קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר הלוואה מבנק יהב: הנתבע קיבל הלוואה מן התובע אולם לא פרע את ההלוואה. התובע, שהוא בנק, תובע את החזר ההלואה באמצעות שטר ביטחון אשר נתן הנתבע. הנתבע טוען כי אינו חייב בפרעון ההלוואה שכן, לטענתו, הלוואה זו צריכה היתה להפרע על דרך של קיזוז. שתי טענות קיזוז חלופיות בפי הנתבע. 1. טענה ראשונה היא כי, מדינת ישראל, חייבת לו כספים מכוח יחסי עובד-מעביד ויש לקזז חוב זה מול חובו לתובע. בין הנתבע לבין המדינה מתנהל הליך משפטי בגין כספים אלה, בבית הדין לעבודה. נראה כי הנתבע עצמו מודע לכך כי אין ממש בטענה זו ובסיכומיו ניראה כי הוא זנח אותה לחלוטין. אומנם הנתבע אינו עורך דין אך סיכומיו ערוכים ומפורטים באופן שלא היה מבייש גם עורך דין ועל כן לא נראה כי טענה זו נזנחה בהיסח הדעת. רק כדי שלא להשאיר עניין בלתי סגור אציין כי יש לדחות את הטענה לא רק מן הטעם שהיא נזנחה בסיכומים, אלא גם לגופה. ראשית, מדינת ישראל איננה בנק יהב ובנק יהב איננו מדינת ישראל. למותר לציין כי לא ניתן לקזז חוב לאחד כנגד זכות אצל אחר. שנית, כאשר חובות אינם נובעים מאותה עיסקה ניתן לקזז רק סכומים קצובים (סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973). החוב אשר לו טוען הנתבע כי מדינת ישראל חייבת לו אינו יכול להוות חוב קצוב כל עוד נמצא העניין בהליכים משפטיים בבית הדין לעבודה ואין לדעת, בשלב זה, מה ייפסק. הנתבע מבסס טענתו זו על מכתב של משרד החינוך, מיום 15.9.98 אשר בו, גורס הנתבע, התחייבה המדינה לפרוע את חובו זה. אינני מקבלת את פרשנותו של הנתבע למכתב. אין במכתב זה כל התחייבות של המדינה לפרוע את חובו. כל מה שנאמר שם הוא כי כאשר ישולמו לו, לנתבע, הכספים המגיעים לו ממשרד החינוך (ושלגביהם מתנהל ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה) ישולם לו הסכום בקיזוז החוב לתובע, בנק יהב. הודעה זו הינה, ככל הנראה, על פי הסכם ההלוואה, כאשר המדינה רוצה להבטיח את עצמה ולמנוע מצב בו היא תעביר לנתבע את הכספים המגיעים לו ממנה בעוד שהיא תצטרך לפרוע, כעריבה, את ההלוואה אשר נתנה לו על ידי התובע. זוהי מחוייבות בין המדינה לנתבע אשר אינה יוצרת כל מחוייבות אצל התובע. גם אם אלך לקראת הנתבע ככל שאפשר, הרי לכל היותר מעיד מכתב זה על המחאת חיוב, מן הנתבע למדינה. אולם התובע, כנושה, אינו מחוייב להסכים לה. ראה סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט 1969. כהערת אגב אעיר כי, אמנם הצעתי לצדדים הצעת פשרה, על פיה ינתן פסק דין מותנה עד לסיום ההליכים בין הנתבע לבין המדינה בבית הדין לעבודה. הצעה זו היתה מנותקת מכל שיקול משפטי ועל כן היא אינה עומדת בסתירה לאמור לעיל. לאור האמור אני דוחה את טענתו הראשונה של הנתבע בדבר קיזוז כנגד חובה של המדינה לו. 2. טענתו השניה של הנתבע היא כי יש לקזז את חובו מול יתרת הזכות אשר קיימת לו בקופת גמל המנוהלת, לטענתו, על ידי התובע. גם טענה זו דינה להידחות ואדון להלן בכל אחד מנימוקי הנתבע: ראשית, טוען הנתבע כי בנק יהב וחברת המח"ר המנהלת את קופת הגמל חד הם. ולכן ניתן, לטענתו, לקזז את חובו לבנק יהב מחוב קופת הגמל לו. כבר בשלב זה נדונה הטענה להידחות. הוכח על ידי התובע להנחת דעתי, כי מדובר בשתי חברות שונות. הנתבע סומך טענתו על חשבון אשר נשלח אליו (צורף לתצהירו כ"צדוק - 4"). שם מופיעה הכותרת "בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ אגף קופות גמל". הנתבע מתעלם מן העובדה כי בסמוך לאותה כותרת מופיעה כותרת נוספת "המח"ר - חברה לניהול קופת גמל מפעלים בע"מ". העובדה כי יש אצל התובע אגף קופת גמל, אינו יוצר איחוד בין התובע לבין חברת המח"ר הרי אין מחלוקת כי התובע נותן שירות של ניהול לחברת המח"ר ואין כל פגם בכך שגם שמו מתנוסס על גבי המסמכים. שנית, טוען הנתבע כי בין התובע לבין חברת המח"ר קיימים יחסי שליחות כך שהתובע שלוח של חברת המח"ר. גם אם הייתי מקבלת טענה זו, אין בה כדי להועיל לנתבע. התובע, כשלוח של חברת המח"ר, אינו רשאי להשתמש בכספים המוחזקים אצל חברת המח"ר, מכוח פעילותה, כדי לכסות חובות החייבים לו. גם אם התובע שלוח של חברת המח"ר, עדיין מדובר בשתי אישויות משפטיות נפרדות. לכן נדחת גם טענה זו של הנתבע. שלישית, טוען הנתבע כי על גבי השטר המוצא אל הפועל נרשם כי הבנק, התובע, יהיה רשאי לגבות את החוב מתוך חשבונות אחרים אצלו. מכאן מסיק הנתבע כי הוראות אלה כוללות גם את הכספים אשר בקופת הגמל. מסקנה זו של הנתבע מרחיקת לכת שכן קופת הגמל אינה מצויינת במפורש על גבי השטר. רביעית, טוען הנתבע כי במכתב מטעם התובע, נ/1, מיום 8.8.00, הכיר התובע בזכותו לקזז את החוב מול היתרה אשר בקופת הגמל, הרי שכך, טוען הנתבע, היה על התובע לבצע את הקיזוז. אומנם הדברים לא נאמרים מפורשות ב-נ/1 אך מסכימה אני עם הנתבע כי ניתן להבין ממכתב זה כי התובע רואה את עצמו כזכאי לקזז את יתרת הזכות בקופת הגמל מול יתרת החובה בחשבון אצל התובע. לאור האמור לעיל, ולאור האמור בסיכומי התובע, כי מדובר בשתי אישויות משפטיות נפרדות, אין מנוס מן המסקנה כי האמור ב-נ/1 אינו כדין. לתובע אין אפשרות לקחת את הכספים אשר עומדים לזכות הנתבע בחברת המח"ר ולקזזם מול חוב של הנתבע לו. חברת המח"ר או מי מטעמה, אינה רשאית להעביר כספים אשר הנתבע זכאי להם, לכל גורם אחר ובכלל זה התובע, כדי לכסות חוב של הנתבע. פעולה זו מחייבת הסכמה של הנתבע, הסכמה אשר דינה כהמחאת זכות. כל עוד לא המחה הנתבע את זכותו אצל חברת המח"ר אין היא רשאית להעביר זכות זו לאחר. התוצאה של האמור לעיל היא שעמדת התובע, החד צדדית, כפי שבאה לידי ביטוי ב-נ/1, כאילו רשאי הוא לקזז את הכספים, היא עמדה מוטעית. יחד עם זאת, במקרה דנן מוכנה אני ללכת לקראת הנתבע ולהניח כי נתן הסכמתו והמחה את זכותו אצל חברת מח"ר לתובע. לאור נוסחו של המכתב נ/1 מתקבל כי התובע, כנושה, גם הוא הסכים להמחאה. לכאורה יכול היה ענין החוב לבוא לידי פתרון בדרך זו. אלא שעל זכותו של הנתבע אצל חברת מח"ר, על קופת הגמל, הוטל עיקול. ולכן לא ניתן לממש את הזכות ולקזזה מול החובה. טוען על כן התובע, כי גם אם היה רוצה לבצע את הקיזוז לא יכול היה בגלל העיקול אשר הוטל על הכספים אשר בקופת הגמל. לנתבע מספר תשובות לטענה זו של התובע. הנתבע טוען כי העיקול הוטל שלא כדין ופירט שורה של נימוקים לכך, המפורטים בבקשה לביטול העיקול, אשר הגיש לאחרונה לכבוד ראש ההוצל"פ. איני יושבת, בעניין זה כראש ההוצל"פ ואיני מוסמכת ליתן החלטה בבקשה לביטול העיקולים, לא באופן ישיר ואף לא באופן עקיף. מה שברור ומעל לכל ספק כי ניתנה בעבר החלטה כדין על הטלת עיקולים. אין מדובר החלטה שהיא בבחינת Void, בטלה מלכתחילה וחסרת כל נפקות. מדובר, לכל היותר, בהחלטה שהיא Voidable, הנתנת לביטול, ואלם כל עוד היא לא בוטלה היא תקפה ומחייבת. כל עוד החלטה זו לא בוטלה ולא שונתה, העיקולים שרירים וקיימים כדין, התובע וכן חברת מח"ר מחוייבים היו לפעול על פי הצו המשפטי המורה על הטלת העיקולים. לאור האמור נדחית טענת הנתבע כאילו היה על התובע להתעלם מן העיקולים. עוד טוען הנתבע, כי למרות העיקולים, זכותו של התבוע לקיזוז גוברת על העיקול. הנתבע מבסס טענה זו על פסק הדין ע"א 1226/90 מט(1) 177. פסק דין זה לא יכול לעזור לנתבע שכן בבסיס התשתית העובדתית שם עומדת העובדה כי הבנק שם החזיק בשני החשבונות, הן בזה אשר היה ביתרת חובה והן בזה אשר היה ביתרת זכות והוא ביצע את הקיזוז מחשבון לחשבון, זאת על פי הוראות ההסכם בין הלקוח לבין הבנק. המקרה דנן אינו דומה. כפי שקבעתי לעיל מדובר בשתי אישויות משפטיות נפרדות. האפשרות היחידה, כפי שפרטתי לעיל, כי חובו של הנתבע לתובע היה מכוסה באמצעות יתרת הזכות שלו אצל חברת מח"ר, היא באמצעות המחאת זכות. המחאת זכות אינה גוברת על צו העיקול וההלכה אשר נקבעה בפסק הדין הנ"ל אינה חלה על ענייננו. לסיום, טוען הנתבע, כי בעת שהוטל העיקול על הכספים הם טרם היו שלו ולכן אין העיקול תופס. זאת לאור הוראת סעיף 44(א) לחוק ההוצל"פ: התשכ"ז-1967. לגירסת הנתבע, הכספים בקופת הגמל עברו לזכותו רק ביום 22.6.00 עם שנתנה ההודעה של משרד החינוך כי הוא הפסיק לעבוד שם וכי הוא זכאי להוציא את הכספים של קופת הגמל. טעות בידיו של הנתבע גם בעניין זה. הכספים בקופת הגמל הם כספים שלו. נכון שאין הוא יכול להוציאם ולעשות בהם שימוש אלא עם מתן הודעה של המעביד על הפסקת עבודתו, אך אין עובדה זו משנה את המהות של הכספים . יש להבחין בין בעלות על הכספים לבין מגבלות שונות המוטלות מכוח הדין או ההסכם ומונעות את השימשו בהם. מגבלות אלה אינן פוגעות בבעלות. יתר על כן, יש סתירה מסויימת בטענות הנתבע, אשר מצד אחד טוען כי היה על התובע להשתמש בכספי קופת הגמל שלו כדי לכסות את חובו מאידך הוא טוען כי עד ליום 22.6.00 כספים אלה לא היו שלו. לאור האמור נדחית גם טענתו השניה של הנתבע בדבר קיזוז מול יתרת זכות בקופת גמל. נראה כי בזאת תמו כל טענות הנתבע. התוצאה היא כי אני דוחה את גירסת הנתבע ומקבלת את התביעה. התיק יוחזר להוצל"פ להמשך הליכים. הנתבע ישלם לתבוע הוצאות ושכר טירחת עורך דין, ביחד, בסך 1500 ₪. הלוואה מהבנקבנקהחזר הלוואההלוואה