קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי דיווח של עורך דין ללקוח על קבלת כספים: ההליך 1. לפני שני ערעורים (על"ע 7029/09 ועל"ע 7030/09), שהדיון בהם אוחד, על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אליהו שבלסקי - אב"ד, עו"ד יצחק מירון ועו"ד מרים רפטמן), בתיקי בד"א 24/09 ו-37/09, מיום 17.8.09, בגדרו נדחה ערעור המערער (בעל"ע 7029/09; להלן: "המערער") על קולת העונש שהושת על המשיב (הוא המערער בעל"ע 7030/09; להלן: "המשיב"), ונתקבל, באופן חלקי, ערעור המשיב, כך שהלה זוכה משתי עבירות בהן הורשע על-ידי בית הדין המחוזי (עו"ד אורי ויזנברג - אב"ד, עו"ד אבי אברמוביץ ועו"ד נורית בבניק), בתיק בד"מ 134/07. בנסיבות אלו, נגזרו על המשיב 30 חודשי השעיה בפועל ו-3 שנות השעיה על-תנאי, זאת חלף 40 חודשי השעיה בפועל ו-44 חודשי השעיה על-תנאי, שנגזרו עליו בבית הדין המחוזי (על"ע 7029/09 הוגש מטעם המערער, בעוד שעל"ע 7030/09 הוגש מטעם המשיב). תמצית הקובלנה 2. על-פי האמור בקובלנה המתוקנת שהוגשה נגד המשיב, ייצג הלה את המתלוננים - חברת טיולי שאול בע"מ - ציגלר חיה ושאול, בת"א 2175/00, שנדון בבית משפט השלום באשדוד. הקשר בין המשיב למתלוננים נוצר באמצעות אדם בשם ניסים ברנס (להלן: "ברנס"), שבעצמו, כמו גם באמצעות חברה מטעמו בשם "מדור ארגון ושיטות הרצליה (1998) בע"מ", הציג עצמו כעוסק בעיסוקים שיועדו לעורך-דין בלבד, למרות שלא הוא או החברה דלעיל בגדר עורכי-דין. עיסוקם התבטא, בין השאר, בתביעת חובות וגבייתם. בכלל זה התחזה ברנס לעורך-דין. 3. במסגרת עבודתו ישב המשיב במשרדי ברנס, משם נתן שירותים משפטיים ללקוחותיו, ביניהם - המתלוננים. לפי ההסכם שנחתם בין המתלוננים לברנס, קיבל הלה מהם שכר-טרחה, מבלי שנדרשו לשלמו למשיב במישרין. והנה, לאחר שנחשפה במסגרת תכנית הטלויזיה "כלבוטק" זהותו של ברנס כמתחזה לעורך-דין, העוסק בפעילות בלתי חוקית, נעלם זה ממשרדו. בנסיבות אלו, הסמיכו המתלוננים את המשיב להמשיך ולייצגם, שלא במסגרת ברנס. בתוך כך סיכמו הצדדים, בעל-פה, כי למשיב ישולם שכר-טרחה בסך של 800 ₪ כולל מע"מ בעבור כל ישיבת בית-משפט. בין הצדדים לא נערך כל הסכם שכר-טרחה או קיזוז. 4. חרף ביצוע מספר תשלומים, ועד מועד הגשת התלונה, לא הנפיק המשיב ולא העביר לידי המתלוננים חשבוניות מס או קבלות בגינם. זאת ועוד: בגדר אותו ת"א 2175/00, ולאחר הליך גישור, גובש הסכם פשרה בין המתלוננים לבין החברה התובעת (להלן: "נאורה"), לפיו תשלם להם נאורה - במישרין - סך של 250,000 ₪. משכך, נתבקש בית המשפט להחזיר האגרה - חציה לנאורה, חציה למתלוננים. בית המשפט אישר הפשרה ונתן לה תוקף של פסק-דין (כאן המקום לציין, כי במסגרת אותו הסכם אף חויבה נאורה לשאת ב-12 תשלומים חודשיים שווים, בסך של 2,500 ₪ כל אחד, שיועברו לחשבון הבנק של המשיב; 12 תשלומים להם עשויים, בתנאים מסוימים, להצטרף שני תשלומים נוספים, קרי - 14 תשלומים חודשיים בסך הכל; ראו: ת"א 2175/00, פרוטוקול הדיון מיום 14.10.04, עמ' 25-27). 5. הגם שנאורה שילמה למשיב סכומי כסף, לרבות מחצית האגרה, לא הנפיק הלה חשבוניות מס או קבלות מתאימות, ככל שביצע קיזוזים כלשהם בסכומים אלה, מה גם שלא העביר כל סכום לידי המתלוננים, או יידע אותם בדבר קבלת הכספים. בנוסף, תכנן המשיב לשלוח ידו בסך של 170,000 ₪, אותו הציע לנאורה להפקיד בקופת בית המשפט, זאת נוכח סירובם של המתלוננים להסתפק בסך זה לסיום הפרשה. 6. משנודע למתלוננים אודות גביית הכספים, דרשו הללו מהמשיב לקבל לרשותם העתק מפסק הדין והסכם הפשרה. אך הנה, המשיב צילם המסמכים כך שהמתלוננים לא יידעו אודות החזר האגרה. סמוך לאחר שהוגשה תלונתם, הגיש המשיב תביעה כספית כנגד המתלוננים, בגין שכר-טרחה שלטענתו מגיע לו מהם (ת"א 621/06). לתביעתו צירף המשיב עותקים של חשבוניות, הנחזות לפיקטיביות. 7. לאור האמור הואשם המשיב בביצוע העבירות הבאות: הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על-פי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"); עיכוב ושליחת-יד בכספי פיקדונות ואי-דיווח על פיקדונות, על-פי סעיפים 40 ו-42 לכללי האתיקה, וסעיף 61(2) לחוק; איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים, על-פי סעיף 11ב לכללי האתיקה, וסעיף 61(2) לחוק; מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת-דין, על-פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; וכן התנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת-דין, על-פי סעיף 61(3) לחוק. עד כאן תמצית הקובלנה. הכרעת הדין 8. בבית הדין המחוזי העידו המתלוננים, וכן הגב' גיטר נאורה (להלן: "גב' גיטר"), אשר העבירה למשיב כספים עבור המתלוננים, אותם הוא לא העביר להם; מטעם ההגנה, העיד המשיב לבדו. לאחר סקירת הראיות קבע בית הדין, כי "ניתוח הראיות המופיע בסיכומי הקובל (המערער - צ'ס') מקובל עלינו" (עמ' 3 להכרעת הדין). בית הדין התרשם, כי המשיב ידע שברנס אינו עורך-דין. עוד נקבע, כי מעדותו של המשיב עולה, כי הלה היה מודע לעובדה כי ברנס פעל למטרות רווח, וגבה מלקוחותיו תמורה בעבור השירותים המשפטיים שסיפק המשיב - רווח שהתחלק כשכר-טרחה בינו לבין המשיב. גרסתם של המתלוננים נמצאה מבוססת ומהימנה, מגובה בקבלות ובראיות מוצקות. בכל אופן, כך נקבע, לא היה המשיב רשאי לעכב בידו את הכספים שקיבל עבור המתלוננים. משכך, הפר המשיב את אמונם של המתלוננים - לקוחותיו, ובכך ביצע עבירה קשה וחמורה. מעבר לכך, גם ניסה, כאמור, המשיב לשלוח ידו ביתרת החוב של נאורה כלפי המתלוננים. בית הדין ביכר את גרסת המתלוננים גם ביחס לעובדה כי המשיב לא יידע אותם בדבר זכאותם להחזר מחצית האגרה ששילמו לבית המשפט. עוד אימץ בית הדין את עדותה של גב' גיטר, באשר לבקשות המשיב להיפגש עמה, ודרישותיו, חרף האמור בהסכם הפשרה, כי הכספים יועברו אליו במישרין ולא למתלוננים. בסופו של יום, הורשע המשיב בכל העבירות נשוא הקובלנה. 9. לא למותר לציין, כי בהכרעת הדין גם צוין כי במסגרת תביעה שהגיש המשיב כנגד המתלוננים, בגין שכר-טרחה שלדעתו היו הללו חייבים לו (ת"א 621/06), זאת - בתגובה לתלונתם, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, בגדרו חויבו המתלוננים לשלם למשיב סך של 5,000 ₪. גזר הדין 10. בגזר-דינו קבע בית הדין, כי העבירות שביצע המשיב הנן "מהחמורות ביותר, פוגעות באושיות המקצוע, בנשמת אפו, באמון שהציבור אמור לחוש כלפי עורכי הדין" (עמ' 7 לפרוט' הדיון מיום 16.2.09). בהתחשב בחומרת העבירות וניסיונותיו של המשיב להתחמק מקיומו היעיל של הדיון, מחד-גיסא, ובעברו הנקי ונסיבותיו האישיות מאידך-גיסא, כמו גם במדיניות הענישה הרלבנטית, הושתו על המשיב העונשים הבאים: השעיה למשך 7 שנים, מתוכן - 40 חודשי השעיה בפועל, וכן 44 חודשי השעיה על-תנאי, למשך 36 חודשים. פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי 11. בית הדין הארצי זיכה את המשיב מהרשעתו על-פי כלל 11ב(א) לכללי האתיקה, שכן אחד מיסודות העבירה - שהגוף (שאינו בגדר עורך-דין) יפרסם ברבים את מתן השירותים המשפטיים למטרת רווח - לא הוכח. לפיכך, אין מקום לקבוע כי המשיב עבר על הכלל בדבר איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים. מעבר לכך, לא מצא בית הדין הארצי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי, שביכר את גרסת המתלוננים על-פני גרסת המשיב. לכן, לא עורערה הקביעה בדבר עיכוב וניכוי הכספים שלא כדין על-ידי המשיב, עת שימש נאמן בעבורם. באשר לרישומים המעטים שנמצאו אצל המשיב אודות תזרים המזומנים שניהל, נקבע כי הללו מעוררים "סימני שאלה גדולים". לעניין זה הוסיף בית הדין הארצי, כי לנוכח העובדה שעסקינן בכספים שלכאורה הגיעו לו, נסיבות ביצוע העבירה קלות יותר. בית הדין הארצי לא מצא תשתית ראייתית להרשעת הנאשם בביצוע עבירת זיוף, זאת לנוכח האפשרות כי פרוטוקול הדיון שהמציא למתלוננים באמצעות הפקס לא שובש ביד מכוון, מה גם שהללו ממילא היו מודעים לכך כי הנם זכאים לקבל מחצית האגרה. משכך, זוכה המשיב מעבירה זו, מחמת הספק. 12. בסופו של יום, זוכה אפוא המשיב מעבירות של איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים, וכן מן העבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, ובהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, ככל שהדבר נוגע לטענת הזיוף. לעומת זאת, נותרה בעינה הרשעת המשיב בעבירות של עיכוב ושליחת-יד בכספי פיקדונות ואי-דיווח על פיקדונות, לפי סעיפים 40 ו-42 לכללי האתיקה, כמו גם בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי כלל 2 לכללי האתיקה, זאת - בהתחשב בנסיבות ביצוע המעשים דנן. 13. באשר לעונש שנגזר על המשיב התחשב בית הדין בעובדה, כי המשיב הורשע בביצוע עבירות חמורות ביותר, כי "הרושם העולה מאופן התנהלותו הכללית של המשיב כעורך-דין בפרשה זו הוא רושם קשה ועגום". יחד-עם-זאת, לא נסתרו מעיני בית הדין נסיבות שונות לקולא, ביניהן - זיכויו של המשיב מן העבירות דלעיל, העובדה כי היה זכאי לשכר-טרחה גבוה מן הסכומים שקיזז, וכן הטרגדיה האישית בחייו (אב לחמישה ילדים שחווה מסכת גירושין קשה ביותר). בהסתמכו על דמיון בולט בין הפרשה דנן לבין אחרת שנדונה בבית המשפט העליון בתיק על"ע 1631/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' מוחמד סמארה, עו"ד, שם גם נדון והוכרע הערעור שכנגד, בתיק על"ע 1744/06; להלן: "פרשת סמארה"), אימץ בית הדין את התוצאה שנתקבלה במסגרת פרשת סמארה, וגזר על המשיב את העונשים שצוינו לעיל. הטענות בערעור 14. המערער גורס, כי יש מקום להרשיע המשיב הן בעבירת הזיוף ממנה זוכה בבית הדין הארצי - באשר זה התערב בקביעות עובדתיות של בין הדין המחוזי, ולנוכח אי-עמידת המשיב בנטל הבאת הראיות לעניין זה; והן בעבירת פרסום מתן שירותים משפטיים באמצעות החברה מטעמו של ברנס, שהסיגה את גבול המקצוע - בה כפר המשיב אך בשלב הערעור בבית הדין הארצי. לפיכך, בהתחשב בטיב העבירות בגינן הורשע המשיב, ובהעדר נסיבות מקלות מיוחדות, נתבקש בית המשפט להורות על הוצאתו של המשיב מלשכת עורכי הדין. 15. המשיב סבור, כי למירב ניכה של כדין את שכר טרחתו מן הכספים דנן, ומכאן שלא שלח ידו בהם. לדידו, המדובר בסכסוך אזרחי בבסיסו, שהפך ל"עץ תלייתו", המסב לו עוול נורא ואף עיוות-דין. והנה, בית הדין הארצי לא תירגם נכוחה את התשתית העובדתית בעניינו של המשיב לכלל זיכוי מעבירת שליחת היד. זאת ועוד: ההליך האזרחי בו נקט המשיב נגד המתלוננים, כמו גם תוצאותיו, מוכיחים, כי עניין שכר הטרחה סוכם בין הצדדים בעל פה. עוד טען המשיב, כי בשתי הערכאות הקודמות נפגעו זכויותיו בצורה קשה, וכי לא נתקיים הליך ראוי בעניינו. משכך, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות, עתר המשיב לזכותו מן העבירות בהן הורשע, ולחלופין - להקל בעונשו במידה משמעותית. 16. בגדר מכתב שניסח המערער, ושהוגש לבית המשפט במהלך הדיון בערעורים דנן, מצוינות נסיבותיו האישיות היוצאות דופן, ביניהן, ניסיון התנקשות בחייו על רקע גירושים קשים. במכתב זה פנה המערער לבית המשפט בקריאה נואשת: "אדוני אני מתחנן תציל אותי אני חיי בסבל והשפלה", תוך שהגדיר עצמו כ"שבר כלי". בנוסף, הדגיש את המאמצים הכבירים להם נדרש על-מנת לקבל ההסמכה כעורך-דין - "מדורות גיהינום", כך בלשונו. את הלקח מהפרשה, לדידו כבר למד. בדיון לפניי הוסיף והטעים, כי לתומו סבר כי התיק שניהל - נשוא ההליך דנן, יביא לאהבה ולסולידאריות בין שני מגזרים, כי בסופו של יום חיי אדם ניצבים מאחורי המסמכים המשפטיים. דיון 17. סעיף 88 לחוק מתיר לעורך דין לעכב כספים שהגיעו לידיו עקב שירותו ללקוחותיו, לשם הבטחת שכר-טרחתו והחזר הוצאות משפט. אך הנה, זאת מותר אם הגיש עורך הדין תביעה כנגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מהיום שדרש ממנו הלקוח בכתב את אשר עוכב על-ידו. החוק אינו מתיר, אפוא, לעורך דין לנכות מן הכספים שקיבל בעבור לקוחותיו חובות שלדידו חייבים הללו לו, ללא הסכמה מפורשת מצד הלקוחות. יש לזכור היטב, כי יחסי עורך הדין ולקוחותיו אינם בגדר יחסי חייב-זכאי או מלווה-לווה, כי אם בגדר יחסי נאמנות ושליחות, על כל המשתמע מכך (ראו: על"ע 2443/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום, פ"ד נט(5) 433, 444 ואילך, לרבות האסמכתאות המצוינות שם; להלן: "פרשת בלום"). 18. בפרשת בלום אמר כב' השופט מ' חשין את הדברים הבאים: "מקובל עליי כי בעבירת עיכוב כספי פיקדונות יש גוונים מגוונים שונים. לא הרי העלמת כספי לקוחות בדרך מתוכננת ומתוחכמת כהרי עיכוב כספי פיקדון - גם אם שלא-כדין - למטרה של גביית שכר-טרחה. אלא ששיקולים אלה שיקולים יפים הם לעת גזר-הדין. אין בהם כדי לגרוע מעצם הרשעתו של בלום בעבירת עיכוב הכספים". (שם, עמ' 446) 19. בתיק על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד גדעון חיים, שב והדגיש בית המשפט העליון את מעמדם של בתי הדין המשמעתיים, באלו המילים: "נראה לי, ככלל, כי ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את דברו". (שם, פסקה ח') 20. עוד נאמר שם, כי אין בעצם ביצוע עבירה של שליחת-יד בפיקדון לקוח כדי להצדיק תמיד את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות. ודוק: הענישה הנה אינדיבידואלית, אין להתעלם מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולפיכך, עשויה היא להתמצות בתקופות השעיה שונות של מספר שנים (שם, פסקה ט'). מן הכלל אל הפרט 21. המשיב ביצע עבירות חמורות, המחלחלות לשורשי מקצוע עריכת הדין, באשר הפר חובות הנאמנות והשליחות החלות עליו. בית הדין המשמעתי המחוזי כך קבע, בין השאר, בהתבסס על ממצאים שבעובדה והתרשמות בלתי אמצעית מן העדים השונים. אמנם, בית הדין המשמעתי הארצי זיכה את המשיב מעבירות של איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים, וכן מן העבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, ובהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, ככל שהדבר נוגע לטענת הזיוף; ואולם, הרשעת המשיב בעבירות של עיכוב ושליחת-יד בכספי פיקדונות ואי-דיווח על פיקדונות, לפי סעיפים 40 ו-42 לכללי האתיקה, כמו גם בעבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי כלל 2 לכללי האתיקה - נותרה בעינה. 22. אליבא דמשיב, בתי הדין המשמעתיים לא העניקו את המשקל הראוי לנסיבות הפרשה ולתוצאותיה. ודוק: בסופו של יום, לאחר שהגיש תביעה אזרחית נגדם, הסכימו המתלוננים לשלם למשיב, מעבר לסכומים שקיבל מנאורה ולא העביר להם, גם סך של 5,000 ₪, באופן האומר דרשני. דא-עקא, שבית הדין הארצי אכן התייחס בהרחבה לנושא זה, אלא שמצא לנכון להתחשב בו אך לצורך גזירת הדין לקולא, כאינדיקציה לנסיבות ביצוע העבירה (ראו: סעיף 40 לפסק דינו של בית הדין הארצי). ברי לכל, כי אין בהסכם דלעיל, בשום צורה או אופן, כדי להכשיר את העבירות שביצע המערער, אלא אך כדי להוות נסיבה לקולא בטרם ייגזר דינו (ראו: דברי כב' השופט מ' חשין בפרשת בלום, שצוטטו לעיל). כמו-כן, נהיר הדבר, כי אין להתחקות אחר השיקולים המורכבים המביאים בעל דין לכלל הסכמה עם בעל הדין שכנגד, עת מתייתרת החלטה שיפוטית מקיפה במחלוקת ביניהם (ראו: פסקה 24 שלהלן). 23. ביחס להסכם הפשרה האמור שגובש בת"א 2175/00, מכוחו שילמה נאורה למשיב סך של 2,500 ₪, למשך 14 חודשים, העידה גב' ציגלר חיה, כי המשיב נטה להתחמק בשיטתיות משאלותיה בקשר לקבלת אותם כספים, פעם אחר פעם, עד שחלפו להם אותם 14 חודשים, או-אז נתחוור לה כי אכן נתקבל בידו סכום כלשהו (פרוט' הדיון בבית הדין המחוזי, מיום 5.2.07, עמ' 33 ו-40). ברם, בהקשר זה אף העידה, כי הייתה מודעת - לכאורה בזמן אמת - לקבלת התשלומים החודשיים בידי המשיב. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בפרוטוקול הדיון: "עו"ד גור עמרמי מיה: זאת אומרת, מי מסר לך 'שולם לי'? עו"ד X (המשיב)? גב' ציגלר חיה: X, כן. עו"ד בבניק נורית: הוא אמר לך שכמה שולם לו? גב' ציגלר חיה: כל חודש הייתי שואלת 'נו, היא שילמה 2,500 ₪?', 'כן'. עו"ד בבניק נורית: הוא אמר לך שהיא שילמה? גב' ציגלר חיה: כן. עו"ד בבניק נורית: וכמה סה"כ הוא אמר שהיא שילמה לך? גב' ציגלר חיה: 14 פעמים, 2,500". (שם, עמ' 37) 24. עוד העידה, כי "מהדיון האחרון" הייתה מודעת לעובדה שהייתה זכאית לקבל מחצית האגרה (שם, עמ' 34). לדידה, שילמה למשיב, בעל כורחה, במסגרת הגישור שהתנהל בעקבות התביעה שהגיש נגדה, סך של 5,000 ₪ (שם, עמ' 45). 25. יוזכר, כי בית הדין המחוזי אימץ את עדויות המתלוננים כמהימנות, הוא שגם התרשם מהן באופן בלתי אמצעי. ברם, הציטוט דלעיל אכן מעורר ספק-מה, שמא סוכם בין המתלוננים למשיב, בעל-פה, כי מלוא 14 התשלומים שהועברו לחשבונו של האחרון ייזקפו על-חשבון שכר-טרחתו. האם לפנינו סתירה עובדתית מהותית, אולי מכרעת, המצדיקה את התערבותי בקביעתן של שתי הערכאות המשמעתיות? איני סבור כך. ראשית, בהמשך לדבריה שצוטטו לעיל, העידה גב' ציגלר חיה, כי בכל פעם ששוחחה עם המשיב, ביקשה ממנו כי יעביר לה את הכסף, אך ללא הועיל (שם, עמ' 37); ושנית, המשיב פנה לנאורה מאחורי גבם של המתלוננים, בדרישה כי יתרת החוב תועבר במישרין אליו, או לחלופין - תופקד על-ידה בתיק ההוצאה לפועל (הכרעת-דינו של בית הדין המחוזי, עמ' 3). בכך, פעל המשיב בניגוד גמור להסכמת הצדדים על-פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, להעביר אותה יתרת חוב - במישרין - למתלוננים. 26. עינינו הרואות, כי לפנינו, אפוא, מחלוקת של ממש בין המתלוננים למשיב, באשר להצדקה לעיכוב כספיהם בידיו - לא הסכמה מפורשת, אם לגבי כימות חוב שכר-טרחתו, אם ביחס לאפשרות קיזוזו מתקבולים כלשהם. למותר לציין, כי כעורך-דין מקצועי המעניק שירות ללקוחותיו, אחריותו של המשיב הייתה לפעול בשיטתיות ובאופן מסודר, לא להותיר עמימות וחוסר וודאות בנושאים כה משמעותיים במערכת היחסים שבין עורך-דין ללקוח, קל וחומר כאשר פרנסתו מוטלת על הכף, בעוד כללי האתיקה המקצועית מרחפים מעל. בסופו של יום, אין לפנינו לא הסכם שכר-טרחה, לא הסכם קיזוז, וודאי לא בכתב, מסתבר שגם לא בעל-פה. יחסי הנאמנות והשליחות השוררים בין עורך-דין ללקוח ספגו מכה אנושה. 27. לפנינו פתרון קל ונוח בעבור עורכי הדין, שעלולים להגות ולתהות בליבם, למצער בראשית דרכם המקצועית, כאשר מצוקת הפרנסה דוחקת ומעיקה, שמא כלל יש טעם לטרוח ולעמול על ניסוחו של הסכם שכר-טרחה או הסכם קיזוז. ודוק: הסכמים אלה מכוננים סד משפטי מחייב, בגינו עשוי פיתוי כלכלי כלשהו - ידוע או נסתר, כזה או אחר, שיזדמן בשלב מסוים לפתחו של עורך הדין, למגינת הלב, להיות לאו-בר-מימוש. גביית שכר-טרחה על דרך של קיזוז, כמו גם ניסיונות להרוויח "קצת יותר", בזכות עבודה קשה כמובן, או להימנע מהפסד בלתי רצוי, שְבִּיש-גדא וודאי ביסודו, עלולים אפוא, בהעדר מעטפת משפטית הולמת, לסבך את עורך הדין - בדין המשמעתי, הפלילי או האזרחי. בפני פיתוי מסוכן שכזה ראוי להניח סייג איתן. 28. אין זה המקרה בו עבירה של שליחת-יד מצדיקה הוצאה לצמיתות מהלשכה. כנגד המשיב לא הוגשה תלונה למשטרה; נעדר הוא עבר משמעתי כלשהו; בערבו של יום נמצא, כי היה זכאי לשכר-טרחה גבוה מן הסכומים שקיזז; גם נסיבותיו האישיות קשות ביותר ומעוררות אמפטיה אנושית בסיסית, החורגת הרחק מעל ומעבר לעולמות המשפט. יחד-עם-זאת, אין להקל ראש בחומרת העבירות שביצע. אם כבדרך שגרה, בהינתן אותן עבירות, בהעדר נסיבות משמעותיות לקולת העונש, תיגזרנה למצער שנות השעיה ארוכות בפועל, או אף הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין, הרי שכאן לפנינו מקרה חריג ומיוחד, המצדיק ענישה מתונה יותר, במתכונת שנגזרה בבית הדין הארצי. 29. לא מצאתי כל הצדקה להתערב בהחלטתו של בית הדין לזכות את המשיב מעבירות של איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים, וכן מן העבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, ובהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, ככל שהדבר נוגע לטענת הזיוף. לעניין זה מקובלות עלי הנמקותיו של בית הדין הארצי, ולדידי, אין להרחיב היריעה בנושאים אלו (ראו: סעיפים 20-25 וסעיפים 41-42 לפסק הדין נשוא הערעור; בנוסף, ראו: פסקה 24 דלעיל). מנגד, איני סבור, כי הגנתו של המערער קופחה, עד כי לא זכה להליך הוגן או ראוי. מדובר בטענה מרחיקת לכת שלא הוכחה. 30. לסיכום, הנני סבור, כי בית הדין הארצי הביא בכלל חשבון את כל הפרמטרים העיקריים הרלבנטיים בעניינו של המשיב, וגזר את הדין בהתאם. גם אם בית משפט זה היה גוזר דינו של המשיב אחרת, לקולא או לחומרא, אין בכך משום הצדקה להתערב בפסק הדין נשוא הערעור. ודוק: בית הדין הפעיל שיקול דעת מקצועי סביר וראוי, נקט משנה זהירות בטרם הכריע הכף וגזר הדין, ובתוך כך לא חרג בהתווייתם של גבולות הליכותיהם של עורכי הדין, עד כי נדרשת התערבותי. פרשת עו"ד מיכאלי (ח"כ) 31. לאור בקשת המשיב להגיש לעיונו של בית המשפט את פרטי עסקת הטיעון שנחתמה בין עו"ד מיכאלי (ח"כ) לבין המערער - בפרשה אחרת (להלן: "פרשת מיכאלי"), וחרף התנגדות האחרון לבקשה, נתקבלה זו והחומר הרלבנטי הוגש, תוך שניתנה לצדדים ההזדמנות להשלים טיעוניהם בכתב. בנסיבות העניין הגיש המשיב בקשה דחופה לעכב ביצוע פסק הדין, אלא שזו נדחתה (ראו: החלטת בית המשפט מיום 30.5.10). 32. והנה, המשיב טוען כי הסדר הטיעון הנ"ל, שיסודו בפרשה חמורה הרבה יותר, מלמד כי עונשו של המשיב "חורג מכל מתחם סבירות ומידתיות". המערער מתנגד להחלת גזירה שווה מפרשת מיכאלי לעניינינו. 33. דעתי כדעת המערער. איני סבור כי המשיב הופלה לרעה, כמו היה נרדף על-ידי לשכת עורכי הדין, בעוד שעו"ד מיכאלי נהנה מ"הנחות" כלשהן, בעטיין נגזר דינו לקולא. ודוק: ראשית, אין מקרה שנסתיים בהסדר טיעון דומה לפרשה בה נוהלו הוכחות ושדינה הוכרע באופן משפטי. היקש לוגי כלשהו ביניהם מן הנמנע הוא; שנית, טענת הפליה - מרחיקת לכת כשלעצמה - אינה מוכחת באמצעות השוואה למקרה בדיד-מיוחד, כי אם באספקלריה רחבה וכללית, המצביעה על דפוסים ומגמות. ושלישית, למעלה מן הצורך, ולגופו של עניין, יודגש כי שעה שהמשיב הורשע בשליחת-יד בפיקדונות, הורשע עו"ד מיכאלי בעיכוב כספים שלא למטרות של שליחת-יד. אין חולק, כי עסקינן בעבירות בעלות דרגות חומרה שונות בעליל. לכן, אין לראות בפרשת מיכאלי משום אינדיקציה כלשהי לקבלת ערעור המשיב. בטרם חתימה 34. כאן המקום להציע למשיב לנוע, בהקדם האפשרי, מעמדת חולשה - של קורבן שחייו התהפכו לפתע פתאום ותלויים על חוט השערה, לעמדת עוצמה - של עורך-דין זקוף קומה (הגם שבשלב זה עדיין מושעה, לדידו - מוכה גורל אכזר, שבר עמוק בלבו), הנוטל אחריות אישית על קורותיו, המפיק לקח מטעויות העבר, מבטו מכוון למלאכת התיקון שלפניו, לאתגרים הגדולים שצופנים בעבורו החיים החדשים המצפים לו עם שוך הסערה. המשיב וודאי יודע היטב, כי אלמלא כך ינהג, ממילא לא יעמדו לו כוחותיו לעסוק במקצוע עריכת הדין - מורכב ורב פנים מעצם טבעו, שבעבורו עמל וטרח כה רבות משך שנים ארוכות. שעת מבחן היא למשיב, תקווה בלבי כי יעמוד בה בנחישות ובהצלחה. כבר מעלה משנה מושעה המשיב (החל מיום 1.4.09). את האור בקצה המנהרה ניתן כבר לראות היום. התוצאה 35. לאור המקובץ לעיל, נדחים בזאת שני הערעורים. פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי יוותר, אפוא, על-כנו. עורך דיןלקוחות