לדברי התובע, תפסו הנתבעים חזקה בקרקע שהיא נכס נפקד ומוקנית לתובע, הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים. ב"כ התובע המציא לעניין זה אישור לפי סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת חזקה בנכס נפקד: רקע תביעה לסילוק יד שהוגשה עוד ביום 2.2.94. כבוד השופט ד' פרנקל קבע את התיק להוכחות ביום 7.12.94, אלא שבירור התביעה נתעכב בשעתו, לבקשת ב"כ הנתבעים, בשל מגעים שניהל עם מינהל מקרקעי ישראל בנסיון להגיע להסדר פשרה. הדיון נקבע בפני כבוד השופט ר' שמיע ליום 7.6.98. בינתיים הוגשו עוד בקשות אחדות לדחיה, עד שנשמעו ההוכחות, בפניי, ביום 23.5.99. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, והגיעה שעתו של פסק הדין. עמדות הצדדים לדברי התובע, תפסו הנתבעים חזקה בקרקע שהיא נכס נפקד ומוקנית לתובע, הוא האפוטרופוס לנכסי נפקדים. ב"כ התובע המציא לעניין זה אישור לפי סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים, תש"י1950-. ב"כ הנתבעים פירט את הרקע העובדתי, לפיו החל משנת 1948 התגוררו הורי הנתבעת בבית ברחוב עין כרם 104 (שהוצא מגדר התביעה בהסכמה, ביום 7.12.94) [להלן - הבית], ובשטח שמסביבו [להלן - השטח נשוא התביעה]. הסוכנות היהודית לא"י - כך נטען - היא שנתנה את האישור להתגורר בבית ולקיים את משק העזר, בשטח נשוא התביעה. בני הבית, כמו גם המדינה, התייחסו אל הבית ואל השטח נשוא התביעה, כאל מיקשה אחת. הורי הנתבעת עזבו את המקום בשנת 1952, ובנם - יוסף לביא - נותר שם עם אשתו, אחות הנתבע. הנתבע ורעייתו (אחותו של יוסף לביא הנזכר), מתגוררים במקום למן שנת 1964 ומנהלים את משק העזר, לול, בוסתן וגן ירק. אין עוררין על כך שבשנת 1979 נחתם "חוזה שכירות מגורים", בין הנתבעים לבין "עמידר", המתייחס ל"דירה בת שישה חדרים" (היא "הבית" הנ"ל). על פי סעיף 2 (ג) לחוזה, זהו "הסדר פלישה עם הדיירים הנ"ל החל מ- 1.1.66". עו"ד י' בן-אריה, ב"כ המלומד של התובע, רואה בנתבעים מסיגי גבול בשטח שבבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים; חוזה השכירות הנ"ל מתייחס לבית דוקא, ולא לקרקע; מפורשות נקבע באותו חוזה (סעיף 11) "כי המושכר אינו כולל את המגרש אשר סביבו", והנתבעים מנועים מלטעון כי אינם פולשים, או כי ניתנה להם, ולוּ במשתמע, רשות. טענה בדבר חזקה נוגדת אין בה ממש כיון שאינה תומכת בטענה של בעלות, וגם אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה בדבר שכירות. ועוד זאת: כיון שמדובר בנכס מוקנה, הרי שפעולות שנעשו כנטען, אם נעשו, הרי הן בטלות ומבוטלות. עו"ד רוני דובר, ב"כ המלומד של הנתבעים, טוען כי משך שנים ארוכות לא הובעה כל התנגדות להמשך החזקת הנתבעים בשטח נשוא התביעה - למן שנת 1948 מהוים הבית והשטח נשוא התביעה יחידה אחת - ולא ננקטה כל פעולה מצד התובע לשינוי המצב, עד הגשת תביעה זו בשנת 1994 לסילוק ידם של הנתבעים. אדרבא: בשנת 1988 הציע מינהל מקרקעי ישראל לנתבעים לרכוש חלק מן הקרקע. חלפה-עברה תקופת ההתיישנות והתובע מנוע מלתבוע את סילוק ידם של הנתבעים. סעיף 11 הנ"ל לחוזה אינו הסדר שלילי. הנתבעים אומנם לא מתיימרים לטעון לקיומה של זכות שכירות, אך הם טוענים לרשיון בלתי-הדיר צמוד לזכות השכירות. ועוד טוען ב"כ הנתבעים כי עמדת התובע תביא למצב שלא תהא לנתבעים דרך חוקית להיכנס לביתם מבלי להשיג את גבולו של התובע. לחילופין טוענים הנתבעים לקיומה של זיקת הנאה בחלוף 30 שנות חזקה ושימוש בשטח, הן לדרך ולמעבר והן לשאר השימושים (בוסתן וגן-ירק). ועוד, ולחילופין טוענים הנתבעים לפיצויים בגין ביטול הרשות, בשווי השקעותיהם משך השנים והשבחת הקרקע. ולבסוף: יש לדחות את התביעה גם משיקולים של צדק, בשל העוול שייגרם לנתבעים אם יסולקו מן השטח. הכרעה אכן, על קיומה של רשות ניתן להסיק גם מכללא, מן הנסיבות וממנהג הארץ; שתיקה כהודאה דמיא, וגם היא עשויה להעיד - ביחד עם חלוף הזמן - על השלמת הבעלים עם המעשה. ואולם, שתיקה שתיחשב להודאה, צריכה להיות בתגובה לטענה, או לכל הפחות, בידיעה על קיומה של טענה. בלתי מתקבל על הדעת בעליל שלגבי השטח נשוא התביעה (נשוא סעיף 11) שהוצא במפורש מתחולתו של חוזה השכירות, יירכשו הנתבעים זכויות טובות ("רשות בלתי הדירה", כנטען) מאלה שעל פי חוזה השכירות ביחס לבית. משנעשה חוזה השכירות - "הסדר הפלישה" - ביחס לבית, ובאותו חוזה נאמר במפורש כי המושכר אינו כולל את המגרש שסביבו, פשיטא כי הצדדים עצמם, כמו גם משקיף אובייקטיבי מבחוץ, רואים בנתבעים כפולשים אל אותו מגרש, ולא כמי שרכשו בו זכויות כלשהן. שאם לא כן, בה בעת שנעשה "הסדר הפלישה" לגבי הבית, באותו הסדר גופו, או בשכמותו, היה מוסדר גם עניין השטח נשוא התביעה. כזאת לא נעשה, ולא בהיסח הדעת, אלא במפורש, בסעיף 11. הצעת מינהל מקרקעי ישראל לנתבעים בשנת 1988 לרכוש חלק מן הקרקע מחזקת דוקא את עמדת התובע. לא מהתנהגות המינהל בעת ההיא, ולא מתגובת הנתבעים (שלא הטיחו כלפי המינהל בתגובה להצעת הרכש "והלא ברי-רשות אנו בשטח"), ניתן ללמוד שמי מהם סבר שהנתבעים רכשו זכויות כלשהן בשטח נשוא התביעה. ומה ראו הנתבעים לחתום בשנת 1979 על חוזה השכירות בקשר לבית, רטרואקטיבית משנת 1964, ולשלם טבין ותקילין, אילו סברו כי בידיהם זכויות לחזקה ולשימוש הן בבית והן בשטח נשוא התביעה? התנהגות הצדדים; חוזה שחתמו - על פי לשונו, מועדו, ועל פי תכליתו; הצעת רכש שנדחתה - כל אלה משמיטים את הבסיס לטענת הנתבעים על אודות רשיון בלתי-הדיר שניתן להם, כביכול, לחזקה ולשימוש בשטח. מכל מקום, רשות, גם אילו ניתן היה להסיק דבר קיומה בנסיבות העניין - וכאמור, אינני קובע כזאת - ניתנת לביטול, כפי שטען ב"כ התובע, בעצם הגשת התביעה [ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא (3) 210, 218]: "רשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף-עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון, והגשת תביעה לסילוק-יד בודאי מגלה רצון זה". הטענה בדבר התיישנות נדחית: "הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום" [ע"א 477/68 צבי וזלמן הופמן נ' מנחם מיכאל-לויטל פ"ד כג (2) 52, 56]. כיוצא בזה, ביחס לטענת הנתבעים על חזקה נוגדת: "החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק" [ע"א 69/85 י' להבי ואח' נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד מ(3) 624, 633-4]. ועוד זאת: טענת החזקה נוגדת נועדה לתמוך בטענת התיישנות, וכדברי ב"כ הנתבעים - אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה בדבר שכירות. גם הטענה בדבר זיקת הנאה, אינה מועילה לנתבעים: "זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין שאין עמה זכות להחזיק בהם" (סעיף 5 לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-). כך או כך, כל אלה, דומני, בשולי הדברים. עיקרם הוא זה: סעיף 22 לחוק נכסי נפקדים, תש"י1950-, קובע כהאי לישנא: "(א) אסור לאדם, בלי הסכמה בכתב מאת האפוטרופוס - (1) להחזיק נכס מוקנה, לנהלו או לטפל בו בדרך אחרת, להוציאו מידו, להעבירו, או למסרו לכל אדם זולת האפוטרופוס"; ... (ג) פעולה שנעשתה בניגוד לסעיף זה - בטלה ומבוטלת...". נמצא, איפוא, כי לבד מן האמור לעיל - דברים שנועדו לדחות טענות בדבר חזקה נוגדת, רשות, רשיון בלתי-הדיר, זיקת הנאה וכיוצא באלה, כל פעולותיהם של הנתבעים בשטח נשוא התביעה נעשו באיסור, והינן בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא. זאת להזכיר: אדם שעבר על הוראה מהוראות סעיף 22(א) "דינו - מאסר עד שתי שנים או קנס עד חמש מאות לירות או שני הענשים כאחד" (סעיף 35 לחוק). ודוק: אינני קובע כי ראוי לנקוט על אתר בהליך עונשי, ואולם, הנתבעים לא יישמעו בנסיבות העניין בטענות בדבר שיקולי צדק להשארתם בשטח נשוא התביעה. כבר אמרו קדמונים: "LEX SPECIALIS DEROGAT GENERALI"; חוק נכסי נפקדים הינו חוק ספציפי והריהו גובר על הוראות החוק הכללי - חוק המקרקעין. [ראה: א' ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית (תשנ"ב), בעמ' 554-551, 572-569; ע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 559]: "בהתנגשות בין חקיקה כללית (מאוחרת) לבין חקיקה ספציפית (מוקדמת), יד החקיקה הספציפית על העליונה. ההנחה הפרשנית הינה, כי החקיקה הכללית (המאוחרת) נועדה לחול בכל התחומים, למעט אותו תחום המכוסה על-ידי החקיקה הספציפית, אותו ביקשה החקיקה הכללית לשמר" [בג"צ 1713/92 6127 בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 466, 472]. כיוצא בזה, לא ראיתי לפסוק - כבקשתו החילופית של ב"כ הנתבעים - כתנאי לסילוק ידם של הנתבעים, פיצוי על שווי השקעותיהם במהלך השנים. לא הובאה כל ראיה בדבר השבחת הקרקע או השקעה שנעשתה לגבי הלול, הבוסתן וגן הירק. על כל פנים, משקבעתי כי הנתבעים לא היו ברי-רשות (אומנם יש וקמה זכות לפיצויים גם באין רשות); מכיון שהנתבעים ידעו כי הם בגדר פולשים לשטח לא להם, וככאלה הם נחשבים בעיני הבעלים; מעשה שעשו, לכאורה, הינו מעשה-עבירה על פי סעיף 35 הנ"ל לחוק נכסי נפקדים; ומכיון שדמי השימוש הראויים עולים לאין ערוך על השבחת הקרקע - כי אז, בנסיבות כמתואר, אין הנתבעים זכאים לפיצוי. גם שיקולי-צדק - דומני, ודיני היושר, אינם תומכים בהשארת השטח נשוא התביעה בידי מי שמחזיק בהם ונהנה מפירותיהם שלא כדין, עת ארוכה; ולא במתן פיצוי, כתנאי לסילוק יד. סוף דבר אני מקבל, איפוא את התביעה, ומורה לנתבעים, לסלק את ידם מן השטח נשוא התביעה; נשמרת לנתבעים זכות מעבר וגישה מן הכביש אל הבית ברצועת קרקע שלא תעלה על 2 מטר, ושאין עימה זכות חזקה ייחודית. לבד מן הבית שהוצא מגדר התביעה עוד ביום 7.12.94, לא יחול פסק הדין על הדירה שבחצר הבית (לדברי הנתבע זו 'חירבה', לשעבר דִיר) שבה מתגוררים בִּיתם של הנתבעים, בעלה ובִיתה. הללו לא היו נתבעים בתיק זה, לא התגוננו, וממילא אין ניתן לפסוק כנגדם. הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.חזקה בנכסנכסי נפקדים