3בכתב התביעה טען התובע כי הוא התייצב בלשכת התעסוקה בימים 1ו- 4בנובמבר 1993ואילו ביום 11/11/93(היום בו נטען שסירב לקבל עבודה שהוצעה לו), כלל לא התייצב בלשכת התעסוקה, מאחר שהיה חולה. התובע צירף לכתב התביעה אישורי מחלה, התומכים בטענתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגעה ללשכת התעסוקה - אישור מחלה: .1ביום 1/11/93, הגיש התובע לנתבע תביעה חוזרת לתשלום קיצבת הבטחת הכנסה (נ/7). הנתבע דחה את התביעה במכתבו לתובע מיום 14/12/93, בטענה ששרות התעסוקה הודיע לנתבע שהתובע סירב לקבל עבודה שהוצעה לו, ביום .11/11/93 .2תובענה זו הוגשה כנגד דחיית התביעה על פי מכתב הנתבע מיום 14/12/93והיא עוסקת רק בגימלת הבטחת הכנסה לחודשים נובמבר ודצמבר 1993(החודשים הכלולים במכתב הדחיה). .3בכתב התביעה טען התובע כי הוא התייצב בלשכת התעסוקה בימים 1ו- 4בנובמבר 1993ואילו ביום 11/11/93(היום בו נטען שסירב לקבל עבודה שהוצעה לו), כלל לא התייצב בלשכת התעסוקה, מאחר שהיה חולה. התובע צירף לכתב התביעה אישורי מחלה, התומכים בטענתו. .4הנתבע טען בכתב הגנתו כי דחיית התביעה יסודה בדין, באשר התובע סירב לקבל עבודה שהוצעה לו ביום .11/11/93 .5בדיון המוקדם הפניתי את התובע להגשת ערר בפני ועדת ערר של שרות התעסוקה, לפי סעיף 43לחוק שרות התעסוקה, התשי"ט, שכן נראה היה שבירור השאלה אם יש לראות במערער משום "סרבן", שהיא, למעשה, השאלה החשובה בתובענה זו, עדיף שייעשה במסגרת ערר בפני ועדת הערר ולא במסגרת תובענה כגון זו. רק מאוחר יותר הסתבר לי שהתובע כבר הגיש ערר על ההחלטה, ועניינו נידון ביום 6/2/94, בפני פורום שהתיימר להיות "ועדת ערר" והחליט לדחות את הערר. עיון בפרוטוקול שנערך על ידי אותו פורום העלה כי הרכבו היה חסר, הוא כלל רק 2חברים ולפיכך, למעשה לא היתה כלל החלטה של ועדת ערר. (ראו: דב"ע מו/59- 91גליפטר - שרות התעסוקה, פד"ע יז 238ודב"ע שן/47- 91אבו חמד - שרות התעסוקה, פד"ע כא 243). לפיכך, לא מצאתי לנכון להטריח את התובע בפניה נוספת אל ועדת הערר, מבלי שתהיה דרך להבטיח שהפעם יובא עניינו בפני ועדת ערר כדין. לפיכך, ביטלתי את ההחלטה המקורית שניתנה בדיון המוקדם, וקבעתי שהדיון בתובענה יתקיים בבית הדין. כבר נפסק שפעולות לשכת התעסוקה ניתנות לביקורת הן בתקיפה ישירה - בועדת הערר והן בתקיפה עקיפה, באמצעות הגשת תובענה כנגד המוסד לביטוח לאומי המסתמך על קביעת לשכת התעסוקה (ראו: דב"ע נב/195- 04המוסד לביטוח לאומי - אבו חוסיין, פד"ע כה 163). .6ביום 8/11/94שמעתי את עדותו של התובע, שחזר על טענתו שביום 11/11/93 היה חולה ולא התייצב בלשכת התעסוקה. התובע העיד גם כי התייצב בלשכת התעסוקה בימים 1, 4ו- 18בחודש נובמבר 1993, כי הופנה לשני מקומות עבודה אך לא התקבל לעבודה בשניהם. למקום העבודה הראשון - לא התקבל כי המעסיק רצה רק פועלים מקצועיים ולמקום העבודה השני, אליו הופנה ביום 18/11/93, הגיע רק ביום 30/11/93, כי היה חולה מיום 19/11/93ועד להתייצבותו במקום העבודה, ואז כבר לא רצו לקבל את התובע לעבודה. עדותו של התובע נתמכת בפנקס הקשר של התובע, שבוו מצויינים ימי התייצבותו של התובע בלשכת התעסוקה (העתקו צורף לכתב התביעה). כן נתמכת עדותו בהפניות ת/ 1ות/2, שעל גביהן נרשמו הסיבות שהתובע לא התקבל לעבודות אליהן הופנה בימים 4ו- 18בנובמבר .1993 תימוכין נוספים לעדותו של התובע ניתן למצוא בתעודות המחלה (נ/ 3עד נ/6), המאשרות מחלה מיום 10/11/93עד יום 12/11/93(נ/3) וכן מיום 19/11/93עד יום 30/11/93(נ/4-נ/6). .7מאחר שעד הנתבע, פקיד ההשמה, מר חאלד מנאסרה מלשכת התעסוקה בנצרת לא התייצב להעיד בבית הדין במועד אליו זומן, דחיתי את המשך הדיון ליום 29/12/94ובמועד זה שמעתי את עדותו של מר מנאסרה. בטרם אתייחס לתוכנה של עדותו של מר מנאסרה אעיר כי התרשמותי הכללית מעדותו בתיק זה היתה שלילית ביותר. התנהגותו של העד הראתה שהוא להוט להביא לכך שתובענתו של התובע תידחה. להיטות זו היתה הרבה מעבר למה שניתן לצפות מפקיד השמה שהוא, כביכול, נייטרלי, אף אם נניח לזכותו שיש לו אינטרס שהוראות החוק תישמרנה ולא תשולם קיצבה למי שאינו זכאי לה. גם תוכנה של עדותו של מר מנאסרה לא הועיל הרבה בשיפור הרושם, כפי שיפורט להלן. מר מנאסרה העיד כי התובע תמיד מסרב, תמיד אינו משתף פעולה ותמיד אומר שהוא חולה ומציג תעודות מחלה. עדות זו אינה מתיישבת עם המשך עדותו של מר מנאסרה על כך שהתובע התייצב במקום העבודה אליו הופנה ביום .4/11/93לגבי מקום עבודה זה ציין מר מנאסרה כי "לפי החוק", כביכול, מותר לו לרשום לתובע "סרוב" לאור העובדה שהמעביד אליו נשלח התובע ביום 4/11/93הפנה את התובע בחזרה ללשכת התעסוקה בציון הערה כי אינו מעונין בעובדים מסוגו של התובע אלא רק בעובדים המבינים בנעליים. אם זו דעתו של מר מנאסרה על סמכותו "לפי החוק" ואם אכן כך פועל מר מנאסרה במסגרת סמכותו, ניתן להבין היטב את טרונייתו של התובע על כך שנרשם כ"סרבן". ברור שכאשר דורש עבודה מתייצב במקום העבודה אליו הופנה והמעביד אינו מסכים לקבלו לעבודה משום שהוא מעוניין רק בעובדים מקצועיים, אין דורש העבודה אמור להיחשב "סרבן". אדרבא, אם לשכת התעסוקה סבורה שדורש העבודה מתאים לעבודה אליה הופנה, היא זכאית להביא את הענין לבירור בפני ועדה מיוחדת, מכח סעיף 42לתקנון שירות התעסוקה. אם לשכת התעסוקה לא פעלה כך, אין עליה להלין על דורש העבודה וברור שאין דורש העבודה עצמו אמור לצאת ניזוק מכך שהמעביד המוצע לא אבה לקבלו. טענה נוספת של מר מנאסרה כלפי התובע היתה שהתובע מציג תעודות מחלה רק כאשר הוא מופנה לעבודה. אם טענה זו נכונה, הרי שגם כאן היתה יכולה לשכת התעסוקה לפעול על פי תקנון שרות התעסוקה, באשר סעיף 15לתקנון מאפשר למנהל הלשכה או למי שהוסמך על ידיו להפנות את דורש העבודה לועדה לקביעת כושר עבודה, אם דורש העבודה טוען שמצבו הגופני מגביל את כושרו. שוב, משהלשכה לא פעלה באופן זה, אין לשמוע מפיו של פקיד ההשמה את הטענה שממנה משתמע כי תעודות המחלה שניתנו לתובע על ידי רופא - אינן נכונות. .8מר מנאסרה לא הביא עמו בעת הדיון העתק של גליון ההתייצבות בלשכה בחודש נובמבר 1993ולפיכך הוחלט כי ישלח את הגליון והצדדים יוכלו להשלים את טיעוניהם לאחר הגעתו. העתק הגליון אכן הומצא לתיק וממנו עולה כי אכן נרשם לתובע "סרוב" (סימון "3") ביום .11/11/93 .9אינני מקבל את עדותו של מר מנאסרה בדבר התייצבותו של התובע בלשכת התעסוקה ביום 11/11/93וסרובו לקבל עבודה שהוצעה לו באותו יום. עדות זו אינה מתיישבת עם הרישום בכרטיס הקשר שהציג התובע, רישום החתום בחותמתו של מר מנאסרה עצמו. אמנם נכון שתיתכן התייצבות בלא רישום בכרטיס הקשר (למשל, כאשר דורש העבודה אינו מביא עמו את כרטיס הקשר), אלא שכאמור לעיל, התרשמותי מעדותו של מר מנאסרה מביאה אותי להעדפת עדותו של התובע, המתיישבת היטב עם שאר הראיות, מאשר עדותו של מר מנאסרה המתיישבת רק עם הרישום שהוא ערך בגליון ההתייצבות, רישום שאין לו כל חיזוק חיצוני. יתרה מכך, מר מנאסרה לא העיד להיכן הופנה התובע לעבודה ביום 11/11/93 וכיצד סירב, ולא הוא ואף לא הנתבע לא הציגו העתק של הפניה שכביכול נמסרה לתובע באותו מועד. (העתק ההפניה אמור להישמר 3שנים בלשכה, לפי סעיף 45(ג) לתקנון השירות). תעודת המחלה נ/ 3לימים 10/11/93עד 12/11/93הוצאה כבר ביום .10/11/93 לפיכך, ביום 11/11/93, היתה בידי התובע כבר תעודת מחלה. מה ההגיון אם כן שיתייצב בלשכה ועוד יסרב להגיע לעבודה אליה הופנה? התשובה המתחייבת היא שאכן אין הגיון בכך והתמיהה מתיישבת כאשר מקבלים את עדותו של התובע עצמו, כלומר, שהוא לא התייצב כלל בלשכה ביום 11/11/93, מפאת מחלתו, ולפיכך, גם לא היה יכול לסרב לעבודה שכביכול הוצעה לו באותו יום. .10טענתה של ב"כ הנתבע על כך שתעודות המחלה השונות מצביעות על מחלות שונות, והדבר אינו הגיוני, אינה מתיישבת לא עם הוראת סעיף 15לתקנון שירות התעסוקה, שהוזכר כבר לעיל ולא עם הוראות תקנה 11(ד) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982, הקובעת כי אישור רפואי (שניתן על ידי קופת חולים בה חבר תובע הגימלה - על פי תקנה 11(ג)(1) לאותן תקנות), ישמש כהוכחה לקיום האמור בו תקופה שאינה עולה על 3חודשים מהיום שבו ניתן. לפיכך, ומאחר שהתעודות הרפואיות הוצאו לתובע בחודש נובמבר 1993, הן היו באותו זמן ראיה לנכונות האמור בהן, כך שלשכת התעסוקה היתה מנועה מלראות את התובע כ"סרבן". התובע לא היה חייב בעת מחלתו לא להתייצב בלשכת התעסוקה ולא לקבל עבודה שכביכול הוצעה לו, וסמכותו של פקיד ההשמה אינה כוללת את הסמכות לבטל כלאחר יד תעודות מחלה שהוצאו על ידי רופא, אף אם פקיד ההשמה מונחה על ידי דעה שלפיה התובע "תמיד" מתחזה לחולה. .11התוצאה מכל האמור לעיל היא שככל שדחייתה של תביעת התובע להבטחת הכנסה היתה מבוססת על "סרובו" כביכול לצאת לעבודה אליה הופנה ביום 11/11/93(והנתבע לא טען כי היה נימוק אחר כלשהו לדחייה), הרי שבסיס זה - נשמט, התובע לא סרב לצאת לעבודה ביום 11/11/93ודין תביעתו להתקבל. .12לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע את גימלת הבטחת ההכנסה לחודשים נובמבר ודצמבר .1993 .13מאחר שחלק ניכר מפסק דין זה עוסק למעשה בפעולותיה של לשכת התעסוקה בנצרת, אני מורה למזכירות לשלוח העתק של פסק הדין אל היועץ המשפטי של שרות התעסוקה. .14על הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך -. 350ש"ח, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/6/95, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/6/95ועד התשלום בפועל. רפואהדמי אבטלהאישור מחלה