קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור מפסיכיאטר לביטוח לאומי: .1המערער, הגיש למשיב תביעה לקיצבת נכות לפי פרק ו 2לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-.1968 .2ביום 21/6/94קבע רופא מוסמך (מומחה לרפואה פנימית) כי למערער אין פיגור שכלי ואין מחלת נפש, וכי אין לו נכות. הרופא המוסמך הסתמך, בין השאר, על חוות דעתו של הפסיכולוג ד"ר קונדוס, ואימץ אותה. .3המערער ערר על החלטתו של הרופא המוסמך ועררו נדון תחילה בפני ועדה רפואית לעררים, ביום 6/11/94, אשר החליטה באותו מועד לסיים את הדיון בנוכחות המערער, במועד אחר, לאחר שתקבל בדיקה פסיכולוגית נוספת לזו שהיתה בפניה בדיקתו של ד"ר גרדוש. אכן, לאחר שתוצאות הבדיקה של ד"ר גרדוש, מיום 10/11/94, הומצאו לועדה הרפואית לעררים, התכנסה הועדה שנית, ביום 18/12/94, בנוכחותו של המערער, והחליטה לדחות את הערר. .4ערעור זה מופנה כנגד החלטתה האמורה של הועדה הרפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"). .5בערעורו, אותו הגיש המערער טרם היותו מיוצג על ידי עו"ד, טען המערער כי הוא המציא אישורים מרופא פסיכיאטר, כי הוא עשה ניתוח והוא מובטל כתוצאה מכך, כי הוא נמצא בטיפול תרופתי וכי הועדה התעלמה מכל אלה. כן טען המערער כי כתוצאה מהחלטתה של הועדה, הלך מצבו והחמיר. הסעד אותו ביקש המערער שייפסק לו היה שבית הדין יורה למשיב להעסיקו בעבודות שיקום. .6בעת הדיון בערעור, טען ב"כ המערער את הטענות שתמציתן להלן: א. הועדה התעלמה מהמסמכים שהיו בפניה, שכן בנוסף לכרטיס הכללי שהיה בפניה ואשר נרשם בסעיף ד' להחלטתה, היתה בפניה גם חוות דעתו של ד"ר זיו, שהיה עליה להתחשב בה שכן חוות הדעת מלמדת שיש למערער בעיה פסיכולוגית מסויימת. ב. השאלות ששאלה הועדה את המערער היו פשוטות מדי מכדי לקבוע את קביעתה על סמך העובדה שהמערער השיב עליהן. ג. בדיקת הועדה היתה שטחית. הועדה היתה אמורה לערוך בדיקה מעמיקה יותר לאור המסמכים שהיו בפניה. .7לעומתו טענה ב"כ המשיב כי הועדה שמעה את תלונות המערער, רשמה אותן בפירוט, ערכה למערער מספר בדיקות ומבחנים, עיינה בכרטיסו הרפואי של המערער בקופ"ח וגם בתוצאות הבדיקה של ד"ר גרדוש. כן טענה ב"כ המשיב כי המסמך של ד"ר זיו אינו חוות דעת, אלא יש בו רישום של פעולות אותן ביצע המערער לפני ד"ר זיו ויש בו הפניה למעקב ולטיפול. בניגוד לנטען ע"י ב"כ המערער, טענה ב"כ המשיב כי הועדה אכן התייחסה למסמך של ד"ר זיו, בשתי ישיבותיה, וכי התייחסותה האמורה היתה מספקת. הועדה, על פי טענת ב"כ המשיב, היא זו היחידה המוסמכת להחליט אילו בדיקות ייערכו למערער. .8בתגובה טען ב"כ המערער כי המסמך שערך ד"ר זיו הוא אכן חוות דעת, מאחר שיש בו אבחנה של מחלה, המלצה להמשך טיפול ומרשם לתרופות. כן טען ב"כ המערער כי לדעת כל מומחה השאלות שהמערער נשאל אינן משקפות בדיקה פסיכולוגית מתאימה. הבדיקות שערכה הועדה .9טענתו של ב"כ המעער בדבר סוג הבדיקות שערכה הועדה אינה טענה במישור המשפטי. גם טענתו (שהיא לכשעצמה, בלתי מוכחת), שלדעת כל מומחה השאלות שנשאל המערער אינן משקפות בדיקה מתאימה, הינה טענה במישור הרפואי הטהור. .10בית הדין אינו יכול ואינו מוסמך להעביר תחת שרביט ביקורתו את בדיקותיה של הועדה. ההתייחסות למסמך של ד"ר זיו .11הועדה אכן אזיכרה את המסמך של ד"ר זיו, הן בישיבתה הראושנה והן בישיבתה השניה. .12מכתבו של ד"ר זיו מיום 93/7/11אכן אינו נושא כותרת "חוות דעת", אולם בכך בלבד אין כדי ללמד שהועדה היתה פטורה מלהתייחס אליו. דעתי היא שאין לקבוע באופן גורף שמסמך שאינו "חוות דעת", כמשמעות מונח זה בפקודת הראיות, אין צורך שהועדה תתייחס אליו. מן המפורסמות הוא שמומחים רפואיים נוהגים לגבות בעד "חוות דעת" תשלום העולה על תשלום שהם גובים, אם בכלל, בגין מסמך אחר. פסיקה לפיה רק מסמך שהוא "חוות דעת", כמשמעותה בפקודת הראיות, יחייב את הועדה להתייחס אליו, יביא להפלייתם של חסרי האמצעים שידם משגת לקבל מהמומחים שבפניהם הם נבדקים רק מסמכים שאינם "חוות דעת". אין היא עולה בקנה אחד עם האופן בו יש לנהוג בפסיקה לגבי חוקים בתחום הבטחון הסוציאלי. מאידך, ברור שאין לחייב ועדות להתייחס לכל מסמך ומסמך המוגש להם, כגון מרשמים, תעודות מחלה וכיו"ב. אשר על כן, נראה לי כי הדרך הנאותה היא לחייב את הועדות להתייחס לכל מסמך שבמהותו הוא בא לאותה מטרה ש"חוות דעת" באה להשיג. כלומר, מסמך של רופא מומחה המשקף בדיקה של המבוטח, ואשר יש בו פירוט של ממצאי הבדיקה, רישום של מסקנתו של המומחה ופירוט של החומר שעליו הסתמך המומחה במסקנתו - יש לראות באותו מסמך "חוות דעת" המחייב את הועדה להתייחס אליו אם הוא מובא בפניה. .13האם מכתבו של ד"ר זיו חייב את הועדה להתייחס אליו? דעתי היא שהתשובה לכך חיובית. ד"ר זיו רשם את התלונה, מפי בני משפחתו של המערער, רשם את הבדיקה שערך ואת ממצאיה ("אינו מתמצא בזמן ובמקום ...") רשם את אבחנתו המשוערת ("פרופ-סכיזופרניה"), והמליץ על שינוי הטיפול התרופתי. .14כעת יש לבדוק האם התייחסותה של הועדה אל המסמך של ד"ר זיו היתה מספקת. בישיבתה הראשונה של הועדה, פעלה הועדה כדין ובאופן סביר. משמצאה את אבחנתו של ד"ר זו וכן משראתה שד"ר זיו (וכן ד"ר גטאס) רשם למערער תרופות אנטי פסיכוטיות, אך מנגד מצאה את חוות דעתו של ד"ר קונדוס המדבר על התנהגות תאיטרלית, ביקשה הועדה כי תיערך למערער בדיקה פסיכולוגית נוספת, ע"י פסיכולוג קליני. בישיבתה השניה של הועדה הזכירה הועדה את מכתבו של ד"ר זיו, הפעם כ"מרשם" ורק כדי לאזכר את תאריכו, אולי כדי לשלול את תחלונת המערער על טיפול תרופתי במשך 4שנים. הועדה אמנם רשמה את תוצאות בדיקתה ואת הערכתה אך לא רשמה ולא התייחסה אפילו ברמז לשאלה מדוע אין היא מקבלת את מסקנתו של ד"ר זיו. מסקנת הועדה .15הועדה קבעה "מדובר בגבר בן 35המתחזה לחולה נפש". הועדה אמנם פירטה את ממצאי בדיקתה ופירטה שהמערער יודע להשיב לפחות על חלק משאלות החשבון שאותן נשאל. ד"ר גרדוש שהועדה הסתמכה על בדיקתו, ביסס את מסקנתו שהמערער אינו חולה נפש, על פער בין תוצאות הבדיקה המראות על רמה אינטלקטואלית נמוכה לבין רמת אדם המסיים 12שנות לימוד. "תוצאות הבדיקה" עליה הסתמך ד"ר גרדוש, כללה אי התמצאות ב- 4פעולות החשבון היסודיות. לעומת זאת, אצל הועדה הצליח המערער לבצע תרגילי חשבון יסודיים (הוא טעה באחת מתשובותיו על פעולת כפל). לפיכך, משהצליח המערער לבצע בפני הועדה פעולות חשבון יסודיות, מה טעם ראתה הועדה לאמץ את מסקנתו של ד"ר גרדוש על העדר מחלת נפש, שהתבססה על ממצאים אחרים? הועדה לא הסבירה זאת בחוות דעתה. ונראה לי כי גם בכך טעתה הועדה, מאחר שהיה עליה להסביר מדוע, למרות השוני בין ממצאיה לבין ממצאיו של ד"ר גרדוש, היא מגיעה לאותה מסקנה. .16יתרה מכך, ד"ר גרדוש עצמו, שחיפש "התנהגות מגמתית" אישר שהמערער "לא נתפס בקלקלתו". דבר זה לא הפריע לועדה להגיע למסקנתה הפסקנית שמדובר במתחזה, מבלי שהועדה ציינה שבפניה הוא אכן "נתפס בקלקלתו". .17אין בהחלטת הועדה כל הסבר לאינטרס שיש למערער להתחזות לחולה נפש, במשך תקופה ממושכת, כאשר אין המערער מפיק כל תועלת מכך. המערער אמנם אינו עובד אך גם המשיב אינו משלם לו מאומה ואין למערער כל בטחון שהמשיב ייאלץ לבסוף לשלם לו. אין במסקנותיה של הועדה גם הסבר לתרופות שנרשמו למערער ואין היא מביעה בהחלטתה את הדעה שתרופות אלה מיותרות, אף שהן תרופות אנטיפסיכוטיות ואף שלדעת הועדה המערער רק מתחזה. גם בכך לקתה החלטתה של הועדה בחוסר פרוט מספיק. לסיכום .18לאור אי-ההתייחסות המספקת למסמך של ד"ר זיו מיום 11/7/93ולאור העובדה שמסקנתה של הועדה לא היתה מבוססת דיה ומפורטת דיה, אני מקבל את הערעור. .19בשל העובדה שהועדה הביעה כבר את דעתה הפסקנית על כך שהמערער "מתחזה", אני מוצא לנכון לסטות מהכלל ולהורות כי עניינו של המערער יובא אל ועדה רפואית לעררים בהרכב שונה, אשר לא יכלול מי מחברי הועדה הקודמת. ההרכב החדש לא יקבל לידיו את פרוטוקולי הועדה מיום 6/11/94ומיום .18/12/94 כמו כן, לא תקבל הועדה החדשה לידיה את העתקי סעיפים 19- 1לפסק דין זה. . .20הועדה החדשה תבדוק את המערער ותדון בעררו. אם מסקנתה של הועדה תהיה שונה מאבחנתו המשוערת של ד"ר ראובן זיו, במכתבו מיום 11/7/93, עליה לנמק במפורט את הסיבה לכך. כן תתייחס הועדה לטיפול התרופתי שמקבל המערער ותנמק אם לדעתה טיפול זה מיותר. .21על המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -. 650ש"ח בתוספת מע"מ, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/10/95, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/10/95ועד התשלום בפועל. בסכום ההוצאות הבאתי בחשבון את העובדה שחלק מטענות ב"כ המערער לא התקבלו. .22כל אחד מן הצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30יום מיום שפסק דין זה יומצא לו.התחום הנפשיפסיכיאטריהביטוח לאומי