בסעיף 10 לחוק הספורט נאמר כך: "(א) התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, ... שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים. (ב) ... (ג) התקנונים האמורים יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים ובעלי התפקידים שבאותו ענף או באותם ענפי ספורט.". ובסעיף 11 לחוק הספורט נקבע: "הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט.". זמן לא רב לאחר כניסתו לתוקף של חוק הספורט, נדון סעיף 11 האמור על ידי בית המשפט העליון, שדן בשאלת יישומו על תקנוני איגוד הכדורסל. מדובר בע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.כ.ן. לקידום כדורסל נשים (פ"ד מד(2) 806). כך, בין השאר, קבע שם בית המשפט העליון: "על ידי האיגוד הותקנו תקנונים לניהול תקין של ענף הכדורסל, תקנונים הכוללים הוראות בענין שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים וכן כוללים אלה הוראות בדבר שיפוט פנימי במסגרת האיגוד. כאמור בסעיף 10(ג) לחוק הספורט, מחייבים התקנונים הן את אגודות הספורט, והן את הספורטאים בענף הכדורסל. ... לאור האמור בסעיף 11 לחוק הספורט, ברי שלא רק כוונת הגורמים המוסמכים באיגוד, אלא גם כוונת המחוקק היתה, שסכסוכים בענינים הקשורים לפעולות במסגרת האיגוד, יובאו בפני מוסדות הספורט הפנימיים של האיגוד. כבר נקבע לא אחת לגבי גופים וולונטריים, שכשיש לאלה מנגנון שיפוט פנימי, מן הראוי למצות את אותם הליכי שיפוט פנימיים. הדבר ראוי הן משום שכך קבעו אותם גופים וולונטריים, כשכל המצטרף אליהם יודע ומקבל על עצמו את ההוראות בדבר השיפוט הפנימי, והן משום שלמוסדות השיפוט של גופים אלה הידע והמומחיות, הקשורים בפעילות אותם גופים. וכך בעניננו: אין ספק שלשופטים בבית הדין יש את הידע והנסיון הנוגע לפעולות האיגוד והאגודות המסונפות אליו, ידע ונסיון שיש בהם לסייע ולהקל על קבלת ההכרעות המתאימות. יש להזכיר בהקשר זה, שכל חברי בית הדין הם משפטנים (סעיף 6(ב)(3)(ב) של תקנון היסוד), כך שגם מלאכת פירוש משפטי של התקנונים אינה זרה להם. פניה למוסדות השיפוט הפנימיים לצורך הכרעה בסכסוכים, קודם פניה לבית המשפט יהיה בה גם למנוע ריבוי מיותר של פניות חברי איגודים וולונטריים למיניהם לבית המשפט. ועוד נאמר שם: "הענין שבפנינו שונה מהענינים שנידונו באותם פסקי הדין הנוגעים לסעיפי בוררות ביחס לסכסוכים באגודות שיתופיות הניזכרים בפיסקה 6 לעיל. בכל הענינים שנידונו שם, השאלה היתה אם ראוי לבית המשפט להורות על עכוב ההליכים בפניו ועל העברת הענין לבוררות, או שמא בשל היות הסכסוך המועבר לבוררות נוגע לענין 'חוקתי', להבדיל מסכסוך בענין 'פנימי' של האגודה, אין מן הראוי להורות על עכוב ההליכים. הן בסעיף 5 לפקודת הבוררות והן בסעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח 1968, שבא במקומה, הוקנתה לבית המשפט סמכות שלא להורות על עכוב הבוררות, אם ראה טעם מתאים לכך. ... בחוק הבוררות הנוסח הוא ש'בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא ידון בבוררות' ... בעניננו המצב שונה. אין אנו עוסקים במקרה בו היה על הערכאה הראשונה להחליט אם ראוי היה להפסיק את ההליכים מכוח סמכות שהוקנתה לה בחוק הבוררות על הערכאה הראשונה היה להחליט אם על פי סעיף 11 לחוק הספורט היה מקום לדון בענין שהובא בפניה, כשלא מוצה ההליך של פניה למוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד, אשר להם הסמכות לדון בכך מכוח החוק. בעניניהן של איגודים והתאחדויות ספורט ראה המחוקק להורות שבענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד - מבלי הבחנה בין ענין שהוא 'חוקתי' או 'פנימי' - הסמכות לדון ולהחליט בכך היא בידי מוסדות השיפוט הפנימיים, שנקבעו בתקנונים של אותם איגוד או התאחדות ספורט. נוכח דברו המפורש של המחוקק בענין זה, מן הראוי שהסכסוך בו עסקינן ימצא את דרכו תחילה למוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד. בהקשר זה ראוי להזכיר, שעל אף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בסעיף 5 לחוק הבוררות אין בית המשפט יכול להמנע מלהעביר ענין לבוררות, כשהבוררות הינה בוררות חובה על פי החוק ...". בדרך דומה, הלך גם בית הדין הארצי לעבודה, בבר"ע 1020/00 כהן - מכבי תל אביב ואח' (החלטה מיום 18/6/00), עת דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב לעכב הליכים בתובענה בשל הוראות סעיף 11 לחוק הספורט. אמנם שם הנתבעים הגישו לביה"ד האזורי בקשה לעיכוב הליכים, ולא בקשה בטענה לחוסר סמכות, אך חלק מההנמקות לשם דחיית בקשת רשות הערעור, מתאימות גם לענין חוק הספורט. כך, בין השאר, נאמר בפסק הדין: "סעיף 11 לחוק הספורט מקנה אוטונומיה שיפוטית למוסדות השיפוט הפנימיים, שנקבעו בתקנון. סעיף 10(א) לחוק הספורט מחייב התאחדות או איגוד להתקין תקנונים, שיסדירו, בין השאר, את השיפוט הפנימי. על-פי סעיף 10(ג) לחוק הספורט, התקנונים האמורים יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים ובעלי התפקידים שבאותו ענף. מלשונם של סעיפים אלה עולה כוונת מכוון של חוק הספורט לרכז ולהסדיר את המחלוקות המתעוררות בענפי הספורט במסגרת מערכת השיפוט הפנימית. מערכת שיפוט פנימית זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בסעיפי הבוררות הקיימים בתקנוני מוסדות הבוררות של התאחדות הספורט בישראל והתאחדויות הכדורגל והכדורסל. המעיין, בהוראות חוק הספורט וסעיפי תקנוני המוסדות לבוררות במשולב, מגיע למסקנה, שאכן קיימת מגמה חקיקתית ברורה להחלת 'בוררות חובה'. ... לאור האמור לעיל, חשיבותו של סעיף הבוררות בהסכם נספח ג', היא משנית לאור החובה הקיימת מכוח הוראות חוק הספורט עצמו...". באופן דומה פסק בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 5/97 עג'אג' - הפועל שפרעם (פס"ד מיום 6/11/00), שבו נאמר - בין השאר - כך: "קבוצה שנרשמת באיגוד הספורט וכן שחקן הרשום באיגוד מרגע הרישום כפופים למרות האיגוד, ובכלל זה תקנון המוסד לבוררות. הן השחקנים והן הקבוצות הרשומות מתחייבים, כי כל סכסוך העולה בגדר המקרים המנויים בסעיף 2 לתקנון יתברר במוסד לבוררות. ... תכלית חוק הספורט ותכלית התקנונים שהותקנו לפיו מחייבת, שכל בירור יעשה במוסד לבוררות תוך מיצוי ההליכים הפנימיים, כפי שנפסק לא אחת על ידי בית הדין ...". יישוב סכסוכיםדיני ספורטבוררות