קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד מועצה אזורית בגין נזקים לרכב: בפני תביעה בגין תאונת דרכים. 1. התובע הינו חבר המושב אלישמע ובבעלותו רכב טיוטה היילקס מסחרית, אשר משמש אותו לצרכי עבודתו כחקלאי. 2. הנתבעת 1הינה המועצה האזורית דרום השרון, אשר בתחומה התנהלו בעת הרלוונטית עבודות איסוף וסילוק שפכים על ידי הנתבעת 2המתמחה בעבודות מסוג אלה. 3. הנתבעות קשורות ביניהם בחוזה מיום 29.4.96 ולפיו תבצע הנתבעת 2 את העבודות במושב. לית מאן דפליג, כי בהתאם לסעיף 4.01 לחוזה דלעיל אחראית הנתבעת 2 "לכל נזק שיגרם לרכוש או לחיי אדם וחיה עקב אי נקיטת אמצעי זהירות כנדרש, והמזמין (הנתבעת 1- ר. ניב) לא יכיר בשום תביעות מסוג זה אשר תופננה אליו... כל תביעה לפיצויים עקב תאונת עבודה לעובד של הקבלן, או לאדם אחר, או תביעת פיצויים לאובייקט כלשהו שנפגע באתר העבודה, תכוסה ע"י הקבלן באמצעות פוליסת ביטוח מתאימה והמזמין לא ישא באחריות כלשהי בגין נושא זה". נציג הנתבעת 2 העיד כי הוא "מסכים שהאחריות אם בכלל נופלת על הנתבעת מס' 2 ואני אף מסכים למחיקת נתבעת מס' 1מכתב התביעה". לאור האמור לעיל הריני מורה, כי יש לדחות את התביעה כנגד נתבעת 1. 4. לגופו של ענין; התובע נסע ביום 31.10.96 בשעה 00: 19 לערך בכביש עפר המצוי בתחומו של מושב אלישמע. לטענתו, עקף רכב אשר חנה בצד ימין של הדרך, וכאשר חזר לנתיב ימין של הדרך "נתקע" בתלולית עפר שהייתה בצד ימין של הדרך, כשהיא בולטת למדי מן הכביש, וכל זאת ללא שסומנה כלל. כתוצאה מן הפגיעה נגרמו לרכבו של התובע נזקים בסך של 872, 2 ש"ח אותם הוא מבקש בתובענה זו בצירוף 000, 1 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובסך הכל מסתכמת תביעתו ב - 872, 3 ש"ח. 5. בפיהן של הנתבעות ארבע טענות הגנה עיקריות כדלהלן: א. התובע כתושב המושב קיבל הודעות בדואר, הן מהמועצה האזורית דרום השרון והן ממזכירות המושב על תחילת ביצוע העבודות במושב. בנוסף נתלתה בכניסה למושב שלט הודעה של המועצה האזורית המקומית על כך שמתבצעות עבודות בשטח המושב (נ/1). לפיכך, טוענות הן, כי התובע היה מודע "למפגעים" הצפויים לו במהלך נהיגתו בכבישי המושב כל זמן שהעבודה מתבצעת. ב. לטענתן, נהג התובע בקלות ראש, בלא זהירות, בפזיזות בתוך כדי מהירות מופרזת או במהירות מופרזת בנסיבות הענין. העובדה כי "נעלמה ממנו העובדה" כי מבוצעות עבודות בכביש היא זו שגרמה לתאונה. תאונה זו היתה נמנעת לולא התרשלותו של התובע שיכול וחייב היה למונעה. ג. לחילופין, טוענות הן, כי יש ליחס לתובע אשם תורם בכך שנהג במהירות מופרזת, שלא בהתאם לצרכי הדרך, בהתעלמו מהשילוט המזהיר, בחוסר עירנותו ובכך שלא בלם כלל, ו/או לא בלם במועד. ד. על כל פנים, טוענת הנתבעת 2, כי הערימה בה "נתקע" התובע היתה מגודרת "בסרטי סימון אדומים כמו כל ערמה אחרת במושב" - כך בכתב הגנתה. 6. זה המקום לציין, כי במהלך עדותה חזרה בה הנתבעת 2 מטיעון זה, ונציגה העיד כי: "פסי האזהרה הם בד"כ על סוללת העפר, אך במקרה הנ"ל אינני זוכר". כמו כן, העיד כי הם גידרו את הבור הסמוך לתלולית העפר, אך לא הזכיר בעדותו את דבר גידור וסימון תלולית העפר עצמה. מתוך התמונות שהוצגו בפני לא היתה תלולית העפר מסומנת אלא, הבור שנחפר בצידה. 7. האם בה הנתבעת 2 חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע; לשון אחר, האם העובדה שלא סימנה את תלולית העפר יש בה משום הושתת אחריות עליה בגין נזקי התובע. השניה היא, האם יש על התובע אשם תורם כלשהו ומהו שעורו; דהיינו, האם נקט התובע את כל האמצעים הסבירים אשר נהג סביר ונבון היה נוהג כדוגמתן על מנת למנוע את התאונה דעסקינן. 8. בכדי לקבוע את אחריות נתבעת 2 בעוולת הרשלנות, יש לבדוק ראשית, האם מוטלת על הנתבעת 2 חובת זהירות מושגית, הקובעת אמת מידה נורמטיבית וחובת זהירות קונקרטית הבאה לקבוע אמת מידה אינדיבדואלית (ראה פרופ' ברק, שיקול דעת שיפוטי. ת"א תשמ"ז עמ' 452). 9. חובת הזהירות המושגית; בפסק דין ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז (1) 113, נקבעו אמות המידה בשאלה האם מתקיימת חובת זהירות מושגית אם לאו. במסגרת עוולת הרשלנות משקפת חובה זו בהיבט העקרוני שבה האם קבוצת האנשים עליה נמנה המזיק חבה חובת זהירות מסויימת כלפי קבוצת אנשים עליה נמנה הניזוק. "קיומה של החובה נקבע על פי מבחן הציפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר 'צריך היה' (ought) לצפות התרחשות נזק... מקום שניתן לצפות נזק, כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדינויות משפטית, השוללים את החובה" (פס"ד ועקנין לעיל בעמ' 123). במקרה דנן, הנתבעת 2נמנית על קבוצת קובעי המדיניות האחראים על כשירותם של הכבישים, ואילו התובע נמנע על הנוהגים המשתמשים בכבישים אלה. אין ספק, כי הנתבעת 1חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע אשר השתמש בדרך שהיתה אמורה להיות נקיה מכל מכשול. 10. חובת הזהירות הקונקרטית; כעולה מפס"ד ועקנין המוזכר לעיל, בוחנת חובה זו האם מוטלת על המזיק הספיציפי חובת זהירות כלפי הניזוק בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה בגין הנזק שהתרחש, "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על פי מבחן הציפיות", אולם "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי) ... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, שבגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת". כלומר, "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים אלא, הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית... הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (פסק דין ועקנין לעיל בעמ' 127-125). 11. השאלה אינה רק מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק, אלא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקט בנסיבות הענין, לשון אחר, "עלינו לשקול איפוא בכל מקרה שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למונעה והוצאה הכרוכה בכל, ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על אף סכנתו". (דברי השופט ויתקון בע"א 285/73 לגיל טרמפולין נ' נחמיאס, פ"ד כ"ט(1) 63,75). "על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לבטחונו האישי לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה סביר". (פס"ד ועקנין, לעיל בעמ' 131). האיזון הראוי במקרה שלפנינו הינו, כי על הנתבעת 2היה לסמן בסרטי סימון הנראים אף בחשכת הליל לעין כל את תלולית האפר אשר יצרה. ההוצאות למניעת הנזק, בין אם ע"י שלט אזהרה או סרטי סימון, ובין אם על ידי פנוי המפגע על אתר כפי שנצטותה בחוזה עליו חתמה עם המועצה "הקבלן מתחייב לבצע את עבודתו תוך התחשבות מירבית בצרכי החיים והעבודה האחרים הוא יבטיח תנועה חופשית ורצופה בכל הדרכים באיזור וגישה חופשית לכל הכבישים... ותוך נקיטת האמצעים הנדרשים למניעת תקלות והפרעות מכל סוג שהוא. כמו כן מתחייב הקבלן שלא לבצע עבודות או להניח על פני השטח חומרים ו/או ציוד בצורה שיש בה כדי להפריע לתנועתם החופשית של כלי רכב מכל סוג שהוא, לחסום דרכים או לפגוע במתקנים קיימים, ולשפוך עפר על פני השטח וכד'". (הדגשות לא במקור - ר. ניב). בעשותה אחת מבין שתי פעולות פשוטות אלה, אשר עלות ביצוען אינה גבוהה במיוחד היה מתאזן האינטרס הציבורי בדבר פעילותה הרנטבילית של נתבעת 2 עם טובת הכלל. שעה שמאזנים שני פרמטרים אלה, נמצא כי אין בהטלת חובה שכזו על הנתבעת 2 משום הכבדה יתרה שלא תוכל לעמוד בה. 12. מכאן שנתקיימה חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבעת 2לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע התאונה - אמצעים אלה לא ננקטו ולפיכך ארע אשר ארע. בנסיבות דנן, הריני קובעת, כי יש לראות את הנתבעת 2אחראית לקרות התאונה. 13. אשם תורם; שקלתי ומצאתי כי יש לראות בנהיגתו של התובע בנסיבות הענין משום אשם תורם לתאונה. התובע אומנם הכחיש כי קיבל הודעה בדיוור ישיר לביתו בדבר ביצוע העבודות בכביש, אך יחד עם זאת, הינו "מודה שיש הודעה של המועצה המקומית על כך שמתבצעות עבודות בשטח המושב". לדידי, בהתחשב בעובדה כי התובע היה מודע בדרך זו או אחרת לעבודות שביצעה הנתבעת 2במושב, היה עליו לנהוג בזהירות כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בתנאים אלה. הוסף על כך, כי תנאי הדרך אינם מן המשובחים, ואין המדובר בכביש סלול אלא בדרך עפר, ונמצא כי התובע הפר את חובתו לנהוג באופן זהיר, יקשה עלי לקבל את טענתו שלא שת ליבו לתלולית העפר, אשר נחזית בעיני די גדולה ובולטת אפילו בשעת חשכה. לפיכך, מוצאת אני את התובע אשם באשם תורם בקרות התאונה בשיעור של %50. 14. היקף הנזק; אין ממש בטענת הנתבעות, כי התובע לא הוכיח את נזקו. דוח שמאי מפורט צורף לתביעה, וכן ברור הוא כי לתובע נגרמה עוגמת נפש בשל התאונה. יחד עם זאת, אין דרכו של בית משפט זה לפסוק בגין ראש נזק של עוגמת הנפש ואין זה המקום לשנות ההרגל. לא הוכח שיעור הפסד ההשתכרות בתקופת השבתת הרכב המשמש לפרנסת התובע. הינני קובעת כי הנתבעת תשלם לו בין ראש נזק זה - 500 ש"ח בלבד. 15. כאמור, קבעתי כי שיעור אשמתו התורמת של התובע מגיע עד כדי % 50 מהסיבה שהובילה לתאונה. לנוכח האמור לעיל, הרני מחייבת את נתבעת 2 לשלם לתובע סך של 680, 1 ש"ח (%782 50, 2x+ 500), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 23.2.97, ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם נתבעת 2לתובע סך של 500 ש"ח בגין הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד, 3.11.97, ועד ליום התשלום המלא בפועל. רכבנזק לרכב