תביעה נגד רכבת ישראל - פיצויים על צפיפות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד רכבת ישראל - פיצויים על צפיפות: 1. המשיב תבע את המבקשת, רכבת ישראל, בגין עוגמת נפש שנגרמה לו ולבנו הקטן (כבן 4.5), בעקבות נסיעה משותפת שלהם ברכבת מבאר-שבע לתל-אביב, ביום 07/09/10, שחל בחול המועד סוכות. המשיב טען, כי בחר לנסוע ברכבת כדי לבלות יום כיף עם בנו, בשל נוחות הנסיעה וחווית הנסיעה, אולם כבר עם עלייתו לרכבת, בתחנה הראשונה, גילה, כי היא מלאה עד אפס מקום, כאשר אנשים רבים יושבים על השולחנות ובמעברים, והוא נאלץ להושיב את בנו על ברכיו, כדי לפנות מקום לאישה נכה; הוא טען עוד, כי במהלך הנסיעה גילה, כי כל תאי השירותים סגורים ובנו הקטן נאלץ להתאפק, דבר שהיה לו קשה מאוד, לאור גילו הצעיר; וכי לאחר מספר דקות, המזגן ברכבת חדל לפעול, וטרם כניסתם לתחנה הראשונה בתל אביב אף מערכת הכריזה חדלה לפעול, דבר שיצר אצלו בלבול גדול. לעומתו טענה המבקשת, כי היא מודעת לצפיפות שקיימת בחגים ובימי ראשון, והיא עשתה ועושה ככל יכולתה ליתן שירות טוב ובכל מקרה, צפיפות אינה יכולה לזכות את הנוסעים במתן פיצוי. עוד טענה, כי רק אחד משלושת תאי השירותים ברכבת היה מקולקל, בטרם הנסיעה, ורק במהלך הנסיעה יצאו גם תאי השירותים האחרים מכלל שימוש באופן לא צפוי. המבקשת אישרה, כי המיזוג אכן התקלקל במהלך הנסיעה במספר קרונות, וביניהם בתא שבו ישב המשיב, אולם כפרה בכך שהייתה תקלה במערכת הכריזה. בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים והעד מטעם המבקשת, קבע, לאחר שקיבל את עדות המשיב כמהימנה, אך גם לאור גרסתו של נציג המבקשת, כי הצפיפות ברכבת הייתה בלתי נסבלת וכי לא ניתן היה להשתמש לשירותים; אך משעמדו לפניו גרסאות סותרות ביחס למערכת הכריזה, דחה טענת המשיב בעניין זה, ובסופו של דבר פסק לטובת המשיב פיצוי בסך 500 ₪ והוצאות בסך של 500 ₪. נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה נשוא הדיון שבפני. 2. המבקשת טוענת בבקשתה, כי בית המשפט טעה בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות והתעלם מפסק דין אחר, שניתן במסגרת תביעתה של נוסעת, אשר ישבה בסמוך למשיב בנסיעה נשוא התובענה (להלן: "פרשת זורניצר"), בה נדחתה התביעה נגד הרכבת, למרות שפסק הדין הובא לידיעתו ולמרות שפסה"ד בפרשת זורניצר יצר מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, בתובענה שבפנינו. נטען, כי בית המשפט טעה גם בקביעתו, כי הצפיפות ברכבת, בזמן של ביקוש שיא, מהווה עילת תביעה ומנוגדת ל"ציפייה של נוסע סביר היא, כי יהיה לו מקום ישיבה...", וכי קביעה זו עומדת בסתירה לקביעת ביהמ"ש בפרשת זורניצר, המהווה את המדיניות הראויה והנכונה, וגם מנוגדת לדין, שכן העדרה של החובה להקצות מקום ישיבה לכל נוסע מעוגנת בפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב-1972 והתקנות שהותקנו מכוחן (תקנה 1 לתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה), תשס"ה-2004 ותקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), תש"ס-2000, בהן נקבע, כי נוסע המבקש להבטיח לעצמו מקום ישיבה ברכבת, רשאי לרכוש את השירות בתוספת תשלום); נטען, כי השארת פסק-הדין על כנו יעמיד שתי החלטות שיפוטיות והכרעות עובדתיות סותרות ביחס לאותו מקרה, דבר הגורם, בין היתר, להחלשת מעמדו של ביהמ"ש בעיני הבריות; כי קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש ומקורן במדיניות משפטית שגויה ובמסקנה שגויה המנוגדת למציאות בתחום התחבורה הציבורית בארץ ובעולם המערבי; וכי פסק הדין עלול ליצור תקדים שיגרום לריבוי תביעות ולנטל לא סביר על בתי המשפט ועל המבקשת, שכן הצפיפות היא נחלתן של מובילי תחבורה ציבורית ולא מדובר בתופעה זמנית או חולפת. 3. ראשית, באשר לטענת המבקשת, כי היה על ביהמ"ש לדחות את התובענה מחמת מעשה בי"ד מסוג השתק פלוגתא, לאור פרשת זורניצר, שהובאה לידיעתה בטרם מתן פסק הדין. הרעיון העומד מאחורי העיקרון של מעשה בית דין הוא סופיות הדיון ומניעת הטרדה נוספת של בעל הדין בעניין שכבר הוכרע. כל עוד פסק הדין עומד על כנו, הוא מחייב את הצדדים לו, ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. לעיקרון בדבר מעשה בית דין שני נדבכים; האחד - השתק עילה, והשני - השתק פלוגתא, המקים מחסום דיוני בפני בעל דין, המבקש להתדיין פעם נוספת בפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם. אולם, העקרון של מעשה בית דין אינו עקרון מוחלט ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת לסטות ממנו, מקום שהדבר אינו מתיישב עם דרישת הצדק. בפסיקה נקבעו ארבעה תנאים עיקריים, בלעדיהם לא יחול השתק פלוגתא, והם : "קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; שנית, קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; שלישית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; תנאי רביעי לביסוסו של השתק פלוגתא הוא זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה ובהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון... תנאי זה להקמתו של השתק פלוגתא, דהיינו התנאי בדבר זהות בעלי הדין, הינו ביטוי לכלל ההדדיות שהינו יסוד מוסד בדיני מעשה בית דין..." (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים מיום 21.2.2000, וכן, ר' בעניין ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, ניתן ביום 5.1.11). 4. בענייננו, מבלי להיכנס לשאלה אם התקיימו שלושת התנאים הראשונים, ואף מבלי להיכנס לשאלה, אם טענה זו בכלל נטענה בפני ביהמ"ש קמא (דבר שכלל אינו ברור), הרי שאין כל חולק, כי תנאי הזהות בין בעלי הדין לא התקיים ולמשיב לא ניתנה כל הזדמנות להעלות טענותיו בפרשת זורניצר, ודי בכך כדי לדחות את טענת מעשה בית דין שהועלתה על ידי המבקשת. בהערה אוסיף, כי גם אם נצא מנקודת הנחה, שמדובר בפסקי דין סותרים, כנטען על ידי המבקשת, הרי אין המדובר בהלכה שנפסקה על ידי ערכאה המחייבת את ביהמ"ש קמא ואפילו לא בהלכה מנחה, כי אם בפסק דין שניתן על ידי בית משפט לתביעות קטנות, וכידוע, פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות אינו מחייב ואינו מנחה בתי משפט לתביעות קטנות אחרים (ר' סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה). ויש לזכור, כי פסיקתו של כל אחד מבתי המשפט, נעשתה על סמך הראיות שהובאו בפניו, כאשר בפני ביהמ"ש שנתן את פסק הדין נשוא בקשה זו, אף נשמעה עדות שונה, בנקודות אחדות, מטעם נציג המשיבה, מהעדות שנשמעה בפני ביהמ"ש בפרשת זורניצר. 5. מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר, לא פורמאלי ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים. זהו הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64). היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין. הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. 6. ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את מרבית עמדת המבקשת. ביחס לטענותיה העובדתיות של המבקשת, הן בעניין הצפיפות והן בעניין תאי השירותים - אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו. ביהמ"ש נימק את ממצאי המהימנות שקבע, ומהעדויות שעמדו בפניו גם לא ניתן לומר, שקביעותיו חסרות יסוד. נהפוך הוא, ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את עדותו של המשיב, שנתמכה ברובה על ידי העד מטעם המבקשת (הפקח שהובא לעדות), אשר אישר, כי המיזוג בתאו של המשיב הפסיק לעבוד וכי תאי השירותים היו סגורים. בית המשפט צדק גם בקביעותיו כי נגרמה עוגמת נפש למשיב, ואף צדק כאשר קבע, כי הסכום שנתבע הוא מוגזם. ובאשר לגובה הסכום, הרי שגם בעניין זה ערכאת הערעור לא תמהר להתערב, בוודאי לא כאשר מדובר בסכום פעוט כשם שנפסק. אוסיף, כי לא היה מקום שהמבקשת תפנה בבקשתה לתקנות, המאפשרות רכישת מקום ישיבה שמור, בתוספת תשלום, כעילה לדחיית מסקנות ביהמ"ש קמא, כאשר בפני ביהמ"ש קמא התברר, כי למשיב לא הייתה אפשרות לפעול בדרך זו, מאחר ובימי העומס אפשרות זו מבוטלת. ממילא, גם לא היה ראוי לטעון, כי הצפיפות בתחבורה הציבורית אינה תופעה זמנית או חולפת, כאילו מדובר בגזירת גורל, ובמקום לחשוש מפני תביעות חוזרות בגין תופעה זו, היה ראוי לפעול להקטנת התופעה, ובמידת האפשר לביטולה. 7. סיכומו של דבר, לא מצאתי עפ"י החומר שהונח בפני, כי נפלה טעות בהכרעת בית משפט קמא ובנסיבות אלה דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות. הערבות הבנקאית תוחזר למבקשת.פיצוייםרכבת