינם חובת זהירות מושגית בהיות יחסי "הרעות" קיימים בינהם כיחסי הרעות הקיימים בין מזמין ומוזמן. שאלה אחרת היא האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן ונראה לי כי התשובה לכך היא שלילית. נראה לי כי הסיכון אשר עמד בפני התובעת בעת שהיתה באותו יובל הירדן בעת שייט הקייקים היווה סיכון רגיל העומד בפני כל מי המבקר במקום כגון דא והמבצע פעילות ספורטיבית מסוג זה אותה ביצעה התובעת. למעשה ניתן לומר כי עולמנו מלא סיכונים, אדם ההולך לתומו במדרכה ברחובה של עיר עלול למעוד באותו קו המהווה את הפרש הגבהים שבין המדרכה לכביש ואף להנזק באופן רציני. האם ניתן לומר כי בהתקינה מדרכה כזו אשר כמותה מצויות בכל רחבי העולם נהגה הרשות ברשלנות? סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית לחלוטין. הוא הדין לגבי השיט ביובל הירדן. אין מדובר במקרה דנן בנהר שוצף וקוצף ובגדתו הסלעית הגבוהה. מדובר כאן ביובל שקט כפי שזרם לאיטו באותה עונת השנה ובמדרון מתון מכוסה אדמה ללא סלעים וללא מכשולים נסתרים. מסכים אני עם התובעת כי המשטח היה רטוב ואף חלקלק בשל כך. אולם מצב זה הינו טבעי לגדתו של נחל אשר בו זורמים המים ואך בשל כך בחרה התובעת לבקר דווקא במקום זה ולא בערוצו היבש של נחל כל שהוא החורץ את אדמת הנגב. על כגון דא נקבע בפסיקה כי "סיכוני החיים והבריאות אורבים לפתחנו כל העת ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו, לכל נזק יש שם ברפואה אך לא כל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפות (באופן תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית. (ע"א 371/90 פד"י מז (3) 345). שני הצדדים לדיון גייסו לעזרתם את הנאמר בפסק דינו של הנשיא השופט ברק בע"א 145/80ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש (פד"י לז (1) 113). וכה אמר כבוד הנשיא השופט ברק בהלכת ועקנין. "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר ובין סיכון בלתי סביר ורק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר הוא סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה מיוחדת באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". (ע"א 154/80 פד"י ל"ז (1) 113). המקום בו נפלה התובעת, אפילו יהא זה על פי גירסתה, אינו יכול להיות מוגדר כמקום מסוכן בעל מידת סיכון בלתי רגילה. התובעת כמי שהיתה לדבריה מדריכת שייט במשך מספר שנים יכולה היתה לדעת כי מקום כגון זה טומן בחובו מידת סיכון כל שהיא אשר אני מגדירה כמידת סיכון רגילה. לא נראה לי כי לשם היציאה מהקייק הטבילה במים עד למותניים, גרירתו של הקייק לשפת הנחל תובעת כישורים גופניים מיוחדים או הכשרה מקצועית מיוחדת אשר אינה טמונה במטייל הרגיל אלא טעונה כישורים ספורטיביים מיוחדים אשר רק אלו המוגדרים כ"מטיבי לכת" נחנו בהם. אמנם במהלך הדיון לא הובאו בפני ראיות מהם הכישורים הדרושים לאותם מטיבי לכת ולהבדיל אותם מטיילים רגילים אך סבורני כי רשאי אני ואף חייב להסתייע בנסיון החיים הרגיל המצוי אצל כל אחד. בע"א 371/90 פד"י מז (3) 345 אשר הוזכר לעיל נדון עניינו של אדם אשר החליק על שכבת בוץ במהלך עבודת חפירה שבצע. תביעתו נדחתה ובדברי בית המשפט (כבוד השופט מ' חשין) נאמר כי "לא נוכל להוסיף ולאמר כי סכנת החלקה על בוץ בהקשר עניננו - היתה סכנה בלתי רגילה... כל קטן יודע כי ערבוב מים ועפר יוצר בוץ וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים וחזקה על סובחי שגם הוא ידע". והרי הדברים, עם כל הכבוד, כה יפים לעניננו. הכל יודעים כי גדתו של נחל הזורם לו בחיק הטבע הינה רטובה והכל יודעים כי אדמה רטובה יכול שאדם יחליק בה. בתי"א 8666/90 כהן נגד אגד פס"מ נ"ה (4) עמוד 9אמר בית המשפט בענינה של מדריכת טיולים אשר מעדה בעת הליכתה בחיק הטבע ולאחר שטענה במשפט כי מעידתה נגרמה בשל העדר מעקות, כדברים האלו. "דומה כי ההולך בטבע בנוף דומה לדוגמת זה שבו מדובר, צפוי להתקל בלא הרף בסלעים ובאבנים שיש לעוברם, מצידם או מעליהם, ואין לראות בהם מכשול או סיכון של ממש... בצוע טיול בטבע בנתיב הררי או בנחל הוא ענין הכרוך מעצם טיבו בסיכון סביר של נפילה החלקה או מעידה מעין זו, בתנאי שטח שאין בהם דבר חריג באופן מיוחד, אינה יכולה להטיל חבות. אדם יכול למעוד בהולכו במדרכה או ביורדו במדרגות ובהחלט יתכן שימעד בלא אשם מצד שלישי גם במהלך טיול. נפילתו אינה מלמדת על קיומם של רשלנות או חוסר זהירות של אדם אחר". נכון טען בא כח הנתבעות בסכומיו כי תאורטית ניתן היה למנוע כל סיכון של החלקה על גדת יובל הירדן וזאת על ידי סלילתו, על ידי יציקת משטחי בטון לאורך גדתו והייתי אף מוסיף ואומר, על ידי הנחת מעקות לכל אורכו, יציקת מדרגות במקומות שונים בהם עשויים משייטים לצאת או להכנס לכלי השיט, רצועות מחוספספות למניעת החלקה ועוד כיוצא באלו אמצעי זהירות אשר יהא בהם כדי למנוע אף מאירועו של אותו אירוע כפי שתיארה אותו התובעת. ברם תכלית קיומן של שמורות טבע או פנינות חמד כיובלו זה של הירדן לא נועדה כדי למנוע אירועים אלא כדי לקיים אתר טיולים והנאה ספורטיבית ולאפשר את הביקור בהן אגב מניעת סיכונים בלתי רגילים אשר בהתחשב בתנאי המקום והמבקרים, אף מנהל שרות השכרת הקייקים חייב למונעם. אשר על כן, אני דוחה את התובענה בהעדר חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבעת. לא נעלמה מעיני סדרה של פסקי דין הדנים בהחלקת בני אדם על משטחים ממשטחים שונים ברם הצד השווה שבכולם הוא היות ההחלקה בבחינת סכנה בלתי רגילה הטמונה במקום עבודתו של אדם, בביקור של אדם באולם קולנוע כאשר סכנת ההחלקה אינה מטבעו של המקום. לא הוא המצב בנדון דידן ויפה צטט בא כח הנתבעות את פסק דינה של השופטת בן פורת (כתוארה אז) בתי"א (י-ם) 277/59 ההולך לבית המרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה והרוכב על סוס יכול לפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר ובין סיכון בלתי סביר ורק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית". בע"א 683/77 פד"י לד (1) 157 נדון ענינו של המבקר אשר החליק על רצפתו של בית המרחץ ותובענתו נדחתה. באותו פסק דין נדונו בהרחבה כל אותן הלכות עליהן התבסס פסק דין זה. ראוי לציין את הציטוט מפסק דינו של כבוד השופט ויתקין בע"א 285/73 פד"י כ"ט (1) 63: עליו לאזן שני יעדים, שלפעמים הם מנוגדים זה לזה: את הצורך לשמור על שלום הפרט מזה ואת האינטרס שיש לציבור במתן השירות מזה... עלינו לשקול איפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף סכנתו. במאזן השיקולים האלה עלול האחרון להיות עדיף. אין לך מיתקן שאיזה 'שלומיאל' אינו עלול להיפגע בו. ולהלכה, אין לך פגיעה שאין למנעה על ידי נקיטת אמצעים כלשהם, להלכה, ניתן לדרוש מכל ספק שיעמיד שומר על-יד כל מיתקן. ומכל בעל בריכת שחיה שיעמיד מציל לכל רוחץ. אך דרישות כאלה אינן מעשיות, ועל כן אין קובעים על-פיהן את מידת הזהירות הסבירה הנדרשת מהספק." במקרה דנן, כפי שנכתב לעיל, קיים אמנם ענין ציבורי לקיים אפשרות לטייל במרחבי הארץ ולהנות מחמודותיה אך אין בכך כדי לחייב את ספקי השירות למנוע את הסכונים הרגילים העשויים להתהוות בהקמת מתקנים ומבנים אשר ריבויין עשוי לפגום בנוף ובטבע. אשר על כן, אני דוחה את התובענה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעות הדדית את הסך של - 000, 6 ש"ח בצרוף מס ערך מוסף ובתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.תאונות בטיולים