בהתאם לסימן ט'1 לפקודת בתי הסוהר, רשאי השר לבטחון פנים - באישור ועדת הפנים של הכנסת - לקבוע מעת לעת את "תקן הכליאה", כלומר את המספר הכולל של מקומות הכליאה בכלל בתי הסוהר בישראל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקן כליאה: השופט ע' פוגלמן: העתירה שלפנינו מכוונת לחוקתיות סעיף 68א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), כפי שתוקן במסגרת החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 41), התשס"ב-2012 (להלן: התיקון). בהתאם לסימן ט'1 לפקודת בתי הסוהר, רשאי השר לבטחון פנים - באישור ועדת הפנים של הכנסת - לקבוע מעת לעת את "תקן הכליאה", כלומר את המספר הכולל של מקומות הכליאה בכלל בתי הסוהר בישראל. אם תפוסת האסירים עולה על תקן הכליאה, רשאי נציב בתי הסוהר, "לפי שיקול דעתו ובמועד שימצא לנכון" להורות על שחרור מינהלי של חלק מהאסירים בהתאם להוראות פקודת בתי הסוהר. ביום 2.8.2011 פורסם ברשומות צו בתי הסוהר (שחרור מינהלי) (קביעת תקן כליאה), התשע"א-2011 (להלן: הצו משנת 2011). שבו נקבע כי תקן הכליאה הוא 17,700 מקומות כליאה. תוקפו של צו זה נקבע עד ליום 3.8.2012. לאחר שנמצא כי מספר האסירים עולה על תקן הכליאה, הורה נציב שירות בתי הסוהר על שחרור מינהלי של אסירים בחודש אוגוסט 2011 וכן בחודש אוקטובר 2011. במסגרת העסקה לשחרור גלעד שליט, שוחררו בסוף שנת 2011 למעלה מאלף אסירים מבתי הסוהר בישראל. אי לכך, ירד מספר האסירים מתחת לתקן הכליאה, ולא שוחררו אסירים נוספים בשחרור מינהלי. ביום 28.2.2012 פורסם ברשומות תיקון החקיקה נושא עתירה זו. במסגרת התיקון נקבע כי ניתן לשחרר בשחרור מינהלי אך ורק אסירים השפוטים לתקופת מאסר שאינה עולה על ארבע שנים וכן אסירים השפוטים לתקופה ארוכה יותר שביחס אליהם התקבלה החלטה של ועדת השחרורים בדבר שחרור מוקדם על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. עובר לחקיקת התיקון, לא נקבעו בפקודת בתי הסוהר הגבלות כלשהן על זהות האסירים שאותם ניתן לשחרר בשחרור מינהלי. ביום 29.2.2012 פורסם ברשומות צו בתי הסוהר (שחרור מינהלי) (קביעת תקן כליאה), התשע"ב-2012 (להלן: הצו משנת 2012), שבמסגרתו נקבע כי תקן הכליאה בבתי הסוהר יעמוד על 16,873 מקומות. תוקפו של צו זה נקבע לשנה מיום פרסומו. בהתאם לתקן הכליאה החדש, הורה נציב שירות בתי הסוהר על שחרור מינהלי של אסירים בהתאם לתנאים החדשים שנקבעו במסגרת התיקון. העותר שלפנינו היה - בעת הגשת העתירה - אסיר. הוא החל לשאת בעונש של 12 שנות מאסר בפועל ביום 21.5.2000, בגין הרשעותיו בעבירות מין ובריחה ממשמורת חוקית. במהלך מאסרו, פנה העותר מספר פעמים בבקשה לוועדת השחרורים לבחון אפשרות של שחרור מוקדם על תנאי, אך בקשותיו נדחו כולן. עובר לחקיקת התיקון, הגיש העותר עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי מרכז, שבה ביקש כי נציב שירות בתי הסוהר יורה על שחרורו המינהלי. בית המשפט (כב' סגן הנשיאה א' טל) דחה את העתירה ביום 1.2.2012, משום שבאותה עת לא היו שחרורים מינהליים כלל (על רקע ירידת מספר האסירים הכולל אל מתחת לתקן הכליאה שהיה אז בתוקף). בעתירה שלפנינו, טוען העותר כי שינוי החקיקה במסגרת התיקון פגע בו קשות, שכן לאחריו הוא אינו יכול ליהנות משחרור מינהלי (מכיוון שהוא שפוט לעונש של 12 שנות מאסר, ואין בעניינו המלצה של ועדת השחרורים על שחרור מוקדם). לדבריו, חקיקת התיקון הונעה משיקולים זרים, כדי להביא לשחרורו המוקדם של ח"כ לשעבר שלמה בניזרי מבית הסוהר, בדרך של קביעת תקן כליאה חדש. העותר טוען כי ההבחנה בין אסירים השפוטים לפרק זמן קצר מארבע שנים (ובלשונו - "אסירים קלים") לבין אלה השפוטים לתקופה ארוכה יותר (ובלשונו - "אסירים כבדים"), בהקשרו של השחרור המינהלי איננה ראויה ואף פוגעת בזכויותיהם החוקתיות של האחרונים. בין היתר, נטען לפגיעה בזכויות האסירים השפוטים לתקופות ארוכות לחיים בכבוד, מכיוון שהם שוהים בבתי סוהר צפופים יותר מאשר האסירים השפוטים תקופות קצרות יחסית. כמו-כן נטען כי ההבחנה פוגעת בזכותם לשוויון של האסירים השפוטים לתקופות מאסר ארוכות ביחס לחבריהם. עוד טוען העותר לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו ושל אסירים אחרים הנמצאים במצבו, שכן הם הסתמכו על האפשרות כי ישוחררו בשחרור מינהלי במועד המתאים. בד בבד עם הגשת העתירה, ביקש העותר כי ימונה לו סניגור ציבורי לצורך ההליך שלפנינו. המשיבים 2-1 טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף מכמה טעמים. ראשית, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מפאת קיומו של סעד חלופי - הגשת עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי. המשיבים מדגישים כי העותר אף עתר לבית המשפט המחוזי בשאלת שחרורו המינהלי אך לאחרונה. שנית, המשיבים טוענים כי העתירה דנן תהפוך לתיאורטית, הואיל והיא הוגשה ביום 6.3.2012 ותאריך שחרורו של העותר נקבע ליום 25.4.2012. שלישית, לגופם של דברים, נטען כי העותר לא הצביע על פגיעה בזכות יסוד חוקתית המצדיקה ביקורת שיפוטית על התיקון. בנוסף, מדגישים המשיבים כי אין לעותר - כמו לכל אסיר אחר - זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסרו, ועליו לשאת במלוא עונש המאסר שנגזר עליו. לפיכך, אין ממש בטענתו בדבר הסתמכות על האפשרות לשחרור מינהלי מוקדם, מה גם שכאשר מדובר בשינוי בחקיקה ראשית, אין ליתן משקל לטענות מעין אלו. המשיבה 3 - הכנסת - סבורה אף היא כי דין העתירה להידחות על הסף ולא ראתה להוסיף על תגובת המשיבים 2-1. הסניגוריה הציבורית סבורה כי אין מקום למנות לעותר ייצוג מטעמה, מאחר שהסעדים המבוקשים בעתירה דנן אינם נוגעים עוד אליו באופן אישי. בנסיבות אלה, אין עניינו שונה מכל עותר ציבורי אחר שעשוי לעתור ולעורר שאלה דומה. בהודעתה, נמנעה הסניגוריה מנקיטת עמדה בשאלת חוקתיות התיקון לגופה. כפי שציינו המשיבים והסניגוריה הציבורית, זמן קצר לאחר הגשת העתירה, שוחרר העותר מבית הסוהר. לפיכך, הסעד המבוקש בעתירה זו איננו רלוונטי עוד ביחס אליו. ככלל, אין בית משפט זה נוטה לדון בעתירות שהיו תיאורטיות מלכתחילה או לפסוק בעתירות שהפכו תיאורטיות תוך כדי התדיינות (בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 30 וההפניות שם ( 28.4.2011)). עם זאת, במקרים חריגים לא יימנע בית משפט זה מדיון בנושא על אף שההכרעה בו אינה מתחייבת לצורך עניין קונקרטי. כך למשל, כאשר טבעו של העניין הוא כזה שעל-פי רוב לא ניתן להכריע בו בטרם יהפוך לתיאורטי בשל אילוצי הזמן (ראו, למשל: בג"ץ 2320/98 אל-עמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פ"ד נב(3) 346 (1998); בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141 (1985); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241 (1999); בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794 (2000)). לא זה הוא המצב בענייננו. שאלת חוקתיות התיקון אינה מוגבלת לעניינו הפרטני של העותר - שהדיון בו התייתר כאמור - והיא נושאת לכאורה השלכות לעניינם של כלל האסירים השפוטים לעונש מאסר שאורכו עולה על ארבע שנים. מטעם זה, ככל שלאסיר כזה או אחר תהיינה טענות בדבר פגיעת התיקון בזכויותיו החוקתיות - ואיננו נוקטים עמדה בנדון בשאלת קיומה של פגיעה כאמור - פתוחה לפניו הדרך לנקוט בהליך המתאים. העתירה נדחית אפוא ללא צו להוצאות. בית סוהר / כלאמאסרשב"ס (שירות בתי הסוהר)