ביום 2.4.06 המערער פיטר את עורך דינו מהייצוג המשפטי. ביום 2.4.06, הגיש עורך הדין תביעה כספית על סך של כ-200,000 ₪ נגד המערער, לתשלום שכ"ט עו"ד ו/או שכ"ט ראוי בגין השירותים המשפטיים הנרחבים, אשר לטענת המשיב סופקו למערער. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת עורך דין נגד לקוח שפיטר אותך: 1. בפנַי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ברנר), מיום 20.3.09 (ת.א 23850/06) אשר קיבל באופן חלקי בלבד את תביעת המשיב נגד המערער. הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא: 2. המערער הינו בעל מניות בחברה (להלן - החברה) יחד עם אדם בשם אביבי (להלן - השותף). לאחר שפרץ סכסוך בין המערער והשותף, ולאחר שנכשל נסיון גישור ביניהם, פנה המערער למשיב, על מנת שייצגו בסכסוך מול השותף. ביום 15.4.04 נחתם הסכם שכ"ט בין הצדדים (להלן - הסכם שכה"ט). בהתאם לאמור בהסכם, אמור היה המשיב להגיש תביעות לצורך פירוק מערך היחסים שבין המערער לשותף, כולל תביעות למתן חשבונות ולהחזר כספים שנלקחו באופן אישי. שכר הטרחה שנקבע, עמד על סך של 15,000 $, וכן 15% מכל סכום שיתקבל. אין חולק כי המערער שילם למשיב סך השווה ל-5,000 $ בלבד. המשיב הגיש בקשה בשם המערער, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, למינוי מפרק זמני ולמתן סעדים זמניים, אולם הבקשה נדחתה, הואיל ולא מדובר בחברה חדלת פרעון ועומד למערער סעד חלופי בדבר קיפוחו. בהמשך, מונה השופט בדימוס שטרוזמן כמגשר, או יותר נכון - מגשר מכריע. הליכי הגישור נמשכו זמן רב, עד שביום 19.12.05, לערך, פיטר המערער את המשיב מהייצוג המשפטי. 3. ביום 2.4.06, הגיש המשיב תביעה כספית על סך של כ-200,000 ₪ נגד המערער, לתשלום שכ"ט עו"ד ו/או שכ"ט ראוי בגין השירותים המשפטיים הנרחבים, אשר לטענת המשיב סופקו למערער. 4. בית-משפט קמא, בפסק דין מפורט, תיאר את ההשתלשלות, מעת כריתת הסכם שכה"ט ועד לפיטוריו של המשיב על ידי המערער. כך תיאר בית המשפט את טענות המערער נגד המשיב, ובכללן כי מלכתחילה סיפר למשיב אודות נסיון הגישור שכשל, וכי המשיב הוא זה שציין בפניו כי יש לנהוג בשותף ביד קשה ואין טעם במו"מ עמו, אלא יש להגיש תביעות משפטיות בדחיפות, כך גם פירוק שיתוף בנכסי מקרקעין אשר השותפים שם היו המערער והשותף. כך גם טען המערער כי המשיב הבהיר לו, כי באמצעות הגשת התביעות יופעל על השותף לחץ חזק, אשר יאלצו להסכים להליך של בוררות, הליך קצר, האמור להמשך לכל היותר שישה חודשים. אולם, בניגוד לאשר הבטיח, בפועל ננקט רק ההליך אשר תואר לעיל, הליך כושל. יתר על כן, אמנם ביום 17.6.04 מונה השופט בדימוס שטרוזמן למגשר מכריע, תוך שהוסבר למערער כי מדובר בהליך של בוררות, אולם הסתבר שלא כן הדבר, עד שלא נותרה ברירה למערער אלא לפטר את המשיב. בית משפט קמא ציין כי המערער "טוען כי התובע (המשיב) התרשל בשורה של עניינים, וגרם לו נזקים רבים, שטרם התגבשו". מנגד, המשיב תיאר את הפעולות הרבות שביצע, כולל בחינת אלפי מסמכים והכנת הנדרש להליך הגישור וכשלא היה מדובר במגשר בלבד, אלא במגשר מכריע, וכי המשיב פנה לבית המשפט על מנת שזה יקבע כי נתונות למגשר סמכויות הכרעה. ואכן, בדיון בבית המשפט ביום 10.1.05, הוסכם, שנית, להקנות למגשר סמכויות הכרעה. עוד תיאר המשיב את "ההישגים" אשר לשיטתו השיג במהלך הגישור בעניינים שונים, ובסופו של יום, עתר לסכום אשר ציין בתביעתו. 5. בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער, לפיה מלכתחילה הדרך הדיונית שנקט המשיב הייתה רשלנית וגרמה לו נזקים, הואיל והמערער ידע היטב מה היתה המטרה האמיתית של המשיב בפניה לבית המשפט, דהיינו: הבאת השותף להסכים לבוררות - גישה שהגיונה בצדה. כך גם ידע המערער מראש כי בכוונת המשיב להגיש בקשה לפירוק החברה ומינוי מפרק זמני, גם אם התברר כי לא היה מקום לבקשה זו. אולם, עצם הפניה לבית המשפט היתה הקטליזטור שהביא להסכמת השותף להליך של גישור, תוך מתן סמכויות של הכרעה למגשר. בהתייחס לטענה כי היה על המשיב שלא להסכים להליך של גישור, אפילו עם סמכויות הכרעה, אלא רק לבוררות, קבע בית המשפט קמא כי מדובר לכל היותר בטעות בשיקול דעת, אשר אינה עולה לכדי רשלנות. עוד הוסיף בית המשפט כי גם אם היה מוכן להניח כי פעולותיו דלעיל של המשיב היו בגדר רשלנות, הרי מעת שהמערער פיטר את המשיב, נותק הקשר הסיבתי בין מעשיו ומחדליו של המשיב לבין הנזקים שנגרמו לאחר מכן למערער, ולכל היותר ירדה לטמיון תקופה של שנה ושמונה חודשים. כך לא השכיל המערער להצביע מהו הנזק שנגרם לו בגין אבדן זמן ומדוע אינו בר תיקון באמצעות תביעה שתוגש. כך גם אין להתעלם כי למעלה משלוש שנים מאז פיטר המערער את המשיב, לא הגיש המערער תביעה כספית נגד השותף. יתר על כן, רק כשנתיים לאחר שפיטר את המשיב, הגיש המערער תביעה נגד השותף להסרת קיפוחו. עם זאת, קבע בית-משפט קמא כי יש ממש בטענתו של המערער לפיה הליך הגישור התגלה כהליך עקר וחסר תוחלת, שלא הביא להישגים משמעותיים, ובמיוחד בכל הקשור לדרישות הכספיות. בית המשפט קבע כי במקרה דנן, נוכח כל אשר פורט, רשאי היה המערער לפטר את המשיב ועל כן לא זכאי המשיב לשכר טרחה כפי שפורט בהסכם, אלא רק לשכר ראוי. בית המשפט נימק קביעה זו, בין השאר, באותו מצג שהציג המשיב בפני המערער, אודות ההליך אשר התנהל בפני השופט בדימוס שטרוזמן, כולל ביחס לסמכויותיו, כך גם אין להתעלם מחוסר ההתקדמות בהליך ובמיוחד בנושאים המרכזיים. יתר על כן, חרף זאת שהמערער הביע יותר מפעם אחת באזני המשיב את חוסר שביעות רצונו מהאופן בו מתנהלים הליכי הגישור, התעקש המשיב להמשיך באותה מתכונת ולא להגיש תביעות משפטיות לבית המשפט. עוד קבע בית המשפט, כי זכותו של המשיב לשכר טרחה ראוי, תיבחן לפי העבודה שהושקעה, אך גם במבחן התוצאות שהושגו בגינה. אמנם בית המשפט לא התעלם מכך שהמשיב לא הביא כל עדות מומחה בדבר השכר הראוי, כך גם כי לא מדובר בנושא שבידיעתו השיפוטית של בית המשפט. אולם, בית המשפט התרשם אודות החומר הרב שהובא למשיב ללא מיון, שעות ההכנה הרבות שנדרשו, ולמעשה גם המערער אישר בעדותו שאכן המשיב השקיע שעות עבודה רבות, אשר חלק מאשר הוכן עשוי להועיל למערער גם בעתיד. מנגד, יש להביא בחשבון את אשר צויין לעיל בכל הקשור להליך הגישור. בסופו של יום, קבע בית המשפט קמא את שכרו הראוי של המשיב בסך של 10,000 $, תוך הפחתת המקדמה ששולמה. 6. בפִסקה 21 לפסק הדין, ציין בית המשפט: "הנתבע טוען בסיכומיו כי התובע התרשל במלאכת ייצוגו. הלכה למעשה, אין טעם לדון בטענה זו, שכן הנתבע עצמו טען בס' 93 לתצהירו כי עד עצם היום הזה טרם התגבש הנזק שגרם לו התובע וכי הוא שומר על זכותו לתבוע בעתיד את התובע בגין נזק זה, המוערך על ידו במאות אלפי ₪. ממילא לא ניתן לקזז כנגד חובו של הנתבע, נזק שלשיטתו טרם התגבש, והוא אפילו לא מסוגל לנקוב בשיעור המדוייק. לכך יש להוסיף את העובדה שהנתבע כלל לא העלה בסיכומיו טענת קיזוז" (ההדגשות שלי, י. ש.). עם זאת למעלה מן הצורך, כלשונו, ציין בית המשפט כי לא שוכנע שהמשיב התרשל בנושא שכר ראוי המגיע למערער בגין הדירה ברחוב דיזנגוף, כך אין מקום לטרוניה של המערער כי המשיב לא שכר שירותי שמאי להעריך את הדירה וכי בסופו של יום הוגשה בקשה לפירוק שיתוף. ביחס לדו"חות החניה, לא הוכח כי נגרם למערער כל נזק. כך גם התייחס בית המשפט לטענת המערער כי המשיב לא מנע מהשותף להעביר כספים מחשבון החברה לחשבונו הפרטי - כי לא ברור מדוע המערער עצמו לא טרח להגיש תביעה כספית ואם כן עשה זאת - הרי השלים את החסר ולא נגרם לו נזק. טענות הצדדים בערעור 7. בהודעת הערעור פירט המערער על פני כשמונה עמודים "צפופים" את ההשתלשלות העובדתית, לשיטתו, בהדגישו את ההבדל בין בוררות לגישור, תוך תיאור נרחב ביחס לעובדות אלו או אחרות, כשהוא חוזר וטוען כי מדובר בנזקים גדולים ובלתי הפיכים, אשר המערער מנסה כיום באמצעות עורכי דין, לתקנם. עוד התייחס המערער לעיכוב מסמכים על ידי המשיב. בסעיף 68 להודעת הערעור, ציין המערער כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מתיישבות יותר עם טענות המערער בדבר דרך התנהלות המשיב: "אך למצער מסקנתו הסופית השגויה של ביהמ"ש קמא הינה כי המדובר בטעות בשק"ד של המשיב ולא ברשלנות וכי האחרון זכאי לשכר טרחה ראוי". ומכאן חוזר המערער ומפנה לאותם מחדלים נטענים ביחס לטיפולו של המשיב. בנוסף טען המערער, כי רשלנותו של המשיב אינה אך ורק בהגשת הבקשה לפירוק החברה, הליך שלא צויין בהסכם שכה"ט, אלא בא לידי ביטוי כשלא פעל בהתאם לאמור בהסכם שכה"ט, כך גם כשהמשיב, במקום להתעשת, כך המערער, ולהכיר בטעותו בהליך השגוי שנקט, המשיך לנהלו. עוד טען המערער, כי לא רק שבנסיבות אלו לא היה מקום לפסוק כנגדו את התשלום הנוסף של 5,000 $ אלא היה על בית המשפט להורות שאשר שולם - יוחזר. ובנוסף, על המשיב לשלם את מלוא נזקיו אשר טרם התגבשו. בסופו של יום טוען המערער כי במקרה דנן הפר המשיב באופן קיצוני את החובה שלו, כולל חובת הזהירות והפעלת מיומנות סבירה בטיפול במערער. על כן עותר המערער לקבלת הערעור ודחיית התביעה. 8. המשיב ציין בעיקרי הטיעון מטעמו כי הגם שאינו שבע רצון מתוצאת פסק הדין, לא מצא לנכון לערער על פסק הדין וכשמנגד המערער חוזר ומשמיץ אותו ללא בסיס. לשיטת המשיב, המטרה הראשונה והמהותית נועדה לאפשר למערער לקדם את העסק הנפרד שלו ומטרה זו הושגה, במסגרת ההליכים המשפטיים ובמסגרת הגישור. כך גם מפנה המשיב לאותה עבודה רבה שהושקעה על ידו, וכי המבחן אינו מבחן התוצאות שהושגו במבחן רטרואקטיבי. כך גם בסופו של יום הושגה התוצאה של פירוק השיתוף, כשהמערער יצא לדרכו הנפרדת וכך גם הוקדשה עבודה רבה בהכנת התביעה הכספית. עוד מתייחס המשיב לטענות שונות אשר נטענו על ידי המערער ואשר מייחסות לו מחדל זה או אחר. במיוחד מדגיש המשיב, כי למערער אין טענה שלא בוצעה עבודה, אלא טענתו היחידה להגנתו כי הגשת הבקשה לפירוק הייתה בגדר רשלנות וכי היה על המשיב להגיש תביעה כספית באופן מיידי. לשיטת המשיב גם אם היה מדובר בטעות, הרי שמדובר בטעות שבשיקול דעת ואין בערעור כל תשתית לביסוס טענה של רשלנות. 9. במסגרת הדיון ציין בא כוח המערער כי בכוונת המערער להגיש תביעה כספית נגד המשיב על רשלנות, וזאת להערכתו בזמן קרוב. בנוסף ציין: "לנו מפריע, מעבר לפן הכספי, קביעת בית-משפט קמא שהייתה כאן טעות בשיקול דעת. לטענתנו, יש כאן רשלנות לשמה עם תמרורי אזהרה שהוצגו על-ידי המגשר. השאלה היא לא הכסף". מאידך, המשיב, לשאלת בית משפט האם הקביעה אם מדובר ברשלנות או לא נצרכה לצורך פסק הדין, השיב כי מעת שהמערער העלה טענות אלו בפני בית משפט קמא, נדרש בית משפט קמא להתייחס לטענותיו. בהמשך דבריו ציין המשיב: "על כן, אני סבור שיהיה מרחיק לכת לו תאמר היום ערכאת הערעור שאין מקום לדון בנושא הרשלנות כאשר המערער עצמו הוא שהזמין את בית-משפט קמא לדון בכך. לגבי משקלו של הדבר הזה - את זה נצטרך לבדוק כאשר המערער יגיש תביעה ויפרט היכן הוא רואה רשלנות. אז יצטרכו לבדוק האם בית-משפט קמא התייחס לכך, אם לאו". ועל כן ביקש המשיב לא לשנות את קביעות בית משפט קמא וכי אין מקום להכשיר את הקרקע לתביעות אחרות. דיון והכרעה 10. לא בכדִי מצאתי לנכון לפרט, בהרחבה יחסית, הן את האמור בפסק דינו של בית משפט קמא והן את התייחסות הצדדים למשמעות פסק דינו של בית משפט קמא. מדברי הצדדים, ובמיוחד במהלך הדיון, עולה כי הן מבחינת המערער והן מבחינת המשיב, הנושא הכספי כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, אינו שורש המחלוקת ביניהם. לא בכדי ציין גם ב"כ המערער את אשר צוטט לעיל: "השאלה היא לא הכסף". למעשה, המערער משיג על אותה קביעה שקבע בית משפט קמא, לשיטתו של המערער, כי עצם הגשת הבקשה לפירוק החברה וההסכמה לגישור הִנן בגדר טעות בשיקול דעת בלבד, ולא בגדר רשלנות. השגה זו אין מטרתה שבגין כך יבוטל החיוב הכספי, אלא כל כולה נועדה להכשיר את הקרקע לתביעת רשלנות עתידית, ובאופן שקביעת בית משפט קמא האמורה, לא תיחשב כהשתק פלוגתא בין הצדדים. כך גם המשיב ביקש כי ערכאת הערעור לא תתערב באותם ממצאים, אשר יש להניח שהמשיב יטען להשתק פלוגתא נוכח האמור בפסק דינו של בית משפט קמא. יתר על כן, המשיב גם ביקש שלא להידרש לשאלה אם אכן קיים השתק פלוגתא, דהיינו לשאלה האם נצרכה קביעת בית משפט קמא האמורה לנשוא המחלוקת שלפניו, אלא להותיר זאת לעתיד. 11. למעשה, המערער עותר לכך שערכאת הערעור תתכבד ותידרש לכל ההיבטים העובדתיים של מערך היחסים, שבין הצדדים ובאופן שלגישתו ייקבעו ממצאים עובדתיים וכן מסקנות משפטיות, אשר יהא בהן לבסס את אותה תביעת רשלנות שבכוונת המערער להגיש כנגד המשיב. זאת למעשה מטרת הערעור וכך יש להתייחס לערעורו של המערער. אין אני סובר כי על בית המשפט להיענות לרצונו זה של המערער. 12. המסגרת הדיונית של ההליך בפני בית-משפט קמא, עניינה תביעה לשכר טרחת עו"ד בגין שירותים שנתן ללקוח. אמנם, המשיב השתית את תביעתו על הסכם שכר הטרחה, אולם בית משפט קמא דחה הסתמכות על הסכם שכר טרחה. מעת שהמשיב לא השיג על כך, אין צורך להידרש לטיעון זה. משכך, כל שנותר במחלוקת בין הצדדים, שאלת השכר הראוי. בנושא זה, בחן בית משפט קמא את מלוא הנסיבות, כך גם את הפסיקה העוסקת בקריטריונים הנצרכים לקביעת שכר טרחה ראוי, והגיע למסקנה אשר הגיע. יוער, כי בהתחשב במכלול שעות העבודה שהושקעו ואשר לא היה חולק ביחס אליהן, קמץ בית משפט קמא ידו ופסק סכום נמוך, יחסית, בהתחשב בכל העבודה שלא היה חולק שהושקעה על ידי המשיב. אולם, לא בכדי קבע זאת בית משפט קמא, בהתחשב במכלול הנסיבות כפי שפירט ובמיוחד בגין אותם תהיות או מחדלים הקשורים להתנהלותו של המשיב. בית משפט קמא לא התעלם מטענת הרשלנות אשר טען המערער בהתייחס לייצוגו על ידי המשיב, אולם סבר כי הלכה למעשה אין מקום לדון בטענה זו משני טעמים. האחד, כי הנזק טרם התגבש והשני, שהמערער לא העלה בסיכומיו כל טענות קיזוז. ודוק, גם אם עורך דין התרשל בצורה זו או אחרת, עדיין יכול ויהיה זכאי לשכר טרחת עו"ד, הכל בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. 13. אם נבחן עתה את אשר קבע בית משפט קמא, נמצא למדים כי בפִסקה 11 לפסק הדין, אכן דחה בית משפט קמא את טענתו של המערער לפיה הדרך הדיונית שננקטה על ידי המשיב, היתה רשלנית וגרמה לנזקים. נימוקיו של בית המשפט לכך, ידיעת המערער מראש אודות המטרה בהגשת ההליך המשפטי, כולל נכונות גישה זו, כך גם הידיעה מראש אודות הגשת הבקשה לפירוק החברה, וכן התוצאה שהושגה היא התוצאה מאותו הליך. בנוסף, ביחס להסכמה להליך של גישור מדובר בטעות בשיקול דעת בלבד. קביעה נוספת של בית משפט קמא, מצויה בפיסקה 12 לפסק הדין, אודות ניתוק הקשר הסיבתי בין ניהול הליך הגישור, אף אם היה בגדר רשלנות, לבין הנזקים נוכח פיטורי המשיב על ידי המערער. לבסוף, התייחס בית משפט קמא בפיסקה 21 לפסק הדין אודות רשלנות נטענת, והתייחס לשכר הראוי המגיע למערער בגין הדירה ברחוב דיזנגוף וכן לאותם נושאים אשר פורטו לעיל. כל הרכיבים האחרונים צויינו על ידי בית משפט קמא "למעלה מהצורך". 14. הנה כי כן, בית משפט קמא לא קבע ממצאים עובדתיים אודות רשלנות זו או אחרת אשר נטענה על ידי המערער, למעט ביחס לאותם נושאים אשר פורטו לעיל. ביחס לפריטים האחרונים, כאמור, ציין בית המשפט כי עניינם למעלה מן הנדרש וללא קשר להכרעה בעניין זכאותו של המשיב לשכר טרחה ראוי וכן שיעורו. דומה כי המערער יוצא חוצץ אודות הקביעה הקשורה לטעות שבהגשת הבקשה לפירוק החברה במקום הגשת תביעה כספית או תביעה בגין קיפוחו של המערער, כך גם ביחס להסכמה לגישור. עיינתי בנימוקי הערעור של המערער ולא מצאתי נימוק משכנע מדוע טעה בית משפט קמא בקביעותיו אלו. יש להבדיל בין האירועים השונים ובין הזמנים השונים, להם התייחס בית משפט קמא. כאמור, כל שציין בית משפט קמא כי עצם הגשת התביעה לפירוק החברה ולמינוי מפרק זמני, אכן היתה בגדר טעות, ודומה כי גם המערער לא משיג על כך, אלא יותר על אשר אירע לאחר מכן. בנסיבות אלו, אכן יכול והתנהלותו של המשיב, לאחר שבית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לפירוק החברה נצרכת לעיון ולבחינה. אולם, בית משפט קמא לא נדרש לכך, אלא כנימוק, הן לכך שהמערער היה זכאי ורשאי לסיים את ההתקשרות עם המשיב, וכן כ"מבחן התוצאה" בכל הקשור לנושא שיעור שכר הטרחה הראוי. בית המשפט לא קבע באופן ברור וחד משמעי שהמשיב התרשל במסגרת התקופה שלאחר הגשת התביעה ודחייתה ועד הפיטורין, כפי שגם לא קבע היפוכם של דברים. משכך, לא היה מקום לכל אותם טיעונים ארוכים של המערער, אשר אינם מתייחסים לעצם האירוע של הגשת התביעה בטעות, אירוע שמקובל גם עלי שאכן לית מאן דפליג שהיה בגדר טעות, אולם מנגד מדובר בטעות שבשיקול דעת. יתר על כן, לא הוכח כאילו עצם הגשת הבקשה גרמה לנזק, להבדיל מאותה טענה שנטענת על ידי המערער, כי לאחר דחיית הבקשה היה על המשיב לנקוט בהליכים אחרים ולא כפי שנקט ב"שב ואל תעשה". השאלות הקשורות לתקופה שלאחר הגשת התביעה ודחייתה, אינן נצרכות, לשיטתי, להכרעה בעניין השכר הראוי. גם אם ייקבע כי היתה רשלנות זו או אחרת בהתנהלותו של המשיב, ואין אני מביע דעה ביחס לכך, עדיין אין הכרח להגיע לתוצאה שהמשיב לא יהא זכאי לכל שכר שהוא. 15. ודוק, כפי שציין בית-משפט קמא, המערער לא טען לקיזוז ואף לא יכול היה להצביע על הכימות הכספי של נזקיו. משכך, לא היה אכן כל צורך להידרש לשאלת רשלנותו הנטענת של המשיב, אלא אם בגין אשר נטען יש מקום לשלול מכל וכל, את זכותו לשכ"ט ולוּ הסכום הנמוך שפסק בית-משפט קמא. זאת לא מצא בית-המשפט ולכאורה בצדק. 16. יתר על-כן, לא בכדִי הבדיל בית-משפט קמא בין התקופות השונות. כאמור, בכל הקשור לשלב הראשון, קרי בדבר עצם הגשת הבקשה הראשונה בטעות וכן בדבר עצם ההסכמה הראשונית למגשר מכריע, אמר בית-משפט קמא דברו, ולא ראיתי מקום להתערב בנימוקיו ומסקנותיו ביחס לכך, ומבלי להביע עמדה אם נצרכו קביעות אלו לצורך ההכרעה בסוגייה שהוצבה לפִתחו. מנגד, ביחס לכל אשר אירע לאחר מכן, לא מצא בית-המשפט לקבוע ממצאים חד-משמעיים ומשכך אין אנו נדרשים לתקופה זאת. עם זאת, בכל הקשור לשאלת ניתוק הקשר הסיבתי, דומה כי לא היה מקום לקביעה זאת או אחרת בעניין זה, לאור העדר טענה של קיזוז נזקים מטעם המערער. 17. אם נחזור לפתיחת הדברים, מטרת הערעור לא נועדה לבחון אם צדק בית-משפט קמא בתוצאת פסק-הדין, אלא למטרה כפי שפורטה לעיל, ולכך התייחסנו וכמפורט. לאור כל אשר פורט, לא מצאנו להתערב בתוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא, ועל כן דין הערעור להידחות. 18. בנסיבות העניין, אני מחייב את המערער לשלם למשיב 7,500 שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ. לקוחותעורך דין