קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד רשות שמורות הטבע: זוהי תובענה לפצויי נזקים אשר נגרמו לתובעת עקב נפילתה באחד ממשעולי שמורת הטבע דן המוחזקת או המנוהלת על ידי הנתבעת. הצדדים הסכימו כי הדיון יפוצל כאשר תחילתו תדון בשאלת האחריות והרי פסקי לענין זה. הדיון התנהל בדרך של הגשת תצהירים תחת עדות ראשית ואשר עליהן נחקרו מוסריהם. התובעת העידה בתצהירה כי ביום המקרה שאירע ביום 23.8.92בקרה בשמורת דן אשר אין חולק כי הינה שמורת טבע מוכרזת על פי הדין. התובעת טענה כי היא ובני ביתה טיילו במסלול המכונה "המסלול הארוך". לכשהגיעו לפני השטח המכונה "גן העדן", החליקה התובעת על אבנים אשר היו מכוסות בעפר ולא ניתן היה להבחין בהן; אזי נתקלה התובעת באחת מהאבנים, מעדה ונפצעה. התובעת טענה כי לפני הירידה במדרון לא הותקנו שלטי אזהרה, המדרון היה מלא באבנים ובחצץ אשר לא ניתן היה להבחין בהן וכן לא הותקן מעקה במדרון זה למרות שבחלקים אחרים של השמורה קיימים היו מעקות. התובעת המשיכה וטענה כי בכניסה לשמורה לא הוזהרה על ידי פקחי השמורה על הצורך בנקיטת אמצעי זהירות מוגברים, המשעול בו נפלה לא היה מתוחזק כלל, כך לטענתה, ואילו היו מנקים את המשעול ומתקינים בו מעקות, התאונה היתה נמנעת. בחקירה הנגדית אשר נערכה לתובעת היא תארה את אותו שביל בו מעדה. מדובר היה לדבריה בשביל זרוע אבנים כשתחתיתן היה שקוע בקרקע ורק חלקן העליון גלוי לעין. התובעת ספרה גם כי השביל היה מדרון תלול מעט ברם לדעתה לא תלילותו של השביל גרמה לתאונה. במהלך חקירתה הוצגו לתובעת תצלומים מתחום השמורה וזו נתבקשה לזהות את המקום בו נפלה לדבריה. התצלומים אשר הוצגו לתובעת הלא הם התמונות שבמוצג נ/.4 התובעת עיינה בתצלומים המסומנים 3ו- 4לנ/ 4וטענה כי לא היתה טוענת להעדר שילוט מזהיר אילו השביל בו נפלה היה כדוגמת זה שבתצלומים משום שבאותו שביל היו האבנים מכוסות בעפר ואילו אלו הנראות בתצלומים 3ו- 4גלויות לעין כל. נוסף לתובעת, העידה בתה הגב' מיכל אילת. עדה זו השתתפה עם התובעת באותו טיול בשמורה. לדברי העדה גב' אילת, אמה התובעת נפלה מתוך כך שמעדה באבן שהיתה מכוסה בעפר. המקום אשר בו נפלה התובעת תואר על ידי העדה כשביל ישר שאינו בשפוע ברוחב של כשלושה מטרים. העדה הוסיפה וספרה כי אמה התובעת לא נפלה על מדרגות אלא על אבנים. גם עדה זו לא יכלה לזהות את מקום הנפילה על פי התצלומים אשר הוצגו בפניה. בתה של התובעת העידה כי אם תגיע למקום תוכלו לזהותו. העד מר אבי ראובן אשר כהן באותה שעה כפקח השמורה סיפר כי אכן הוזעק בתאריך האירוע לטפל בתובעת אשר נפלה; העד הגיע לדבריו למקום אשר נראה בתצלום מספר 1נ/ 4והוא ממשיך למקום הנראה בתצלום מספר .2 בסיומו של הדיון ביקש ב"כ של התובעת לעורך ביקור במקום. ב"כ של הנתבעת התנגד לעריכת הביקור. לאחר שקלא וטריא שנערכה בין הצדדים הוחלט לבסוף לקיים את הביקור ובאותו מעמד יצאתי בלווית התובעת, בעלה של התובעת אשר לא העיד במשפט, באי כח הצדדים והעד מטעם הנתבעת מר אבי ראובן. התובעת הציגה בשטח השמורה את המקום בו לטענתה נפלה והוא הנראה בתצלום מס' 1שבנ/ .4התובעת ספרה בעת הביקור כי נפלה במשטח שבין שתי המדרגות. עוד ספרה התובעת כי גזע עץ כפוף אשר נראה במקום לא היה קיים בעת האירוע. לאחר ההצבעה אשר נעשתה על ידי התובעת, אמר לה בעלה "ברוריה כאן נפלת" כאשר הוא מצביע בפניה על מדרגות הנראות בתצלום זה. לאור הערה זו של בעלה, שבה ואשרה התובעת כי נפלה באותו מקום אשר הוצבע לה על ידי בעלה. ניתן לקבוע לאור זאת כי המקום בו נפלה התובעת הוא המקום עליו הצביעה לראשונה ואשר אף העיד מר אבי ראובן הצביע עליו. המקום אינו מהווה מדרגה ואינו מהווה מדרון, אין בו אבנים נסתרות ואין בו אבני חצץ אשר ניתן להחליק בהן. מקום זה אף עולה בקנה אחד עם תאורה של בת התובע אשר העידה כי המשטח בו נפלה התובעת הינו ישר. התובעת הציגה את חוות דעתו של המהנדס איתן נעמן. מומחה זה קבע בחוות דעתו כי בקר בשמורת דן ומצא כי במקום לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים הכוללים מעקה בטיחות ושלטי אזהרה וזאת בשל היות המקום מדרון תלול עם מדרגות מסוכנות אשר בינם מצויות אבנים בולטות. העד לא צילם את מקום האירוע אליו הוא מתייחס. העד אף לא ביקר במקום עם התובעת עצמה אשר העידה בדיון זה, אלא בלווית בעלה אשר לא העיד במהלך הדיון. בעלה של התובעת הציג בפני העד שהמומחה מדרון תלול עם מדרגות. נראה לי כי לאור חומר הראיות המתאר את מקום האירוע, קשה לייחס לחוות דעתו של העד משקל רב. ייתכן שלעד הוצג איזה שהוא מדרון תלול עם מדרגות אשר לגביו ייתכן שהיה צורך בהתקנת מעקה ובשלטי אזהרה. על כל פנים, במקום האירוע אשר נתגלה לעיני ואשר אושר על ידי התובעת והעד מר ראובן, לא נתגלה כל מדרון תלול. התאונה אירעה במשטח ישר שבין שתי מדרגות ואיני רואה במה היה מסייע לתובעת מעקה או שלט אזהרה. יתר על כן, האבנים אשר נראו בשטח אינן מהוות מכשול נסתר ואם התובעת גילתה את דעתה כי האבנים נראות בשביל המתואר בתצלום 3ו- 4שבנ/ 4אינן טעונות מעקבה או שלט אזהרה, האבנים הנמצאות במקום האירוע, על אחת כמה וכמה. אם קבעתי כי לא ניתן לייחס את חוות דעתו של העד המומחה למקום האירוע, נראה לי כי התוצאה היא כי לא הוכח על ידי התובע בראיה כל שהיא שאכן מקום האירוע לא תוחזק כראוי וכי מן הדין הוא שיתוקנו בו כל אותם אביזרי בטיחות לה טענה התובעת בכתב תביעתה ובעדותה. אין לכחד כי המדובר בשמורת טבע אשר עליה נאמר בחוק שמורות הטבע כי היא "שטח שבו נשמרים חי, צומח, קרקע, דומם, מערות, מים או נוף שיש בהם ענין מדעי או חינוכי, מפני שנויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם". נכון טען בא כוחה של הנתבעת כי שמורות הטבע באו כדי להגן על הטבע מפני האדם ולא הפוכו של דבר. טענה זו גם נסתמכה על הנפסק בתי"א (ת"א) 1041/91 אשר תצלומו צורף לסכומיו. אין לכחד והדבר אף אינו שנוי במחלוקת כי קיימת במקרה דנן חובת זהירות מושגית בין הנתבעת כלפי התובעת הנחשבת כמוזמנת. חובת זהירות מושגית זו כוללת בחובה את החובה לאפשר לציבור המוזמנים לבקר בשמורה במידת הבטיחות הראויה לשמורת טבע, לא לקיים מכשולים נסתרים בשבילי השמורה בהם צפוי שילכו המבקרים ולהזהיר בפני מכשולים כאלו. חובת זהירות זו זהה בחלקה עם חובת הזהירות של כל מחזיק במקרקעין כלפי מוזמנים או אף כלפי משיגי גבול. במקרה דנן לא אוכל לקבוע כי המקום בו נפלה התובעת הווה מכשול או מלכודת נסתרת. נראה לי כי הסיכון אשר עמד בפני התובעת בעת ביקורה בשמורת הדן הווה סיכון רגיל הניצב בפני כל מי שמבקר בשמורת טבע. למעשה, ניתן לומר כי עולמנו מלא סיכונים. אדם ההולך לתומו במדרכה ברחובה של עיר עלול למעוד באותו קו המהווה את הפרש הגבהים שבין המדרכה לכביש ואף להנזק באופן רציני. האם ניתן לומר כי בהתקינה מדרכה כזו אשר כמותה מצויות בכל רחבי העולם נהגה הרשות ברשלנות? סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית לחלוטין. הוא הדין לגבי שבילה של שמורת הטבע. אין מדובר במקרה דנן בשביל בלתי מסומן שאינו מיועד להולכי רגל ומבקרים. מדובר כאן כפי שקבעתי בשביל כבוש ומסודר הכולל משטחים ישרים שבין מדרגה ומדרגה וכאשר גובה המדרגות אינו עולה על המקובל והסביר. על כגון דא נקבע בפסיקה כי "סכוני החיים והבריאות אורבים לפתחנו כל העת ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו, לכל נזק יש שם ברפואה אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפות (באופן תיאורטי) המשפט מטיל בגינו נורמטיבית." (ע"א 371/90 פד"י מז [3] 345). וכה אמר כב' הנשיא השופט ברק בהלכת ועקנין. "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר ובין סיכון בלתי סביר ורק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית; הסיכון הבלתי סביר הוא סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה מיוחדת באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו". (ע"א 154/80 פד"י לז [1] 113). המקום בו נפלה התובעת, אפילו יהא זה על פי כל אחת מגרסאותיה או מגירסתה של בתה אינו יכול להיות מוגדר כמקום מסוכן בעל מידת סיכון בלתי רגילה. התובעת, כמי שבקרה בעבר בשמורת הטבע דן וכמורה בעיסוקה, יכולה היתה לדעת כי מסלול כגון זה טומן בחובו מידת סיכון כל שהיא אשר אני מגדירה כמידת סיכון רגילה. לא נראה לי כי לשם מעברו של המשעול בו צעדה התובעת לדבריה יש צורך בכישורים גופניים מיוחדים או בהכשרה מקצועית מיוחדת אשר אינה טמונה במטייל הרגיל אלא טעונה כישורים ספורטיביים מיוחדים אשר רק אלו המוגדרים כ"מטיבי לכת" נחנו בהם. אמנם, במהלך הדיון לא הובאו בפני ראיות מהם הכישורים הדרושים לאותם מטיבי לכת ולהבדיל, לאותם מטיילים רגילים, אך סבורני כי רשאי אני ואף חייב להסתייע בנסיון החיים הרגיל המצוי אצל כל אחד. בע"א 371/90 פד"י מז (3) 345אשר הוזכר לעיל, נדון עניינו של אדם אשר החליק על שכבת בוץ במהלך עבודת חפירה שביצע. תביעתו נדחתה ובדברי בית המשפט (כב' השופט מ' חשין) נאמר כי "לא נוכל להוסיף ולאמר כי סכנת החלקה על בוץ בהקשר ענייננו - היתה סכנה בלתי רגילה... כל קטן ידע כי ערבוב מים ועפר יוצר בוץ וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים וחזקה על סובחי שגם הוא ידע". מה לי אם כן החלקה על בוץ או החלקה או שמא מעידה על אותה אבן באותו משעול בו צעדה התובעת, הן התובעת עצמה, כפי שציינתי לעיל, אמרה כי על שביל קשה מזה אין צורך באותם אמצעי זהירות להם טענה. אני כשלעצמי סבור כי לאור הנאמר בתי"א 1041/91(ת"א) אשר אוזכר לעיל, כי מן הראוי שרשות שמורת הטבע תגביל עצמה ככל האפשר בתוספות שאינן ממין אלו המצויות בדרך הטבע בשמורה. ברור הוא כי שבילים מרוצפים וכבושים באספלט, מעקות לכל אורך השבילים, שלטי אזהרה, פעמונים אלקטרונים המזעיקים מפני כל סטייה שהיא מהשביל הכבוש, ספסלי מנוחה מידי מספר מטרים, רצועות מחוספסות למניעת החלקה ועוד כיוצא באלו אמצעי זהירות, יהא בהם כדי למנוע אף מאירועם של אותם אירועים כפי שתיארה אותם התובעת. ברם, תכלית קיומן של שמורות טבע, לא נועדה כדי למנוע אירועים אלא כדי לקיים שמורות טבע כהגדרתן בדין ולאפשר את הביקור בהן אגב מניעת סיכונים בלתי רגילים אשר בהתחשב בתנאי המקום והמבקרים, אף מחזיק השמורה חייב למונעם. אשר על כן, אני דוחה את התובענה כבר בשלב זה בהעדר חובת אחריות קונקרטית מצד הנתבעת. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 4,000ש"ח בצירוף מס ערך מוסף ובתוספת ריבית בשיעור של % 14מהיום ועד התשלום בפועל. שמורת טבע