קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להעברת הדיון לבית הדין לעבודה בבאר שבע: 1. בפני בקשה להעברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בטענה של היעדר סמכות מקומית וכן בקשה לתיקון כתב התביעה. 2. המבקש הגיש ביום 11.10.2011 כתב תביעה כנגד המשיבה במסגרתו התבקשו סעדים של תשלום שכר עבודה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, הפרשות פנסיה, וכן התבקש פיצוי בגין אי הנפקת תלוש שכר. 3. כתב התביעה הוגש על טופס "תביעה לתשלום שכר עבודה" וצוין בו כי המען בו בוצעה העבודה הינו "מפעלי ים המלח ונמל אילת". 4. ביום 19.1.2012 הגיש התובע את הבקשה שבפני במסגרתה עתר לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת סעדים הקשורים בזכויות הנובעות מן ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה, בטענה כי התובע הועסק כנהג ולפיכך חל עליו ההסכם האמור ולחילופין הוראות צו ההרחבה שהוצאו מכוחו. כמו כן הוסיף התובע סעד של גמול שעות נוספות ועידכן את סכומי התביעה ועילותיה. נוסף על האמור, נטען כי הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כיוון שלאורך כל תקופת עבודתו עבד התובע כנהג משאית בקו סדום-אילת, ובעת הגשת התביעה לא ידע כי עליו להגישה לבית הדין בבאר שבע ולא לבית הדין באזור מגוריו, היא העיר נתניה - קרי, בית הדין בתל אביב. 5. המשיבה התנגדה לבקשה לתיקון כתב התביעה וטענה כי תיקון הטענות העובדתיות לא נתמך בתצהיר, וכמו כן, נטען כי כאשר מועלית מחלוקת חדשה לגמרי בכתב התביעה, על בית הדין מוטלת החובה שלא להיעתר לבקשת התיקון. כמו כן, ביקשה כי אם בית הדין ייעתר לבקשת התיקון, יורה על תשלום הוצאות בשל הצורך להגיש כתב הגנה מתוקן ומקיף יותר, העולה מכתב התביעה המתוקן. 6. אשר לבקשה להעברת הדיון טענה המשיבה כי מקום מושבה הינו בטירה ומקום מושב התובע בנתניה, לפיכך טעמי נוחות מצביעים על כך שיש להורות על הותרת הדיון בבית הדין בתל אביב. כמו כן, נטען כי התובע טוען בכתב התביעה המתוקן כי עבודתו החלה בטירה, שם עלה על המשאית לאחר שמי מן הנתבעת היה נוהג להסיעו למגרש חניה בטירה בו חנתה המשאית. שאלת הסמכות המקומית: 7. תקנה 3 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, קובעת בס"ק א(1) את הסמכות המקומית לדון בתובענה כגון זו שבפנינו, ולשונה מקנה סמכות ל"בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה". 8. לתקנה האמורה קדמה תקנה 2(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969 (להלן: "התקנה הקודמת") אשר קבעה כי מקום השיפוט הינו "בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום עבודתו של העובד שבגללה מוגשת התובענה".   9. כלומר, להבדיל מן התקנה הקודמת, בתקנה החדשה הוספה אפשרות לקניית הסמכות המקומית, וכעת עומדות לתובע שתי אפשרויות: "מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה" או "מקום ביצוע העבודה". 10. בית הדין הארצי עמד על ההבדל בין גרסאותיה של התקנה בציינו כדלקמן: "עובד העובד באופן קבוע משך שנים בחצרי מפעל בחיפה, יוצא, לדרישת מעבידו, לבצע עבודה, משך פרק זמן של מספר חודשים, באזור גוש דן. התביעה, אותה הוא מגיש, היא בגין תשלומים המגיעים לו, לטענתו, בגין אותה עבודה בגוש דן. במקרה דנא - "מקום העבודה" הוא באזור שיפוטו של בית הדין האזורי בחיפה; "מקום ביצוע העבודה" הוא באזור שיפוטו של בית הדין האזורי בתל-אביב. על פי תקנות התשכ"ט - היה על העובד להגיש תביעתו לבית הדין האזורי בחיפה, ובו בלבד. על פי תקנות התשנ"ב - יוכל העובד להגיש תביעתו בבית הדין האזורי בתל-אביב, הכל לפי בחירתו ונוחיותו" (דב"ע נה/3-106 שלוח חברה לביטוח בע"מ - יוסף אנייס, פד"ע כח, 237 (1995) (להלן: "עניין שלוח"); וראה גם דב"ע 230/98-3 אנטון חורי נ' שלמה הנדל לא פורסם, (1998) (להלן: "עניין חורי")). 11. אשר לחלופה השנייה הנוגעת למקום בו בוצעה העבודה, נקבע בעניין שלוח הנ"ל כי "העבודה" נאמר, ולא עבודה. מכאן שמקום שבו בוצעה העבודה, צריך להיות מקום בו בוצע עיקר העבודה או חלק משמעותי ביותר ממנה, ולא חלק מהעבודה..." (ההדגשה שלי - מ.ש.). 12. בענייננו, הצדדים אינם חלוקים על התיאור בכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע, ולפיו היה עולה על משאיתו בטירה, ונוסע לבצע במהלך השבוע נסיעות בקו סדום-אילת (מבלי לקבוע מסמרות לעניין תיאור התובע בדבר לינה במשאית). עולה, אפוא, כי עיקר העבודה היה בטירה. לפיכך, על פי מקום ביצוע העבודה ובהתאם לקריטריונים שהותוו לעיל, עולה כי מקום ביצוע עיקר העבודה היה באזור הדרום ומצוי לפיכך בסמכותו של בית הדין האזורי בבאר שבע. 13. אשר לחלופה של "מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה", נקבע כי: "בדרך כלל "מקום העבודה" של עובד חופף את המקום שבו "בוצעה העבודה". אך יש ו"מקום העבודה" של עובד הוא באזור אחד ואילו עבודה מסוימת שלו מתבצעת באזור אחר. במקרה כזה יוכל העובד להגיש את תביעתו בבית הדין שבאחד משני האזורים שיבחר (עניין חורי הנ"ל). 14. עולה, כי הסמכות נתונה לבית הדין האזורי בתל אביב, משמקום העבודה - קרי, הנתבעת עצמה - ממוקמת בטירה. ודוק: במקום העבודה עסקינן, ולא במקום בו בוצעה העבודה, אשר נכנס תחת הקטגוריה השנייה המנויה בתקנה 3. 15. משהגענו למסקנה כי לבית הדין נתונה הסמכות המקומית לדון בתובענה, הרי שאין מקום להורות על העברתה לבית הדין האזורי בבאר שבע (אשר כאמור, גם לו מוקנית סמכות מקומית מקבילה מכוח מקום ביצוע העבודה). לפיכך, הבקשה להעברת הדיון לבאר שבע נדחית. תיקון כתב התביעה: 16. אשר לבקשה לתיקון כתבי טענות: המשיבה הפנתה אותנו לתקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - אולם תקנה זו אינה חלה על בית הדין לעבודה מכוח סעיף 129 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. התקנה הרלוונטית לענייננו הינה תקנה 41 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, הקובעת כי: "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין או להורות לו לתקן את כתבי טענותיו". 17. לאחר עיון בכתב התביעה המתוקן שוכנענו כי יש בו כדי להעמיד את בית הדין על המחלוקות האמיתיות שהתגלעו בין הצדדים. כמו כן, בשים לב להיותו של התובע בלתי מיוצג עובר להגשת כתב התביעה מצאנו כי על מנת ליתן לתובע את יומו, יש לאפשר את התיקון המבוקש. איננו סבורים כי התיקון האמור דורש הגשת תצהיר, משהסעדים שהוספו בו הנוגעים להסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף ההובלה נתמכים, לפחות על פניו, על אדני משפט. כמו כן, בנוגע להוספת רכיב גמול השעות הנוספות הרי שאין בו טענה עובדתית ששינה התובע מכתב התביעה המקורי שהוגש על ידו. יש לזכור כי כתב התביעה המקורי הוגש על טופס והיה לקוני ותמציתי. אנו סבורים כי בכתב התביעה המתוקן יש כדי לסייע, אפוא, בגילוי האמת ובפתרון המחלוקות שבין הצדדים לתובענה. 18. כתב התביעה המתוקן מתקבל, אפוא לתיק. יחד עם זאת, מצאנו להורות על פיצוי הנתבע בגין התיקון בסך 1,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת החלטה זו. לא ישולמו במועד - יישאו הפרשי ריבית והצמדה עד למועד ביצוע התשלום בפועל. 19. המשיבה רשאית להגיש כתב הגנה מתוקן עד ליום 5/3/12 ועותק יועבר במישרין לצד שכנגד. דיוןהעברת דיוןבית הדין לעבודה