תביעה נגד מושב בית נקופה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד מושב בית נקופה: 1. התובע הגיש תביעה, שלאחר שתוקנה, כוונה נגד ארבעה נתבעים ובה תבע את זכויותיו במגרש 12 (להלן: המגרש), הגובל בחלקתו. התובע סומך את תביעתו על החלטה של הנתבע 1 מיום 25.10.83. מספר שנים לאחר מתן ההחלטה, העניק הנתבע 3 זכות חכירה לדורות במגרש לנתבע 2. בכתב הגנתו טען הנתבע 2, בין היתר, טענת התיישנות והעדר מסמך בכתב. ב"כ התובע והנתבעים 1, 2 נתבקשו לסכם בשתי השאלות ובהחלטה שנתתי ביום 11.5.98 קבעתי שיש לדחות את התביעה נגד נתבע 2. להלן אתייחס להחלטה זו ככל שהיא נוגעת להחלטה הנוכחית. 2. ביום 8.9.98 נתתי החלטה נוספת שבה הוריתי לתובע ולנתבעים לסכם בשאלות הבאות: (1) האם החלטת הנתבע 1 מיום 25.10.83 הינה התחייבות במובן סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, נושא שהתייחסתי אליו בהחלטה למחיקת הנתבע 2; (2) האם כתב התביעה המתוקן מקנה סעדים נגד הנתבעים 3 - 4, לאור מחיקת הנתבע 2. (3) האם לאור פסק הדין מיום 11.5.98, הסמכות לדון בתיק, אם בכלל, היא לבית משפט השלום. (4) היש מקום לפיצוי או לאכיפה מאחר ולכאורה לא התקיים התנאי המתלה. בין לבין הוסכם בין התובע לבין הנתבעים 3 - 4 על מחיקתם מכתב התביעה. 3. ב"כ התובע הגיש סיכומים, שלצערי אין בהם תשובה לשאלות שהועלו על המדוכה. הטענות שהועלו בסיכומיו אינן מתמודדות עם השאלות המשפטיות שעוררתי. בראשית סיכומיו ביקש ב"כ התובע דחיה במתן ההחלטה עד למתן פסק דין בה"פ 420/98, שנידונה לפני כב' השופט קמא. ברם, בהמשך הסיכומים שהגיש, הוא שינה טעמו וביקש לשמוע סוף סוף את הראיות בתיק שלפני. לגופו של עניין, הוא טען שאין מקום לדון בשאלה האם ההחלטה האמורה מקיימת את תנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, כי הטענה הזו לא הועלתה בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע 1. טענה זו לאו טענה היא, כי כתב ההגנה צריך להחיל רק עובדות - להבדיל מטענות משפטיות (תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות; ראו גם זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 139). שנית, לבית משפט מוקנית הסמכות לפי תקנה 143לתקנות, לקבוע מיוזמתו שתחילה תידונה שאלות משפטיות שגורלן עשוי להכריע את הדיון (זוסמן, שם, עמ' 456 - 459). גם הטענה של קיום התנאי המתלה לא נטענה על ידי הנתבע 1 ומכל מקום לא קרה אפילו פעם אחת שהנתבעים 3 - 4 לא אישרו העברת זכויות, אם הנתבע 1 אישר את העברתן. ב"כ התובע טען שהסמכות מוקנית לבית משפט זה, משום שמדובר בחכירה לדורות. כמו כן הוסיף וטען ב"כ התובע שהנתבע 1 לא עורר את שאלת הסמכות ומכל מקום דחית חלק מהתביעה נגד נתבע פלוני אינה מבטלת את הסמכות לדון בתביעה המקורית. ולבסוף, התובע זכאי לפיצוי חילופי בגין רישום הזכויות במגרש על שם הנתבע 2, או לקבל מגרש אחר בחכירה לדורות. מסקנות 4. בהחלטה שנתתי ביום 11.5.98 התייחסתי להחלטה מיום 25.10.83 וקבעתי שאין היא מסמך בכתב (סעיף 11 להחלטתי) ואין לי אלא לאמץ את מה שנאמר שם. זולת זאת, מסכים אני למה שטען ב"כ הנתבע 1, שבאותה החלטה אף לא צוין המחיר שאמור התובע לשלם עבור המגרש. גם העדר פריט זה שומט את הבסיס לטענה של קיום ההתחייבות בת תוקף השקולה כנגד מסמך בכתב. לאור זאת, החלטת ועד המושב הנזכרת, אינה מהווה מסמך בכתב המקנה לתובע התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. לאור תוצאה זו, מתייתרות יתר השאלות שנזכרות בהחלטתי האחרונה. למעלה מהצורך, אתייחס בקצרה לטענות האחרות, למקרה שטעיתי במסקנתי. 5. התובע לא הצביע מנין זכותו לקבל מגרש אחר חלף המגרש, שהזכויות בו הועברו לידי הנתבע 2. אין טענה של קיום התחיבות אחרת ואין טענה של ביצוע בקירוב (ראה לעניין זה שלו, חוזים, מהדורה שניה, עמ' 536 - 537). 6. בהנחה שהיתה לפני התחיבות, הרי מדובר בתנאי מתלה, שכן יש צורך בהסכמת צד ג' ׁ(סעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). הסכמת צד ג' היא אירוע חיצוני ובלתי ודאי לחוזה. חוסר הוודאות מתבטא בכך שהתרחשות התנאי צפונה בחיק העתיד ולכן היא בלתי ודאית. תנאי מתלה הוא תנאי שבדרך כלל אינו תלוי רק בהתנהגות הצדדים (שלו, שם, עמ' 329 ואילך). כל זמן שלא נתקיים התנאי המתלה, תוצאותיו האופרטיביות של החוזה מושעות (בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 837, 855). מסקנה זו אינה משתנה גם אם בדרך כלל אין נתבע 3 מסרב לתת את אישורו, שכן מה שקובע הוא מהותו של האישור הניתן ולא שכיחות מתן האישור. לא זו אף זו: מכיוון שמשנת 1983 לא פנה התובע ופעל לקיום התחייבות - פקעה ההתחייבות (סעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). 7. צודק בא כוח הנתבע 1 בטענתו שבנסיבות המקרה לאחר שהנתבעים 3 ו- 4 או מי מהם העניקו לנתבע 2 זכות חכירה סוכל החוזה, משום שנתקיימו תנאי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. מדובר באירוע בלתי צפוי שהנתבע 1 בעת מתן ההתחייבות לא ידע עליו (מבחן סובייקטיבי), לא צפה אותו (מבחן אובייקטיבי). הוא גם לא יכל למנוע את העברת המגרש לנתבע 2, משום שלא ידע על כך. במקרה כזה של אי אפשרות פיזית לקיים את החוזה, החוזה מופקע ואין זכות לתרופות בגינו. 8. משנתברר שאין התחיבות בת תוקף, לא קמה זכות לפיצוי בגין הפרת חוזה (ראו הגדרה "הפרה" בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה, תשל"א - 1970). למעלה מהצורך יש להוסיף שבכתב התביעה לא נקב התובע בסכום הפיצוי שאותו הוא תובע. 9. הטענה היחידה שבה צודק בא כח התובע נוגעת לעניין הסמכות. גם בהנחה שמדובר בתביעה לקבלת זכויות של בר רשות, ההלכה היא שהסמכות העניינית נקנית ביום הגשת התובענה ואין נפקא מינה שלאחר מכן צומצמה יריעת המחלוקת וזאת כדי למנוע התרוצצות בין ערכאות (ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 207 - 208). סיכום 10. תביעה נגד נתבע 1 נדחית. התובע ישלם לנתבע 1 את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והצמדה כדין.מושבים נחלות ומשקים