סעיף 27(א) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 קובע כי לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, אם ניתן שלא בפניו. הארכת מועד אפשרית מטעמים מיוחדים שיירשמו בלבד. סעיף 28 לחוק הבוררות קובע כי אם הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה, או נדחה ערעור שהוגש לפי סעיף 29ב, יאשר בית המשפט את פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול פסק בורר לאחר 45 יום: לפני בקשה לסילוק על הסף של בקשת ביטול פסק בוררות שהוגשה, לטענת המבקשים, באיחור, ובקשת המשיב לקבוע שבקשת הביטול הוגשה במועד, או לחילופין, להאריך את המועד להגשתה באופן רטרואקטיבי. בנוסף, ונוכח הגשת בקשת הביטול ללא תצהיר תומך, ביקש המשיב לאפשר לו לצרף תצהיר כעת. הרקע וההליך המשפטי המבקשים והמשיב, יחד עם אחרים, היו שותפים במיזם עסקי במזרח אירופה, ובין היתר, ברומניה. המשיב שימש במיזם זה הן כאיש עסקים הן כפרקליט. עם סיום הפעילות המשותפת, בשנת 1997, נכרתו בין הצדדים שני חוזים: באחד התחייב המשיב לשלם למבקשים 173,000 ₪, בצרוף ריבית, ובשני הוסכם שהמשיב יוכל להמשיך ולפעול ברומניה כדי לגבות כספים שהגיעו או יגיעו לשותפות. המבקשים טענו שהמשיב לא שילם את הסכום הנקוב במועד, אלא שילם במשך כעשר שנים סכומים שונים שהצטברו לסך של כ-120,000 ₪, ובין הצדדים נתגלע סכסוך. המבקשים פנו למוסד לבוררות בבקשה למנות בורר שיכריע במחלוקות, ולאחר חימת הסכם בוררות, הוגשו כתבי טענות לבורר. בכתב התביעה, טענו המבקשים לזכאותם לתשלום מלוא החוב המוסכם, בצרוף ריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם והפיצוי המוסכם, בסך הכל - 563,040 ₪. ביום 11.10.2009 ניתן פסק בוררות (להלן:-"פסק הבוררות") על ידי הבורר עו"ד מרדכי גלוסקה (להלן:-"הבורר") בבוררות שהתנהלה במוסד הישראלי לבוררות עסקית (להלן:-"הבוררות"). על סמך פסק הבוררות נחתמה על ידי הבורר פסיקתה ביום 6.12.2009 (להלן:-"הפסיקתה"). ביום 10.1.2010 הגישו המבקשים בקשה לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 10205-01-10), וביום 21.01.2010 הגיש המשיב בקשה לביטולו (הפ"ב 29001-01-10) (להלן:-"בקשת הביטול"). המבקשים הגישו בקשה לאיחוד הדיון בהליכים ולמתן החלטה בבקשה לאישור פסק הבוררות, בה מבוקש, בפועל, סילוק על הסף של בקשת הביטול מפאת איחור בהגשתה (להלן:-"בקשת הסילוק"). ביום 8.4.2010 נתקיים לפני דיון, בו התרתי למשיב להגיש בקשה להארכת מועד (להלן:-"בקשת הארכת המועד") וקבעתי שאם לא תסולק בקשת הביטול על הסף, יוכל המשיב להגיש בקשה להוסיף לה תצהיר (להלן:-"בקשת הוספת התצהיר"). המשיב הגיש בקשות אלו ביום 15.4.10. תשובה לבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 22.4.10. כעת, לאחר שהוגשו הבקשות השונות ותשובות הצדדים להן, הגיעה עת ההכרעה. דיון והכרעה השאלה המרכזית שעומדת להכרעה היא זו: האם בקשת הביטול הוגשה במסגרת המועדים שקבועים בחוק? אם אמצא שבקשת הביטול הוגשה במועד, אדון בבקשת הוספת התצהיר, ואם זו תתקבל - תדחה בקשת הסילוק. מנגד, אם יתברר שבקשת ביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור - ייחשב הדבר כאי התנגדות לבקשה לאישור פסק הבוררות, ויהיה עלי לדון בבקשה להארכת המועד. אם תידחה גם בקשה זו, יאושר פסק הבוררות כלשונו, וללא דיון נוסף. לשם הבהרת המסגרת הנורמטיבית לדיוננו, הרי לשון סעיף 27(א) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן:-"חוק הבוררות"): "לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, אם ניתן שלא בפניו. הארכת מועד אפשרית מטעמים מיוחדים שיירשמו בלבד". סעיף 28 לחוק הבוררות קובע כך: "הוגשה בקשת ביטול והיא נדחתה, או נדחה ערעור שהוגש לפי סעיף 29ב, יאשר בית המשפט את פסק הבוררות, אף אם לא הוגשה בקשה לאישורו" בקשת הסילוק המבקשים טוענים שבקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר ובחלוף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות. לטענתם, פסק הבוררות נמסר למשיב כבר ביום 5.11.2009, והמועד האחרון להגשת בקשה לביטולו היה 20.12.09. משהוגשה בקשת הביטול ביום 21.1.10, יוצא שבקשת הביטול הוגשה חודש ימים לאחר המועד שקבוע בחוק הבוררות, ודינה דחייה על הסף. המבקשים מוסיפים שיש לסלק את בקשת הביטול גם נוכח הגשתה ללא תצהיר תומך. למבקשים גם טענות לגופה של בקשת הביטול, אבל אין זה המקום להתייחס אליהן. המשיב, שאינו חולק על מועד מסירת פסק הבוררות לידיו, טוען שאין למנות את המועד להגשת בקשת ביטול ממועד המסירה, אלא שיש לראות את המועד בו נחתמה הפסיקתה על ידי הבורר כמועד הרלוונטי לתחילת הספירה. לטענתו, עד למועד חתימת הפסיקתה לא היה פסק הבוררות סופי, אלא בגדר "פסק חלקי", ועל כן לא היה צורך להגיש בקשה לביטולו. הבוררות נמשכה גם אחרי מתן פסק הבוררות, שהרי הצדדים נדרשו להגיש תחשיבים בטרם תינתן פסיקתה שכוללת את סכום החיוב, ורק לאחר מכן הושלמה הבוררות. הפסיקתה נמסרה למשיב, לטענתו, ביום 20.12.2009, לכן לא היה כל איחור בהגשת בקשת הביטול. באשר לסוגית התצהיר, טוען המשיב שבקשה לביטול פסק בוררות, בשונה מבקשה לאישורו, לא צריכה להיתמך בתצהיר (!!). המבקשים, בתשובתם, טוענים שהפסיקתה היא כלי עזר בלבד, לשם הוצאה אל הפועל של פסק דין או החלטה שיפוטית, ואין היא מהווה מסמך משפטי בעל מעמד משל עצמו. כשם שלא תתקבל טענה שלפיה יש לחשב את מועד הערעור על פסק דין של ערכאה שיפוטית החל ממועד מתן הפסיקתה, כך יש לדחות את הטענה שיש לחשב את מועד הגשת בקשה לביטול פסק בוררות ממתן הפסיקתה בהתאם לפסק הבוררות. לטענת המבקשים יש גם להחזיק נגד המשיב את עובדת היותו עו"ד מנוסה, שצריך לדעת את חשיבות הגשת מסמכים במועדם, כמו גם את חשיבות צירוף תצהירים לתמיכה בבקשות. כדי להכריע בטענות הצדדים בעניין זה עלי להידרש לטענתו היחידה של המשיב והיא שיש למנות את המועד להגשת בקשת הביטול רק מהיום בו נחתמה הפסיקתה, ולא מיום חתימת פסק הבוררות. לביסוס טענתו זו, טען המשיב, שפסק הבוררות, ללא הפסיקתה המשלימה אותו, הוא חלקי בלבד, ועד שקיבל מעמד סופי - אין צורך להגיש בקשה לביטולו. אני סבורה שדין טענה זו של המשיב להידחות, ושחתימת הפסיקתה לאחר מתן פסק הבוררות אינה מעלה או מורידה מסופיות הפסק, לעניין מועד תחילת המרוץ להגשת בקשה לביטולו. הבוררות החלה ביום 23.7.08, ובמהלכה נתקיימו ישיבות בוררות רבות, ניתנו החלטות בשלל טענות מקדמיות שהגיש המשיב, נתקיימו הליכי גילוי ועיון, 3 ישיבות שמיעת ראיות, והוגשו סיכומים. פסק הבוררות שניתן בתומה (ומונה 17 עמודים מפורטים ומנומקים) הוא פסק מקיף, שדן בכל מרכיבי הסכסוך - המשיב עצמו, בבקשת הביטול, לא טען שהבורר לא הכריע בסוגיה מהסוגיות שהועמדו להכרעתו - וזהו בדיוק פסק בוררות סופי: פסק בוררות שמכריע בכל הסוגיות שהועמדו להכרעת הבורר ומביא את הבוררות לסיומה. הפסיקתה שנחתמה בהתאם לפסק הבוררות היא מסמך טכני, שאינו משפיע במאום על מעמדו הסופי והשלם של הפסק. אביא את הפסיקתה במלואה, מבלי להתייחס לסכומים מפורשים: "בהתאם לפסק הדין אשר ניתן על ידי ביום 11.10.09 הנני קובע כדלקמן: הנתבע ישלם לתובעים סך של.... הנתבע ישלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך.... הנתבע ישלם לתובעים הוצאות ניהול בוררות זו בסך.... כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום מתן פסק הדין (11.10.2009) ועד ליום התשלום המלא בפועל." כך, ותו לא. ניכר בבירור שהפסיקתה נדרשה רק לשם מתן שורה אחרונה אופרטיבית של הסכומים שעל המשיב לשלם למבקשים, לצורך מתן אפשרות לנקוט הליכי הוצאה לפועל - אם לא ישולמו. עצם חובת התשלומים, ההגדרות לאופן חישובם והריבית שבה יחושבו - נקבעו כולם כבר בפסק הבוררות עצמו. שם, בפרק הסיכום, בסעיף 97, לאחר שהכריע הבורר בכל המחלוקות, וקבע שעל המשיב לשלם את יתרת חובו לידי המבקשים, הורה הבורר לב"כ המבקשים להגיש פסיקתה לחתימה, בה יחושב החוב כולו כולל הפרשי הצמדה וריבית, בהפחתה של תשלומים שכבר שולמו על ידי המשיב לפי מועדיהם. הבורר גם קבע שהפסיקתה תכלול את עלויות הבוררות והליכי הביניים, ושכר טרחת עורך דין. ואכן הפסיקתה אינה חורגת ממתווה זה במאום. לו רצה המשיב להגיש בקשה לביטולו של הפסק, יכול היה, וחייב היה לעשות כן בתוך 45 יום ממועד נתינתו. אין לומר שנתגלו לו, מהפסיקתה עצמה, עובדות חדשות שמסבירות את הגשת הבקשה רק לאחר חתימת הפסיקתה, ואין לומר שיש בפסיקתה הכרעה כלשהיא שאינה נגזרת ישירה וטכנית של פסק הבוררות. נוכח האמור לעיל אני מוצאת שמרוץ המועדים להגשת בקשת הביטול החל ביום 11.10.09, ומשהבקשה הוגשה רק ביום 21.1.10, בחלוף למעלה מ-45 הימים הקבועים בחוק - דינה היה להידחות על הסף. בשולי הדברים: המבקשים טענו, והמציאו אישור מסירה תואם, שבקשת אישור פסק הבוררות הומצאה למשיב ביום 20.1.10. למחרת היום, הגיש המשיב את בקשת הביטול. לטענת המבקשים אין זו מקריות - המשיב מיהר להגיש בקשה לביטול לא משום שתכנן לעשות כן תוך הסתמכות על מועד חתימת הפסיקתה, אלא משום שנזכר לעשות כן כשקיבל לידיו את בקשת אישור פסק הבוררות. נוכח החלטתי כאמור לא מצאתי להידרש לטענות אלה של המבקשים, אם כי סמיכות התאריכים אכן מעלה תהיות, במיוחד נוכח העובדה שבקשת האישור, שהומצאה למשיב בטרם הגיש את בקשת הביטול, לא הוזכרה בבקשת הביטול כלל. בקשת הארכת המועד - טענות, דיון והכרעה כאמור, עתר המשיב לחלופין להארכת מועד להגשת בקשת הביטול. טענותיו במסגרת בקשה זו הן טענות משפטיות, שאך חוזרות על טענותיו בתשובתו לבקשת הסילוק. אין בהן דבר מה חדש. המשיב מציין שסבר, בתום לב, שאת בקשת הביטול יש להגיש תוך חישוב מועדים מיום מתן הפסיקתה. משום כך, לטענתו, יש להיעתר לבקשת הארכת המועד. ברע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ' ואח', (לא פורסם, 6.1.10) (להלן:-"עניין לבקוביץ'"), נקבע כך: "הגשת בקשה לביטול פסק בורר, שפניה לביטול הליך הבוררות, נתונה להגבלת זמן על פי החוק, ואינה יכולה להיות מוגשת בחלוף למעלה מ-45 יום ממועד מתן הפסק (או מסירתו), אלא אם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים איחור בהגשת הבקשה. הטעם בקיום הגבלת הזמן להגשת בקשת הביטול נהיר על פניו: לקדם את הוודאות והיציבות המשפטית באשר למעמדו ותוקפו של פסק הבוררות, ולמנוע הותרת סימן שאלה בענין זה במשך תקופה ארוכה. הותרת האפשרות לנקוט בהליך ביטול הפסק ללא הגבלת זמן היתה עלולה להביא למצב של אי וודאות משפטית ומכאן החשיבות שבקיום דיון בבקשה לביטול תוך פרק זמן מוגדר, בסמוך לאחר מתן הפסק" אנו למדים, אם כן, שהיעתרות לבקשה להארכת מועד תעשה רק מ"טעמים מיוחדים שירשמו". מהם אותם טעמים מיוחדים? בעניין לבקוביץ', תוך הפניה ל רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסם, 5.4.07) מציינת כב' השופטת פרוקצ'יה כך: "מושג "הטעמים המיוחדים" למתן הארכת מועד מקובל בהליכים אזרחיים (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 5896/95 סיליס נ' בן ציון, פ"ד נ(1) 477, 480 (1996)). תוכנו של מושג זה יפה גם להארכת מועדים לצורך ענייני בוררות. הארכת מועד תהיה מוצדקת מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי, בעל משקל, המסביר ומתרץ את העיכוב שחל בנקיטת הליך על ידי בעל דין. על פי רוב, טעם כזה יתקיים כאשר העיכוב נובע מנסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות, או מאילוצים שאינם נתונים לשליטתו של בעל הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים את הליך הבוררות באופן מהיר ויעיל" לא מצאתי בטענות המשיב כל טעם אובייקטיבי שיצדיק את קבלת בקשתו. האיחור בהגשת הבקשה לא נבע מאילוץ אובייקטיבי שלא היה נתון לשליטתו. הטעם היחיד עליו מצביע המשיב הוא טעם סובייקטיבי, שטמון בטעות המשיב ובבחירתו שלא להגיש את הבקשה תוך 45 יום מועד מתן פסק הבוררות. לעניין זה אציין שבתי המשפט אינם נוטים לפרש את הדיבור "טעמים המיוחדים" בהרחבה. כך למשל, איחור בשל פניה בהליך בלתי מתאים, נקיטה בהליך שאינו קיים עוד, אי נקיטת עמדה עד להגשת בקשה לאישור פסק בוררות, או אי בקשת ביטול פסק בוררות שביצועו עוכב על ידי הבורר - כל אלו טעמים שנמצא שאינם בבחינת "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. (לעניין זה, ולסקירה מפורטת בנושא, ראו אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל (מהדורה רביעית, תשס"ה), 1139). הטעם עליו הסתמך המשיב בענייננו אינו שונה במהותו מטעמים אלה שפורטו לעיל. גם אם המשיב טעה, וסבר בתום לב שמועד נתינת הפסק הוא מועד חתימת הפסיקתה - אין בטעות זו כדי להוות טעם מיוחד שיביא להיעתרות לבקשתו להארכת מועד. נוכח דחיית בקשת הארכת המועד, לא מצאתי להידרש לטענות המבקשים בדבר הגשת בקשת הביטול ללא תצהיר תומך, וממילא אין להיזקק לבקשת צירוף התצהיר שהוגשה למקרה שאמצא שהיה על המשיב לעשות כן מלכתחילה. 3. לפני סיום אבקש לציין, למעלה מן הנדרש, שלאחר עיון בבקשת הביטול עצמה, אני סבורה, על פני הדברים שדינה היה להידחות אף לגופה. אמנם המשיב מנה בפתח בקשת הביטול מספר עילות המופיעות בסעיף 24 לחוק הבוררות, למשל שהפסק מנוגד לתקנת הציבור, או שקיימת עילה שעל פיה היה מבטל בית משפט פסק דין סופי, אבל אין תוכה של הבקשה כברה. בפועל, טענות המערער אינן רלוונטיות בשום אופן לאף אחת מן העילות אותן מנה בבקשתו. בקשת הביטול של המשיב עוסקת, רובה ככולה, בסוגיית התיישנות, והטענות הכלולות בה הן כולן בעלות אופי ערעורי. כך למשל, טוען המשיב בעצמו בפתח בקשת הביטול "נימוקי הבקשה מתנקזים לסוגיית 'התיישנות' ו/או לסוגיית 'הנזק הראייתי' שנגרם לנתבע כתוצאה מהשיהוי / אי הגשת התביעה במועד - הכל כמפורט בנימוקי הבקשה". הבורר דן והכריע בטענות ההתיישנות, השיהוי והנזק הראייתי הנטען, ודחה אותן, אחת לאחת. על כן, גם לו הייתי דנה בבקשת הביטול לגופה לא הייתי נזקקת לטענות אלו, ולא היה בהן כדי להביא לביטול פסק הבוררות. סיכום דין בקשת הסילוק להתקבל, ובקשת הביטול נדחית על הסף. נוכח כל האמור לעיל, ונוכח הוראת סעיף 28 לחוק הבוררות, מאושר בזאת פסק הבוררות כלשונו, וניתן לו תוקף של פסק - דין. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בגין הבקשות השונות ובגין הליך זה בסך 10,000 ₪ + מע"מ.יישוב סכסוכיםבוררביטול פסק בוררות