קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי התייצבות לדיון עקב תקלה ברכב: לפני בקשה לביטול החלטה למתן פסיקתא. רקע ביום 17.4.12 הגישו המשיבים 1 - 2 תביעה כנגד ארבעה נתבעים שונים, וביניהם - המבקש. ביום 30.11.11 ניתן פסק דין בהעדר התגוננות כנגד המבקש (להלן: "פסק הדין הראשון"), ולאחר שהגיש בקשה לביטולו, ניתנה החלטתי מיום 20.2.12 ,, בה הוריתי על ביטול פסק דין הראשון, והגשת כתב הגנה, וכן קבעתי התיק לדיון ליום 17.4.12.. במסגרת החלטתי זו, חויב המבקש בתשלום הוצאות בסך 1,500 ₪. ביום 22.3.12 הגיש המבקש כתב הגנה. המבקש ובא כוחו לא התייצבו לדיון יום 17.4.12. במהלך הדיון הודיעו המשיבים 1-2 כי המבקש לא שילם ההוצאות שנפסק לחובתו. עקב אי התייצבות המבקש, ואי תשלום ההוצאות, הוחלט על מתן פסק דין בהעדר התייצבות כנגד המבקש, והוריתי למשיבים 1 -2 להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי. ביום 22.4.12 הגיש המבקש הבקשה דנן לביטול החלטה למתן פסיקתא כנגד המבקש ולביטול חיובו בהוצאות. הבקשה המבקש טוען כי בא כוחו - עו"ד הלד, נערך לדיון יום 17.4.12 ואף הודיעו לו מבעוד מועד על חובת התייצבותו. המבקש טוען כי הגיע לבית המשפט במועד הדיון, אך התקשה במציאת אולם הדיונים. בא כוחו של המבקש, עשה אף הוא דרכו לבית המשפט, כך גורס המבקש, אולם רכבו נדם במהלך הנסיעה, והוא נאלץ לגרור אותו לשולי הכביש. לטענת המבקש, נסיונות עו"ד הלד ליצור קשר עם ב"כ המשיבים, ולעדכנם בדבר העיכוב בהגעתו - לא צלח. בסופו של יום, הגיע ב"כ המבקש לבית המשפט במונית, באיחור של חצי שעה, וזאת לאחר שתם הדיון, וניתן פסק הדין כנגד המבקש. לטענת המבקש, כאשר יצא עו"ד קורץ - ב"כ יתר הנתבעים, מהאולם, הבחין במבקש, והכניסו לאולם הדיונים. המבקש מציין קיומם של נתבעים נוספים בתיק, וטוען כי התייצבות בא כוחו לדיון, לא פגעה בניהולו התקין והיעיל של התיק. המבקש מתייחס בבקשתו לחיובו בהוצאות, וטוען כי ההחלטה - בטעות יסודה. המבקש מפנה לכתב הגנתו, בו התייחס לסוגיית חיובו בהוצאות, וביקש לבטל החיוב, וזאת עקב גילויים עובדתיים משמעותיים חדשים הנוגעים לטענות המשיבים 1 - 2 הנוגעות להמצאת כתבי הטענות למבקש, ולמהימנות ב"כ המשיבים 1-2 ולשיקולים אשר הביאו את בית המשפט לפסוק את ההוצאות לחובתו. לטענת המבקש, הוא לא שילם את ההוצאות שנפסקו, עד עתה, משום שהמתין לפסיקת בית המשפט בטענות אשר העלה כנגד חיובו. התגובה המשיבים 1-2 (להלן: "המשיבים") מציינים כי הבקשה נעדרת התייחסות לסיכויי ההגנה בתיק. המשיבים טוענים כי טענת המבקש כי רכבו של בא כוחו נדם, נעדר הפירוט הנדרש - מדוע, היכן ובאיזו שעה נדם הרכב, והכיצד, חרף הפקק, הצליחה המונית להגיע לאסוף את ב"כ המבקש, ולהביאו לבית המשפט באיחור של חצי שעה בלבד. המשיבים תוהים לעניין טענת המבקש כי בא כוחו לא הצליח ליצור עמם קשר טלפוני, ומציינים שבא כח המבקש לא הבהיר מדוע לא יצר קשר עם המבקש עצמו, והנחה אותו להכנס לאולם הדיונים. באשר לטענת המבקש כי בתום הדיון הוכנס לאולם ע"י עו"ד קורץ, המשיבים טוענים כי נותרו באולם לאחר תום הדיון, ולא פגשו במבקש או בעו"ד קורץ. המשיבים סוברים כי התנהלות המבקש מתחילת הדיון בתיק זה, הינה התנהלות מזלזלת ורשלנית. המשיבים מתייחסים להלכות בנוגע לביטול פסק דין מחמת שיקול דעת בית המשפט, ומציינים כי השאלות אשר על בית המשפט להידרש להן, הינן שאלת סיבת המחדל ושאלת סיכויי ההצלחה, כאשר שאלות אלו הינן בבחינת תנאים מצטברים לביטול פסק הדין, ודי בקביעה כי לא מתקיים אחד משני התנאים, על מנת שהבקשה תידחה. בענייננו, גורסים המשיבים, נכשל המבקש בשני המבחנים. במבחן "סיבת המחדל" - פרט לטענות עלומות, לא הביא המבקש טעם של ממש למחדל אי ההתייצבות לדיון, והציג טעמים אשר אינם מפורטים. במבחן "סיכויי ההצלחה" - לא רק שהמבקש אינו מצליח לשכנע כי קיימים סיכויי הגנה טובים, הוא אפילו אינו טוען לכך. אשר לבקשה לביטול החיוב בהוצאות, מציינים המשיבים כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב. המשיבים טוענים, כי ככל שהיו למבקש טענות ראויות בעניין נמצאה של כתב התביעה, היה עליו לטעון אותן בהזדמנות הראשונה - במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שהגיש ביום 20.2.12, ומשלא עשה כן, הוא מנוע מלהעלותן כעת. המשיבים משיבים לטענת המבקש כי המתין למתן החלטה בבקשתו לביטול החיוב בהוצאות, וטוענים כי עצם קיומה של בקשה לביטול החלטה, אינו פוטר מביצועה של אותה החלטה. התשובה לטענת המבקש, בית המשפט טרם נתן פסק דין כנגדו. לטענתו, ביום 17.4.12, ניתנה אך ורק החלטה למתן פסק דין, אשר תלויה בשלב נוסף, והוא הגשת הפסיקתא ע"י המשיבים. המבקש גורס כי מרגע מתן ההחלטה ביום 17.4.12, הוא לא שקט על שמריו ופעל לביטולה. המבקש גורס כי עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי ההחלטה למתן פסק דין ניתנה שלא על בסיס הוכחת פרשת התביעה ע"י המשיבים, ובכך יש לחזק טענתו כי כל שניתן על ידי בית המשפט הינה החלטה למתן פסק דין ולא פסק דין. לטענת המבקש, התייחסות לסיכויי הגנתו הופיעה בבקשה לביטול פסק הדין הראשון אשר הגיש ביום 29.12.11. לעניין ההוצאות, המבקש שב ומדגיש כי החלטת בית המשפט המשיתה עליו הוצאות, התבססה על התרשמות שגויה בדבר ביצוע מסירה כדין. דיון והכרעה בהחלטתי מיום 17.4.12 קבעתי: "אני מחליטה לתת בזאת פסק דין כנגד הנתבע 4 בשל היעדר התייצבות לישיבת היום ורואה בהתנהלותו משום רשלנות רבתי, על כל המשתמע מזה, כלפי הליכי המשפט. חיוב ההוצאות בהחלטה מיום 20.2.12 יישאר על כנו, ויתווסף לחיוב בפסק הדין. פסיקתא תוגש לחתימתי". יוצא מהאמור, כי עסקינן, למעשה בבקשה לביטול פסק דין. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות") דנה באפשרות ביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, וקובעת: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה...". כמפורט לעיל, ניתן לבטל פסק דין מחובת הצדק במקרה בו נפל פגם בהליך, ולחילופין על פי שיקול דעת בית המשפט. בסוגיית ביטול פסק הדין מחובת הצדק, עצם הפגם בהליך משמש עילה לביטול ההחלטה ובית המשפט אינו רשאי לשקול, אם היתה החלטה נכונה, לגופו של עניין אם לאו. במקרה דנן, בו ניתן פסק דין מחמת העדר התייצבות, ומשלא נטען על ידי המבקש כי לא קיבל ההזמנה לדיון - אין מקום לדון בביטולו של פסק הדין מחמת הצדק, שכן לא נפל כל פגם בהליך. נותר אם כן לבחון האם יש מקום לבטל פסק הדין מחמת שיקול דעת בית המשפט. כפי שטענו הצדדים, שניים הם המבחנים אשר יבחן בית המשפט בבואו לשקול ביטולו של פסק דין - סיבת המחדל, וסיכויי ההגנה. ברע"א 9565/09 רינה מרגוליס נ' איגור גנץ, נקבע: "בדונו בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד (שאין לגביו טענה לפגם המחייב את הביטול מחובת הצדק), על בית-המשפט ליתן דעתו לשני שיקולים: הראשון - מה היתה הסיבה לאי ההתייצבות לדיון והאם היה הדבר נעוץ בזלזול בבית המשפט; ... השני - ולו נודעת חשיבות רבה יותר - מהם סיכויי ההגנה (או התביעה - לפי המקרה) של מבקש הביטול ..." לא אחת נקבע, כי ככל שהתשובה לאחת השאלות משכנעת יותר, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת (ראו לעניין זה אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, עמ' 371). אשר לסיבת המחדל - ב"כ המבקש טוען כי לא התייצב לדיון בשעה שנקבעה, מחמת תקלה טכנית ברכבו. כן טוען ב"כ המבקש כי לא עלה בידו ליצור קשר טלפוני עם מי מהצדדים או עם המבקש עצמו, וליידעו בדבר העיכוב. לא מצאתי מקום להטיל דופי בטענות אלו של המבקש ובא כוחו, אשר אף נתמכו בתצהירו של ב"כ המבקש. מנגד, מבחן זה של סיבת המחדל, כאמור לעיל, משקלו פחות משל המבחן הנוסף - סיכויי הגנת המבקש. כפי שטענו המשיבים, המבקש לא ציין כלל וכלל במסגרת הבקשה מה הם סיכויי הגנתו ומהי הגנתו. לטענות ההגנה חשיבות רבה, שכן אם המבקש לא ישכיל להצביע על סיכוי להגן מפני התביעה, אין תועלת אמיתית בביטולו של פסק הדין. המבקש עצמו לא הכחיש הימנעותו מהתייחסות להגנתו וסיכוייה במסגרת הבקשה, והפנה את בית המשפט לכתב ההגנה שהגיש ובקשות קודמות שהגיש. בספרו, סדר הדין האזרחי, כותב המלומד זוסמן (עמודים 742 - 743): "משניתן פסק דין באין הגנה, אין בית המשפט יודע במה הנתבע חפץ להתגונן אם יבוטל פסק הדין. לפיכך חייב הנתבע, במקרה כזה, להיכבד ולהיכנס לפרטים ולבאר בתצהיר מה הגנה יביא לפני בית המשפט. מלים סתמיות, כגון: "לפי מיטב ידיעתי, אין כל יסוד לתביעה", אין די בהן כדי לבטל פסק דין. בית המשפט זכאי לדעת מה היא הגנתו של המבקש והוא אשר חייב לקבוע, אם יש יסוד לתביעה, אם לאו. ואולם אם ניתן פסק דין מפאת חוסר התייצבות, כתב ההגנה מונח לפני בית המשפט והשופט יודע במה חפץ הנתבע להתגונן. השופט רשאי לעיין בכתב ההגנה ולקבוע על פיו אם הראה הנתבע שיש לו הגנה לכאורה העשויה לעמוד לו במשפט; חזרה על ההגנה בתצהיר הנתבע לא תוסיף, בדרך כלל, הרבה על מה שהנתבע כבר אמר בכתב ההגנה שהגיש". לאור דבריו אלו של המלומד זוסמן, הרי שיש להפריד בין בקשה לביטול פסק דין שניתן מחמת העדר הגנה, לעומת פסק דין שניתן מחמת העדר התייצבות. במקרה של העדר התייצבות, כבמקרה דנן - הרי שהגנת הנתבע פרושה בפני בית המשפט בכתב ההגנה אשר הוגש, ואף שמלכתחילה מוטב היה אילו היה המבקש שב ומפרט הגנתו וסיכוייה במסגרת בקשתו, הרי שלא ניתן שכלל לא קיימת התייחסות להגנת המבקש במסגרת התיק. יתר על כן, לא ניתן להתעלם מנסיבותיו של התיק דנן, בו פסק הדין ניתן אך כנגד נתבע אחד מבין ארבעת הנתבעים. התביעה ממילא תמשיך להתנהל והמשיכה להתנהל אף חרף התנהלות המבקש, אשר לא מילא אחר הוראות בית המשפט. התנהלות המבקש, רשלנית ככל שהייתה, לא פגעה פגיעה דיונית מהותית במשיבים, אשר המשיכו לקיים הליכים כנגד יתר הנתבעים. סבורה אני, כי מקום בו ממשיכה התביעה להתנהל, חרף מתן פסק דין כנגד אחד הצדדים, יש מקום להקל בדרישות המופנות כלפי המבקש ביטול פסק הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור פסיקה עניפה הדנה בזכותו הדיונית של צד להשמיע קולו ולקבלת יומו בבית המשפט. עמד על כך לאחרונה כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 1957/12 חלה נ' כהן, (מיום 22.5.12)- "לצד שיקולים מנחים אלה, שהאיזון הפנימי ביניהם הוסבר לעיל, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, שיש להביאו בחשבון בעת שנבחנת בקשה לביטול פסק דין והוא זכות הגישה לערכאות, אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו ... ברי, כי זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי. כדברי השופט (כתארו אז) א' גרוניס: "בדברנו על אינטרס הציבור מכוונים אנו לאינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט" (ר"ע 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (21.2.2010) פסקה 6). מכאן שבבואנו לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות (או בהעדר הגנה) עלינו לאזן בין השיקולים והאינטרסים האמורים על רקע מכלול נסיבות המקרה ולהבטיח, כי הסנקציה של מתן פסק דין במעמד צד היא מידתית בנסיבות העניין ושלא ראוי היה להפעיל סנקציה אחרת - פחותה בחומרתה - כגון השתת הוצאות (ראו למשל ר"ע 2975/11 טכנו אקספרס שירותי רכב בע"מ ואח' נ' דהן (30.5.2011) פסקה 9; ר"ע 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט - נכסים ובניין בע"מ (27.2.2005) פסקה ח (2))". בהמשך פסק הדין כותב הש' זילברטל כי יש ליתן משקל מיוחד לנסיבות כל מקרה ומקרה, בעיקר במקרים בהם ניתן פסק דין בהעדר התייצבות של הנתבע: "אין לכחד כי למתן פסק דין בהעדר התייצבות עלולות להיות השלכות משמעותיות על בעל הדין שפסק הדין ניתן נגדו; זאת בלא שהתובענה בה ניתן פסק הדין התבררה במלואה ומבלי שלבעל הדין ניתנה ההזדמנות להוכיח טענותיו. משכך, ראוי שהשימוש בסנקציה זו ישמר למקרים קיצוניים בהם בעל דין הראה זלזול בוטה והתעלם מדעת מן ההליך, או במקרים בהם לא עלה בידו להצביע על סיכוי הגנה כלשהם. יהיו מקרים בהם סנקציה זו, של אי ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ומניעת גישה לערכאות, לא תהיה מידתית בהתייחס לכלל נסיבות המקרה, ולאיזון שבין סיבת אי ההתייצבות לבין סיכויי ההגנה. לעיתים יש גם לשקול במסגרת "משוואה" זו את האינטרסים המונחים על הכף. יצוין, כי הדברים יפים במיוחד למצבים בהם אי ההתייצבות היא של נתבע (או משיב בהמרצת הפתיחה), שאז מחיקת הגנתו נועלת בפניו את שערי בית המשפט באופן מוחלט" (הדגשה שלי - נ.ג.). לאור האמור, אני קובעת כי לפנים משורת הדין, ועל מנת שלא יינעלו שערי בית המשפט בפני מתדיין, טרם ניתנה לו ההזדמנות להשמיע קולו, יש לבטל את פסק הדין שניתן עקב העדר התייצבות הנתבע. באשר לסוגיית ההוצאות שנפסקו - עיינתי בטיעוני הצדדים, ולא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי מיום 20.2.12 בה נפסקו הוצאות לטובת המשיבים. יתר על כן, וכפי שטענו המשיבים, כל עוד עמדה החלטתי זו בתוקפה, היה על המבקש למלא אחר שהורתי, ולא לעשות דין לעצמו ולעכב תשלום ההוצאות עד למתן הכרעה אחרת. סיכום מן המקובץ עולה כי דין הבקשה - להיתקבל. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪ בגין בקשה זו. פסק הדין מיום 17.4.12 יוותר על כנו עד לתשלום ההוצאות בגין בקשה זו וההוצאות שנפסקו ביום 20.2.12. אני קובעת לתז"פ בעוד 30 יום. במועד זה יודיעוני הצדדים האם שולמו ההוצאות, ובהתאם אתן הוראותי. רכבדיוןתקלות ברכבאי התייצבות לדיון